לכאורה היתה אמורה הקמת מנהלת "השילוב הראוי" בצה"ל, להיות התשובה ההולמת של הדת להתערותן ההולכת וגוברת של נשים במסגרות הממסד הצבאי השונות, ומתן פתרון לכל בעיה שתצוץ בעקבות המצב החדש שנוצר. אך מסתבר שרעיונות לחוד ומציאות לחוד.

כבר בתחילת שירותי הצבאי, בעת שהותי בבסיס הטירונים, הייתי נתקל לא אחת בתופעות לא צנועות; ואף יותר מכך, במצבים אחרים לא נעימים כאשר בנות היו מסתובבות באין מפריע במגורי הבנים. לו היו מתרצים זאת בעובדת כניסתן המוגברת והלא מבוקרת של בנות המין השני למגוון תפקידים בצה"ל, הרי שהפעלת תכנית השילוב הראוי שהזכרתי
השירות הצבאי כיום בכללו מהווה אתגר עצום לחייל הדתי, ואין שום סיבה שבשם הדת נקשה עליו עוד יותר.
לעיל היא זו שאמורה לפתור בעיות מהסוג הזה, ואינה. בפועל, התכנית החדשה לשילוב הראוי, בסופו של דבר אף גורמת להפך מהרצוי.
אם עד היום נאלצנו להתמודד עם התופעה שבה הסגל הפיקודי הצבאי משתמש בתירוץ ה'מבצעי' להתיר כל דבר אסור הלכתית, הרי שעתה אנו נאלצים להתמודד עם התירוץ החדש- 'שילוב ראוי'.

לא מתאים לך שבוע נופש יחידתי מעורב במלון ובריכה? בעיה שלך, שילוב ראוי. הופעה של זמרות? יום ספורט יחידתי? אל דאגה, שילוב ראוי. אם הייתה תכנית השילוב הראוי באמת פותרת את הבעיות בהן עלול להיתקל חייל דתי במסגרת אירועים שכאלה, דיינו. אך לצערנו לא רק שהיא אינה פותרת אותן, היא גורמת לחייל להיות חסר אונים אל מול התופעה- הוא איננו מודע לכך שהמפקדים מכירים רק את שם התכנית ולא מה היא אומרת בפועל.

הצצה חטופה בשבועון הצה"לי יכולה להבהיר לנו במדוייק איך מתקבלת התכנית הזו בצבא- לכתבה המדברת על עניינים טכניים במנהלת השילוב הראוי צורפה תמונה שכביכול אמורה להמחיש את נושא הכתבה; בתמונה נראים חיילים וחיילות חבוקים זה בזו. אכן תמונה הממחישה את השילוב הראוי ע"פ תפיסת העולם הצה"לית. איך אומרים? תמונה אחת שווה אלף מילים.
היחס המזלזל הזה של הצבא לצרכים דתיים, נובע לענ"ד ממשהו הרבה יותר עמוק ומורכב מאשר סתם רשלנות של הרבנות הצבאית הראשית. אם נעיף מבט לכתבה אחרת באותו עיתון ממש, נראה איך הוקמה לא מזמן גם מכינה קדם צבאית דתית חדשה, לבנות. מה שעד היום היה בגדר תופעת שוליים מיעוטית של הציבור הדתי, עומד לקבל גושפנקה הלכתית-דתית במסגרת כמעט צה"לית. אז אם הרפורמה ביחסי דת וצבא מתחילה כבר אצלנו פנימה, מה לנו כי נלין על יחסו המאכזב של הצבא לענייני הדת במסגרותיו הוא?

לענ"ד כדאי וניתן לעצור את הבעיה כבר עכשיו. לא לכל פתרון הלכתי לבעיות בצבא צריך לפתוח מנהלת חדשה עם שמות מפוצצים, אפשר ורצוי פשוט להוסיף ולרענן כמה פקודות מטכ"ל. אם בצבא הוחלט לערב את בנות המין היפה בתפקידים חדשים, שיבושם לו. אין זה מכריח אותנו לשבור את הסטטוס קוו הקיים ולזרום עם התופעה הזו בשם השילוב הראוי, ולחייב חייל דתי, למשל, לצאת לנופש מעורב.
השירות הצבאי כיום בכללו מהווה אתגר עצום לחייל הדתי, ואין שום סיבה שבשם הדת נקשה עליו עוד יותר.

