גונן גינת התלהב בראיון לערוץ 7 מזה שעיתונו, ישראל היום, עבר לראשונה את "העיתון של המדינה" ידיעות אחרונות. אותי זה לא הפתיע בכלל.

כבר שנים שהציבור מוכן פחות ופחות לשלם על תכנים. זה התחיל מהצעירים שצורכים את המוסיקה והסרטים שלהם מהאינטרנט, המשיך מהירידה העקבית באחוזי קריאת העיתונים ועוד יותר באחוזי התשלום עליהם, המשיך בירידה החדה בהכנסות חברות התקליטים ואולמות הקולנוע.

 

האינטרנט הרגיל את המשתמשים הצעירים שלא צריך לשלם על תוכן, ואין סיבה שההרגל הזה ישתנה. כך ניתן לראות התנפלות רבתי על עיתוני/עלוני השבת בבתי הכנסת, חרף רמתם הבינונית ומטה. זו לא הפתעה גם שהחינמון "בשבע" שולט בקטגוריה של הציבור הדתי לאומי בעוד שהחשיפה של "מקור ראשון" ירדה תוך שנה לכמעט חצי משהייתה. 

 

בגילאי ה-18+ לפי הסקר הזה צובר האינטרנט כ-80% חדירה, אם נוציא מהסקר את המגזר הערבי והמגזר החרדי, זה אומר שאחוז החשיפה לאינטרנט (גם החלקית, למשל משכנים או בעבודה) בקרב יהודים בישראל עומד על בערך 90%, והציבור הדת"ל לא שונה במאום.

 

במגזר החרדי התופעה זהה רק איטית יותר - העיתונות החרדית מאבדת את הכתר לאתרי האינטרנט, תוך שהיא מנסה לקדם את המאבק נגד המדיה החדשה שמוציאה את כל המוגלה מחצרות הרבנים.

המאבק הזה, שנכנס להילוך גבוה בשנה האחרונה הוכיח את עצמו כחסר תועלת בגדול, למעט הצלחה מינורית בתחום הפרסום.

 

 

הציבור רוצה תוכן חינם, ומי שלא יספק את זה - לא יהיה פה.

 

 

 

 

 

מנכ"ל משרד הבריאות פרסם בשבוע החולף ידיעה במסגרתה הוא מתלונן על "מסע הפחדה שקרי של חברות הביטוח", בטענה ש"חברות הביטוח המשווקות ביטוחים לכיסוי תרופות מצילות חיים, עושות זאת תוך שימוש במסרים שיקריים.".

 

אם נתעלם מכל הבלה בלה בכתבה (שהיא בסך הכל שכתוב של הודעה לעיתונות) נוכל לסנן מתוכה פרט אחד קטן וחשוב. מסתבר, שמערכת פרטית ויעילה (חברת ביטוח) מסוגלת לתת בעשרים שקל בחודש, כיסוי לכל התרופות מצילות החיים שעליהן כל שנה אנחנו שומעים על הפגנות ומלחמות עולם מול הכנסת ו/או קופות החולים.

 

אנחנו כבר משלמים מאות שקלים בחודש כדי לממן את מערכת הבריאות הציבורית ה"מתקדמת" והביטוח הלאומי(אפילו משכורות נמוכות משלמות בסביבות ה-100 שקל בחודש), אלא שהגופים הללו מתמחים בעיקר בלבזבז את כספינו בדרכים שונות ומגוונות שעלי חלקן הקטן עולה מבקר המדינה כל שנה.

 

אם זה מה שהשוק החופשי עושה בעשרים שקל, מה הוא יוכל לעשות בארבעים (מס בריאות ממוצע על משכורות נמוכות)?

מי שינסה להשתמש במדידת מספרים בסיסית, יגלה כי באתר הפורומים "תפוז" ירד מספר ההודעות ליום מ90,000 בממוצע לפני שנתיים ל-70,000 היום. גם במערכת הפורומים של עזרא (שנכתבה על ידי כותב שורות אלה) ניתן לראות את ההשפעה ובעולם הגדול - המדיום הזה מאבד מערכו.
לא מזמן קראתי היכנשהו על מנהל אתר פעיל שמחפש כיוון לשדרוג האתר שלו. מנהל האתר, אדם רציני, כתב ביותר מפורום או שניים במהלך חייו, וגם הוא הגיע למסקנה ש"הפורומים עברו מן העולם".

 

לפני מספר שנים התחילה לפרוח תופעת הבלוגים. בד בבד עם בעיות רדידות שפשטה בחלק מהם, הרבה מאוד בלוגים החלו להוות מקורות מידע אמינים ואיכותיים, בדגש על בלוגים של בעלי מקצוע. כאשר אני מחפש פיתרון לבעיה, המילה blog בשורת הכתובת או הכותרת מהווה בעיניי בדרך כלל סמל למקום ששווה להתחשב בו.
גם אם אני מתעב את דעותיו הפוליטיות של כותב המאמר, וחושב שהוא מעודד בוגדים (ענת קם כמשל), הוא עדיין עושה את זה בשפה ראויה.

