|
כ"א אייר תשס"ז, 09/05/2007
בתור לובש מדים, נאסר עליי בפקודה ליסוע בטרמפים, למעט כאשר הטרמפ יוצא מבסיס צבאי. אם נוסיף את כרטיס ה"חוגר" שלי שמאפשר לי נסיעה באוטובוסים וברכבת חינם, נגיע למסקנה שאני מסתובב הרבה מאוד בתחבורה ציבורית.
סיבות אלה, ואחרות (הורים...) הביאו אותי במהלך השנים האחרונות להסתובב ביו"ש בעיקר בתחבורה ציבורית. עכשיו אני כבר שומע את פרצי הצחוק מהתגובות, על התדירות העלובה (לרוב) וזמני הנסיעה הארוכים, ובכלל "הכי טוב טרמפים", אבל לא נורא, תתאפקו ותקראו עד הסוף. האמת היא, שהטרמפים, לענ"ד, פוגעים בההתיישבות. "טרמפים" משמעותם רכב פרטי. כאשר נער או נערה ממתינים לטרמפ ישנו מישהו אחר שמשלם את הדלק ואחזקת הרכב על הנסיעה הזו. עם הזמן, הנער והנערה שלנו ייתחתנו ויזדקקו לרכב על עלויותיו המטורפות, ובדרך יעצרו לדור הבא שעכשיו נוסע בטרמפים וחוזר חלילה. 
"אגד" מוציאה אוטובוס מי-ם לבני ברק בתדירות של כל 5 דקות, היא יודעת שהציבור החרדי ימלא את האוטובוס עד שלא יהיה מקום אפילו לעמוד.
 נכון, ישנם יישובים ומקומות קטנים שמדובר בכורח המציאות, אולם מדובר בחלק מהמציאות שלענ"ד - ניתן וחובה לשנות. הטרמפים הם תופעה פחות או יותר יחידה להתיישבות (גם בגליל ובנגב). במרכזי הערים כמעט ולא תראו טרמפים כשיטת תחבורה יום-יומית לבית הספר או לישיבה. יש אוטובוס או מוניות שירות ולמי שיש רכב - יש. תוסיפו את בעיית הפקקים החמורה במחסומים על הקו-הירוק או סתם במרכזי הערים, תופעה שאני סובל ממנה יום-יום בבוקר (להגיע מפ"ת לצ. רעננה - לוקח לעיתים יותר מ-3/4 שעה!!!) ותגיעו למסקנה שהרכב הפרטי הוא מבזבז זמן ברמות מטורפות.
"אגד" וקווי ה"מהדרין" לחרדים. "אגד" אינו פילנטרופ. הציבור החרדי דרש אוטובוסים שבהם לא נוסעים במרכזי הערים, אלא רק משכונה חרדית בעיר הזו לעיר אחרת, והוסיף ודרש את כל השטויות וההמצאות של הציבור החרדי ("מהדרין" אעלק). אגד הסכים והציבור הזה דואג לקיים את הצד שלו בעיסקה. כאשר "אגד" מוציאה אוטובוס מי-ם לבני ברק בתדירות של כל 5 דקות, היא יודעת שהציבור החרדי ימלא את האוטובוס עד שלא יהיה מקום אפילו לעמוד. ניקח לדוגמא את בית-אל: ליד היישוב ישנו בסיס צבאי ענקי. לאור קיומו של הבסיס הזה, אגד שולחת לבסיס (וליישוב) אוטובוסים בתדירות של פעם בשעה-שעה וחצי. והנה זה פלא - ברגע שיש אוטובוס בשעות סבירות ותדירות נסבלת, התגלה די מהר כי גם תושבי היישוב ממלאים אותו, מה שעודד הוספה של אוטובוסים גם בשעות שבהם אין או אין כמעט חיילים. האוטובוס האחרון מבית אל - בשעה 23:30. מכובד בהחלט. מי-ם לקרית ארבע/חברון יש אוטובוס כל עשרים דקות בממוצע, פשוט כי יש מי שימלא אותו. כאשר האוטובוסים מלאים אפשר להתעקש ולהילחם על עוד אוטובוס בלילה או בצהריים גם אם הוא פחות מלא, וגם על קיצור המסלול שלו. אפשר גם (למשל) לתעדף את האוטובוסים במחסומים ובכך לקצר את זמן ההגעה שלהם או דברים מהסוג הזה. לענ"ד, תחבורה מסודרת ונוחה תקל את חייהם של תושבי יו"ש, ותעודד אנשים שעד היום חששו לגור ביישובים ולתת להם זריקת מרץ. "אגד" כבר הוכיח בעבר שהוא נוסע לכל מקום בכל מזג אוויר או מצב בטחוני, ויעשה את זה בשמחה רבה יותר כאשר האוטובוסים יהיו מלאים.