 

יעקב פייגלין,
גבעתי

 

 

 

את המאמר הזה קיבלתי השבוע מחבר המשרת בחטיבת גבעתי והוא מפורסם פה ללא עריכה, ובכל זאת - גם כמה מילים משלי:

הבעיות שעליהן הוא מדבר נמצאות באווירה הלא רשמית (בנות במגורים למשל, נופש וכו'). בעבודת היום-יום של הצבא פחות או יותר אפשר לחיות בצורה סבירה גם כשיש חיילות.

 

באשר אליי - אני מסתדר מסיבה פשוטה: אני לא ישן בבסיס, ולא מגיע לפעילויות חברתיות.

בעיית החיילות בצה"ל התפתחה מאוד בשנים האחרונות. בשלב מסויים של השירות הצבאי ניסיתי לשאול את עצמי מה בעצם קרה פה. מה שונה יום מיומיים.
מי שנתן לי נקודת פתיחה לניתוח הבעיה היה הרב אליעזר מלמד שבמאמרו ב"בשבע" לפני שבועות אחדים כלל את נושא הבנות בצבא כחלק מנושא רחב יותר - "הציבור התורני".

בשנים האחרונות מעודדות הפמיניסטיות את גיוסן של בנות לתפקידי לוחמות ותומכות לחימה. על מנת לפתור בעיות הנובעות מהתופעה הנ"ל הוציאה הרבנות הצבאית ו"מנהלת השילוב הראוי" נייר הכולל קווים מנחים בנוגע לפעילות מעורבת. בניגוד לנדמה לעיתים מהפרסומים בתקשורת הדתית, הכללים הללו בדרך כלל פחות-או-יותר נאכפים מתי שהחייל הדתי מעוניין שהם יאכפו (ולצערנו - לא תמיד הוא מעוניין).

זה לא שפתאום אין בעיות צניעות וכל הבעיות נפתרו, ולצה"ל יש עוד הרבה מה ללמוד בקשר לדיני צניעות. הבעיה היא הרבה פעמים במקום אחר, עמוק יותר.

 

משך שנים חיילים דתיים (וחיילי "הסדר" בכללם) שמעו קורסי-כיתה (להבדיל ממד"סים) מחיילות, ואיש לא ראה בכך בעיה.
נראה כי הבעיה צפה על פני השטח עם עליית ההיקף של חיילים שגדלו בחברה נפרדת לחלוטין, תנועת "אריאל" כמשל וישיבות בסגנון דומה. הללו, החיים בחברה נפרדת לחלוטין כל חייהם רואים בעצם המפגש עם החיילות (ולמעשה - כל בת/אישה אחרת בסביבתם) כבעיית צניעות. הבעיה הזו קיימת גם בהמשך חייהם אולם בצבא (היציאה הראשונה מן החממה) הבעיה מתפרצת בצורתה הקשה ביותר. תוסיפו לכך את ה"חיבה" שלהם כלפי צה"ל ותבינו מה פתאום קרה פה.
אם לרבים (ואני בניהם) העובדה שהחיילות בבסיס יודעות שבחיילים דתיים לא נוגעים מספיקה על מנת לשמור על אורח חיים דתי ונקי מבעיות צניעות פחות או יותר, אצל הללו ישנן נורמות אחרות, שבהן, כנראה, צה"ל יאלץ להתחשב.

 

 

בפעם הבאה: המשך הדיון בתופעה ואלמנטים אחרים שלה. חזרה לימי תנועת הנוער ועוד כמה נושאים מעניינים נספחים.

לוגו העמותה

 

נתבקשתי היכנשהו לפרסם את אחת מהפעילויות של העמותה הזו, שהוקמה על ידי צעירי
נקודת הפתיחה שלהם נראית בעייתית למדי. הם מוחים על עוולות ובצורה סלקטיבית - מה שהתקשורת השמאלנית אוהבת.
ם דתיים מאזור ירושלים באביב תשס"ד. לכאורה - לא ראיתי בכך כל רע. די מהר הבנתי איך ראשיה של העמותה הזו  עובדים ומהו כיוון החשיבה שלהם, שגרם לי לחשוב פעמיים אם זה מה שאני מעוניין לעשות.

 

אם נכתוב בקיצור: העמותה הזו מנסה לקדם את כל מה שנטען ע"י השמאל הקיצוני שהציבור שלנו הזניח.

 

אי אפשר להשתחרר מהחשיבה כאילו כל קיומה של העמותה ופעילויותיה מקורו במטרה לנפץ את המוסכמה הבדויה שהועלתה וקודמה ע"י התקשורת הישראלית על מנת להכפיש את הדתיים והמתנחלים.

משך שנים רדפה אותנו התקשורת בטענה שהזנחנו את הנושא החברתי ו"ברחנו" לגבעות יהודה ושומרון - והיא באה ע"מ למלא את החסר לכאורה או החסר האמיתי.