 

ואז הופיע ה-Facebook, ועולם הרשתות החברתיות.

 

תנסו לכתוב בפייסבוק מאמר של יותר משלוש שורות, זה לא נוח. תנסו חמש שורות כבר ולא אפשרי. הכלים האלו נועדו להודעות של שורה וחצי אני ישן אני קם אני הולך לשרותים. שימוש ב-Twitter מגביל אותך ל-144 תווים, כלומר - שום דבר משמעותי.
בעבר (ואולי עדיין) היה נפוץ בעולם הממוחשב נושא הצ'טים, ובגלגולו המתוחכם יותר, ה-IRC. מעולם לא אהבתי את המדיום הזה והעדפתי כלים כמו פורומים, בהם משקיעים בהודעה ודואגים שאם לא התוכן, אז לפחות התחביר יהיה נכון ושתרבות הדיון תהיה סבירה. מיקודם המקצועי (ולו חלקית) של פורומים מיקד את הדיון במקום ראוי ובמידה רבה אני חייב את הקריירה המקצועית שלי לעובדה שהייתי ואני עדיין פעיל במקומות כאלה. אפילו סתם כקורא חופשי.

 

 

אז אם מישהו שאל פעם מה רע ב-Facebook ודומיו - זה זה.

זה לא התמונות, לא האובדן המוחלט של הפרטיות (שבמילא בציבור הדתי מעולם לא הייתה, לאור "חוק דתיים שלובים") - זה בדיוק זה.

 

 

אבל אין לי אשליות שנצליח לשנות את העולם, רק קצת לשים לב למה קורה סביבנו.

שבוע טוב לכולנו.

מדי שנה ביום העצמאות עולה מחדש הוויכוח בקשר למדינה, האם היא ראשית צמיחת גאולתנו, סתם הצלה פשוטה, "דירת חדר להומלס" או יסוד כיסא מלכות ה' בעולם.

מן הצד השחור נשמעות טענות שמזכירות בעיקר את פשעי הציונות ואת כך שמקימי המדינה הזו היו פורקי עול ועשו פשעים כאלה ואחרים, החל מפרשת ילדי תימן (שהייתה גם הייתה), ועד לפרשיות האחרונות מאז הגירוש.

 

אפשר לדון הרבה בנושא הזה, אבל לענ"ד - נראה שהבעיה במקום אחר לגמרי.

 

 

אברהם-אבא למפרט, סב-סבי, עלה לארץ ישראל (פלסטינה) בשנת 1882 וב-1886 בנה בית במאחז פתח תקווה. מייסדי פתח תקווה הצעירה וכך גם העולים החדשים היו דתיים, מה שלא היה נכון לעליות שהגיעו לאחר מכן וכללו בעיקר יהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות עוד באירופה.

 

בין השנים 1919-1930, ראשית המנדט הבריטי ועד בערך לספר הלבן, ניתן היה לעלות לארץ ישראל ללא הגבלה, אבל יהודים שומרי תורה ומצוות בחרו להישאר באירופה - למעט בודדים. ראשי הישיבות והרבנים ברובם עודדו להישאר בגולה מאימת החילון, במקום לעלות במאסות ובצורה מרוכזת כמו שניתן היה לעשות. אחר כך שלח הקב"ה את כל הצדיקים האלה להידחס בקרונות של הנאצים בדרך לעולם האמת.

 

מי כן עלה לארץ? חילונים, בעיקר הסוציאליסטים למינהם שנואשו ממה שקרה ברוסיה, אנשים שלא הקשיבו לרבנים ועוד כל מיני לא דתיים אחרים. היו גם דתיים שעלו אבל אלו היו מיעוט יחסי שסבל מנטישה לכיוון הרוב החילוני.

 

ומכאן למסקנה שלי:

כמה אלפי עד עשרות אלפי יהודים שומרי תורה ומצוות מכל סוג שהיו עולים לארץ בשנים הקריטיות האלה היו משנים משמעותית את המצב. הם היו דואגים שיחולקו יותר סרטיפיקטים ליהודים שומרי תו"מ מאירופה (החלוקה הייתה על בסיס מפלגתי), ובהמשך היו יכולים לנטרל או לצמצם במידה רבה את נזקו של שלטון מפא"י בראשית שנות המדינה ולשנות את המפה הדתית והלאומית של המדינה הזו בעשרות אחוזים מקצה לקצה.

אף גוף מסחרי לא היה מחלל שבת או מוכר חמץ בפסח לו אחוז הדתיים והחרדים במדינה היה גבוה, הגירוש והנסיגות לא היו באים לעולם וגם שאר העוולות של מערכת המשפט אולי לא היו קיימות.

 

אבל הם לא עשו את זה, והקב"ה אולי החליט שצריך למצוא דרכים אחרות כדי לגרום להם או למה שנשאר מהם להגיע ארצה, ואנחנו נשארנו להתמודד עם הרוב החילוני שנוצר פה ועם השלטון הארור של המדינה הזו על כל תחלואיו.