כותרות היום ביטחוןמדיניות בארץ כלכלה פנאי
|
|
י"א אייר תשס"ז, 29/04/2007
(או - סיפור קצר וכמה מסקנות על האינטרנט וניצולו למען עם וארץ ישראל) את האתר של תנועת הנוער עזרא קיבלתי לידיי לפני כשש שנים. בתחילה הסתפקתי בחידוש בסיסי של האתר כפי שקיבלתי אותו בירושה ומאוחר יותר התחלתי לפתח אותו מחדש.
באותה תקופה התחיל שם המהלך של ניצול האינטרנט ככלי זול ויעיל להעברת מסרים לאומיים וארגון פעילויות ... הלחץ החברתי והדינאמיקה של מערכת הפורומים עשו את שלהם.
לאור העובדה שהייתי אז תלמיד "חרוץ", עיקר הפיתוח (למעשה התרגום) נעשה בחופשת פסח, ובה' אייר תשס"ב עלו האתר והפורומים. מאז כל שנה השתדלתי לשפץ משהו (לעיתים קטן ולעיתים גדול) לקראת התאריך הזה, עם או בלי קשר ליום העצמאות. השנה - בחרתי לעצב מחדש את כל האתר. האמת היא שאתרים לציבור הדתי הצעיר היו כבר קודם, ופורומים לתנועות נוער אחרות גם הם היו קודם (למשל בנ"ע בכיפה) אבל לראשונה בארץ, הרבה לפני שכל הנושא הזה של "רשתות חברתיות" בסגנון MySpace ואחרים נהיה פופולארי, עלתה מערכת שפנתה לקהל יעד מצומצם-דלוקס: נוער דתי. כדי לצמצם עוד יותר את הטווח חילקתי את הפורומים לסניפים (ובהמשך גם לגרעינים). עוד דבר שהיה אז לא נפוץ - חוסר אנונימיות. גולשים הזדהו (למעט כמה שזרקו לשון הרע והלכו) בשמם המלא ובכתובת (סניף), דבר שגרם לעמידה מאחורי הדברים שכתבו ולרמת דיון גבוהה יותר מהמקובל בגילאים הללו. עם השנים המערכת התפתחה, היו גם כמה מאבקים בתוך התנועה שהופיעו בה במלוא העוצמה וחלקם גם דלפו לתקשורת. אתר Ynet עשה בזמנו כתבה על ניצול ציני של ועידת התנועה, והעברת מהלך מגוחך של סגירת מערכת המסרים שם בתואנות של צניעות, אבל ההחלטה הזו היא רק תאונת דרכים בשולי הדרך של האוטוסטרדה הענקית. אבל זה בכלל לא העיקר. באותה תקופה התחיל שם (במקביל לפורום בנ"ע שהתנהל בכיפה) המהלך של ניצול האינטרנט ככלי זול ויעיל להעברת מסרים לאומיים וארגון פעילויות. החל מהנהגת הנוער של עזרא, המשך בפעילות לשחרור אסיר-ציון יונתן פולארד, ובתקופה שלפני הגירוש חלוקת סרטים כתומים וכיוצא באלה. גולש אחד זרק ש"היום בשעה 4 בצומת גנים מחלקים סרטים כתומים" והלחץ החברתי והדינאמיקה של מערכת הפורומים עשו את שלהם. גם מי שלמד במקום פחות דתי או אידיאולוגי והקשר שלו לתנועה היה חזק יותר או חזק פחות נחשף לכל הפעילות הזו ולא אחת גם הצטרף אליה.