השמאל רודף אחרי ה"קפיטליזם החזירי" - היא מתנגדת לו ופועלת עם מבט סוציאליסטי (שמאל - אמנם כלכלי אבל שמאל).

נחמד מאוד (ולא שאני מזלזל) להילחם בשביל הנכה במסעדה בירושלים או בתל אביב - אבל זה מה שהתקשורת אוהבת.

 

לא ראינו את פעילי העמותה נלחמים נגד רמיסת זכויותיהם של עקורי גוש קטיף. הללו, שרומו ורוששו על ידי השלטון, לא קיבלו סיוע מהעמותה הזו ודומותיה מחשש להשתייכות פוליטית ולכתבות לא אוהדות בתקשורת. ניתן גם לראות בכנסים השונים של התנועה נואמים מהשמאל הקיצוני שתפסו טרמפ על הבמה הנוחה ועל הציבור באולם.

לא ראינו אותה נלחמת על זכותם להתפרנס בכבוד של המורחקים בכל מיני צווים ולא ראינו אותה נלחמת על דברים אחרים, שכל חטאם היה שהם נספחים למאבק על ארץ ישראל.

אני עדיין לא גיבשתי באופן סופי דעה כלפי העמותה ופעילויותיה (הברוכות, לפחות בחלקן) אולם במבט ראשוני - נקודת הפתיחה נראית בעייתית למדי. הם לא באים עם איזו תפיסה כלכלית-פוליטית מסודרת אלא מוחים על עוולות ובצורה סלקטיבית למדיי - מה שהתקשורת השמאלנית אוהבת ולאו דווקא מה שחשוב יותר.

 

נוסעים באוטובוס לכיוון צפון, על כביר מספר 4. מול העיניים שלט מאיר עיניים "צומת השרון, 500 מ'".

 

אם תשאלו אנשים שגרים באזור נתניה על "צומת השרון", ספק אם ידעו לספר לכם במה מדובר. לצומת הזו יש שם אחר, הרבה יותר נפוץ: "בית ליד".

"בית ליד" היה כפר ערבי שיושביו ברחו במלחמת העצמאות.
לכל המקרים שהזכרתי  יש מכנה משותף אחד: רצון של מישהו לשנות את ההיסטוריה

 

אם תסתובבו ליד המחנה הצבאי בלב תל אביב תוכלו לראות שלט מאיר עיניים "מחנה רבין, על שם רב אלוף יצחק רבין". כל העולם יודע שיש שם למחנה הצבאי הזה: "הקריה".

 

אם תשאלו בפתח-תקווה על קיומו של "מרכז רפואי רבין", יסתכלו עליכם במבט של משוגע שנחת מהירח. כל מי שגר בסביבה יודע שיש בית חולים ברחוב קפלן בעיר, "בילינסון" שמו (יש גם את שניידר לילדים, אבל זה לא קשור).

 

אם תשאלו מישהו במדינת ישראל אם שמע על "כביש יצחק רבין", הוא לא יבין על מה אתם מדברים. כמובן - מדובר בכביש שש.

 

תוכלו לשאול גם איך מגיעים לקניון אבנת. איש לא יבין אותכם. תשאלו "הקניון הגדול" - וכל פתח-תקוואי מצוי (או אפילו שאינו) יוכל לענות לכם איך מגיעים לשם (אם כי, לאחרונה זה נהיה קצת מסובך, בעקבות עבודות בנייה בסביבה).

 

 

לכל המקרים שהזכרתי (ולרבים אחרים, שלא עולים לי בראש נכון לעכשיו) יש מכנה משותף אחד: רצון של השלטון לשנות את ההיסטוריה. פעם זה בשביל להעלים את העובדה שהיו פה פעם ערבים והיום גרים פה שמאלנים, פעם כדי להלל איזה ראש ממשלה לשעבר שנרצח בנסיבות מסתוריות ומעוד כל מיני סיבות שידועות כנראה רק למי שקובע את שמות הרחובות, בתי החולים, בסיסי צה"ל, הכבישים והיושב במרומים יודע מה עוד.

 

 

 

אצל האיש ברחוב - זה לא ממש עובד. המפקד יגיד לך ש"תיסע מחר בשמונה בבוקר לבית ליד", נהג האוטובוס יקרא ברמקולים "בית-חולים ביילינסון", ובחדשות אף פעם לא תשמעו על "דרך יצחק רבין" אלא על כביש שש.

 

ככה זה, יש דברים שאי אפשר לשנות, ואולי טוב שכך.