השבוע ראיתי בשניים מעלוני פרשת השבוע את המתקפה הרגילה והידועה על האינטרנט, תוך הדגשת השלילי שבכלי. ...
אפשר להכריז מלחמת מאסף, ואפשר - לנצל את היכולות לעצמנו.
אבל נחזור לעזרא: בחופשת הפסח לקראת סוף השביעית, כותב שורות אלו שיער שבמוקדם או במאוחר יצטרך לעזוב את הבית. לא היה ברור לי אם זו תהיה ישיבה, הצבא או כל רעיון אחר. היה לי רק ברור שחיבור קבוע לאינטרנט יהיה הרבה יותר קשה להשגה. בשלב הזה התחלתי להתעניין בתחום המרתק של תקשורת ניידת. זה התחיל באתרי אינטרנט לפלאפונים דור שני (בשפה המקצועית: WAP ו-WML), המשיך בפיתוח מערכת פורומים שלמה על גבי הפלטפורמה הזו. בה' אייר באותה שנה חשפתי את האתר הסלולארי של עזרא, שכלל בעיקר את הפורומים ומערכת המסרים שנלוותה אליהם, בתוספת כמה לינקים קטנים להורדת רקעים וצלצולים הקשורים לתנועה. בזמנו (עד שמישהו ביקש ממני להוריד ואמר שזה לא חינוכי) הרצתי באתר קמפיין שכותרתו הייתה "משעמם לך בשיעור? כנס לאתר הסלולארי". עד מהרה ההימור התגלה כמוצלח. לאור עלויות הגלישה המצחיקות גולשים רבים החלו להיכנס לאתר, אם ע"מ לנצל זמן מבוזבז פה ושם ואם ע"מ לחסוך בעלויות של הודעות SMS. מעתה גם מי שלא היה נגיש למחשב היה יכול להיות שותף פעיל, דבר שכמובן סייע לפעילויות שאורגנו בעזרת האתר. לא יותר מדי אחר כך הגעתי למערכת ערוץ 7 בבית אל עם מידע ונסיון על הכלי ועל יכולותיו. היה מי שהימר עליי חרף גילי הצעיר (הייתי אז בן 17 וקצת) והסוף ידוע. השבוע ראיתי בשניים מעלוני פרשת השבוע את המתקפה הרגילה והידועה על האינטרנט, תוך הדגשת השלילי שבכלי. מעבר לאי-דיוקים ולהפחדות המיותרות שניתן היה לקרוא שם (כמו למשל אחוזי השימוש ברשת למטרות שליליות - אין כלי, וגם לא יהיה כלי שמסוגל לנתח עד כדי כך פעילויות בסדר גודל כזה) ראיתי שוב את אותה קצרות-רואי וגישה בסיסית שלילית. אפשר להכריז מלחמת מאסף חסרת תועלת, ואפשר - לנצל את היכולות לעצמנו. תשאלו את עדי גינצבורג (פולארד), מרים בר יוסף (מטה צפון), נדיה מטר (נשים בירוק), משה פייגלין (מנהיגות יהודית) ורבים אחרים. ולמי ביננו שהם משתתפים פעילים במערכת הפורומים של ערוץ 7 - הנה לינק בשביל הפלאפון שלכם: http://www.inn.co.il/wap
|
|
ט"ז ניסן תשס"ז, 04/04/2007
השעה אחת. אף נפש חיה לא נמצאת בסביבה. הוא סוקר במבטו את שורת המבנים העתיקים אי שם בבסיס צבאי ליד נתניה. "הצבא הזה לא בנה שום דבר" חושב לעצמו. מרחוק נראה בית העלמין של הישוב הסמוך. אם מסתכלים היטב אפשר לראות את החלקה הצבאית. הוא נזכר דווקא ברב היישוב שמעביר כבר שנים את פינת המשנה היומית בערוץ שבע. הוא מתקרב לאחד המבנים, מוציא מהכיס את המפתח שהשיג מבעוד מועד ובלי היסוס ניגש ישר לארון הימני, אוסף את כל מה שהוא מוצא ומרוקן לקופסת הקרטון שבכניסה. לאחר שעבר על כל הארונות ווידא שהם לא מכילים משהו מעניין הוא עובר למשרד הבא, וגם שם הוא מרוקן את כל מה שהוא רק רואה. בדרך גם פותח את המקרר לוודא שלא השאירו משהו. אחר כך הוא מגיע ללשכה. הוא מתקרב לארונות וגם אותם מרוקן לתוך ארגז. אחר כך הוא נכנס למשרד של המח"ט ולוקח איתו כמה דברים. משם עובר למשרד של הסמח"ט. על המסמכים שעל השולחן כתוב "סודי ביותר". הוא נועל את הלשכה, לוקח קצת סלוטייפ ותולה שלט מאיר עיניים שהכין מבעוד מועד: אחר כך הוא מתקשר למישהו "המשימה בוצעה", הוא אומר ומנתק. חמש דקות אחר כך עבר שם חייל משועמם ורואה את השלט האחיד על כל המשרדים: "חמץ, אין כניסה" __________________________________________ לא. כמובן שהסיפור הזה לא היה במציאות. מיותר לציין שלחיילים מהסוג שתואר אין אפשרות להיכנס למשרדים רגישים אלא בקושי לחדר האוכל, אבל מה זה משנה בעצם. בציבור שלנו יש תחביב (מובן בהחלט) לזלזל ברבנות הצבאית ולהתייחס אליה כאל עוד בורג חסר תועלת במערכת. זה שחייל יכול ללכת לאכול בחדר אוכל גדול (להבדיל ממטבחונים ששם יש בעיות פה ושם) ולדעת שיש מי שדואג לכשרות שלו, זה שחייל יכול להתפלל בבית כנסת נעים ממוזג ונקי, זה שקצין יודע שאם הוא יחלל שבת בלי סיבה הוא יועמד לדין משמעתי וזה שהחיילת הדתית יכולה לדעת שיהיה מי שילחם על הזכויות שלה. גם זה הרבה, ואין סיבה לזלזל בזה בכלל, עם כל הביקורת על המערכת וראשיה (לשעבר). חג כשר ושמח.
|
|
כ"ב אדר תשס"ז, 12/03/2007
קצת הסטוריה: במאי 2001 לטעותם עלה ערוץ תועבה מפורסם בכבלים ובלווין. חודשים בודדים אחר כך, ב-26.7.01 עבר בכנסת, ביום האחרון לפני הפגרה, תיקון לחוק האוסר הפעלת ערוצי פורנוגרפיה בטלוויזיה. באוקטובר 2001 הוגש בג"ץ בנושא. בשנת 2003 חזרו הערוצים בשיטת "שלם וצפה". מהמועצה לשידורי כבלים ולווין שאחראית על הנושא
עלינו כציבור שפיו נסתם להילחם נגד כל סוג של צנזורה, גם אם היא במבט ראשון נראית הגיונית ואף מתבקשת. בג"ץ והרשויות ממילא יאשרו את הזבל ויפסלו את כלי התקשורת מצידה השני של המפה.
("רגולטור") הגיבו "לא מתלהבים מהמגבלה החוקית" ואישרו את שידורי הזימה.
ב-2004, כצפוי, קיבל בג"ץ את העתירה ההיא המשך השידורים בהרכב מורחב של 11 שופטים, ודחה את טענות המשיבים שכללו בעיקר את זבולון אורלב ושולמית אלוני. ולמה אני מספר לכם את כל זה? בתקופה האחרונה מתגלגלות כל מיני רעיונות על צנזורה לאינטרנט. אין זה סוד שברשת הזו יש כל מיני דברים לא ממש סימפטיים ומנוגדים להלכה. כפועל יוצא אישי ציבור ורבנים (בניהם הרב ישראל רוזן, הרב יהושע שפירא ואחרים) מנסים לקדם יוזמות שונות לצנזור הרשת. לכך נוספה הצעת חוק של שר התקשורת אריאל אטיאס (ש"ס) שמגולגלת בימים האלה בכנסת הקובעת קנס של כ-20,000 ש"ח ושלילת רשיון לחצי שנה לספק שלא יחסום by Default (כברירת מחדל) את אתרי הזבל והתועבה.
הרעיון בכללותו לא נראה רע במבט ראשון: חסימה של הזבל למי שלא יבקש במפורש לפתוח אותו. אם נתעלם מיכולת העקיפה של משתמשים מעט יותר מתקדמים, זה יכול להיות פיתרון לבעיה בהחלט כאובה. הבעיה שלי היא מאוד מאוד פשוטה: אני לא סומך עליהם ! אנשים "משלנו" בלמו את התוכנית לאפשר "שמים פתוחים" ברדיו (מוטי שקלאר למשל), ותירצו את זה בכך שהם מפחדים מהעלאת ערוצים מתועבים לרדיו. בפועל, הרשות השניה תיתן אישורים לכל הזבל שמשודר היום ברדיו האזורי והרדוד להחריד (ולמי שלא גר בגוש דן -רק הרווחתם) אבל לא לערוץ 7 ו"ערוצי הקודש" החרדיים שמשדרים קצת תורה, או גופים בעלי דעות אחרות, מכל צד של המפה הפוליטית. "המועצה לשידורי כבלים ולווין" נלחמה בבג"ץ ובכנסת עד כלות נשמתה נגד תיקון החקיקה (שבוטל בהמשך ע"י בג"ץ) שאסר על שידורי התועבה, אבל לא תיתן לעולם רשיון שידור לערוץ שבע ודומיו. ברגע שגם האינטרנט יהיה נתון לפיקוח כזה או אחר, בסופו של דבר יהיה מי שיתיר את הפצת הזבל, בעוד ש(שוב) הפה של הציבור הלאומי יסתם גם שם. כבר היום יש מי שרודף את אליצור סגל ממנהיגות יהודית ואחרים על דברים שפרסם באינטרנט על הרבצ"ר לשעבר.
במצב הנוכחי - עלינו כציבור שפיו נסתם להילחם נגד כל סוג של צנזורה, גם אם היא במבט ראשון נראית הגיונית ואף מתבקשת. בג"ץ והרשויות ממילא יאשרו את הזבל ויפסלו את כלי התקשורת מצידה השני של המפה.
|
|
ד' אדר תשס"ז, 22/02/2007
האמת שהתלבטתי מאוד אם לכתוב על הנושא הזה וכיצד. בהודעה שקדמה לאחרונה הבטחתי לעסוק בזה ב"פעם הבאה" אבל עדיין התלבטתי. לבסוף החלטתי שיש עניין בפרסום. את הכתוב כאן שכתבתי מתוך כמות גדולה של חומר שהצטבר אצלי ונשלח על ידי אנשים גדולים ממני, גם כרונולוגית וגם מעשית, בתקופה שבה הייתי מנהל האתר והפורומים של תנועת הנוער עזרא. יש דברים שאי אפשר ללמוד בבית ספר. 100 שיעורים בכיתה לא יעילים כמו לשבור את הראש ולנסות לבצע משהו לבד. האמור נכון לגבי כל מקצוע כמעט ולא פחות חשוב - כלפי יחסים בין אישיים. כולנו מכירים פחות-או-יותר את נושא ההפרדה בתנועת הנוער. לרוב הדוגמא הקיצונית היא סניפים מסויימים של בנ"ע והתנהלויות בעייתיות שיש שם.
ה"צעירים הטפשים" והמאוהבים מהסניף מתחתנים בגיל צעיר, מסתפקים במועט וחיים בסך הכל לא רע
בשנים האחרונות, במקביל להתחזקותה של אריאל התפשטה התופעה גם בבנ"ע וגם בעזרא שבאופן מסורתי הייתה איפשהו באמצע. סניפים שבעבר היו מעורבים או מעורבים-למחצה, הולכים ומפרידים יותר ויותר פעילויות. במבט לטווח קצר זה נראה לא רע, ופותר בעיות שונות בגילאי התיכון. רק לאחר שנים ניתן לראות מהן ההשלכות השליליות של התופעה. על התופעה הראשונה כתבתי פה בח' שבט, על רקע בעיות הצניעות בצה"ל. אותם חיילים שהיו בצעירותם ב"אריאל" או בסניפים נפרדים מגלים שיש רחמנא-לצלן בנות בעולם ובשלב הזה הם נתקלים בבעיה. הבעיה, מיותר לציין, לא נעלמת ומופיעה בהמשך כאשר הם מגיעים ללמוד מקצוע, ואם לא שם אז בשלב הבא של מקום עבודה. במקום העבודה הנ"ל יש נשים וישנו הצורך לתקשר איתן ברמה סבירה, דבר שאותו הבחור שלנו לא כל כך יכול לעשות. אם בגיל 13,14 טעות או פאדיחה שיכלה להיות לו עם מדריכה בסניף הייתה מסתכמת בפאדיחה ובזה שהיו צוחקים עליו יום-יומיים, עכשיו המחיר של טעות כזו יכול להיות גבוה בהרבה. כמו בכל דבר - גם כאן יש "שכר לימוד" שאותו צריך לשלם מתישהו. כמובן מושפע גם נושא מציאת בת זוג. אין זה סוד גדול כי רוב המתחתנים בגיל צעיר בציבורנו הכירו בסניף. תפרידו את הסניף והנה לכם עוד סיבה לעליית גיל הנישואין. ה"צעירים הטפשים" והמאוהבים מהסניף מתחתנים בגיל צעיר, מסתפקים במועט וחיים בסך הכל לא רע. אלו שצריכים להחליט להתחיל לצאת עושים את זה בגיל הרבה יותר מבוגר, כשמעגל ההיכרות שלהם מצומצם הרבה יותר והרבה פעמים פשוט לא לעניין (צה"ל, מקומות עבודה ואחרים), שלא לדבר על "שכר הלימוד" שהם משלמים ולא חסרות דוגמאות. אני לא אומר שצריך להפוך את היוצרות ולהתחיל לערב את הכל, די ברורות לי ההשכלות של מהלך כזה, אבל צריך וחובה לחשוב אם לא יצא שכרנו בהפסדנו ואם הנזק לא רב מהתועלת. אתם מוזמנים להגיב. חשוב מאוד הדיון בנושא הזה.
|
|
מאחורי המסךמאת משה למפרט
משה למפרט, נשוי, מתכנת, על נושאים מגוונים בין פוליטיקה לבין אינטרנט וטכנולוגיה.
תגובות, הערות, הארות ומעטפות נפץ ניתן להעביר בדואר אלקטרוני: moshel@a7.org
עוד בבלוגים
|
ימין ושמאל - תלמדו אחד מהשני!יש בשבוע האחרון צד מאוד טראגי, שאיני יודע איך יביטו עליו ממרחק ההיסטוריה.