בשמונה בבוקר נזכרו להתעורר הסמרטוטים והמג"ב, והללו החלו להתארגן לגירוש החמישי במהלך יום וחצי.
בתשע החלה הקמת בית הכנסת מאבנים שנפלו מהירח. בשלב הזה הקבוצה שלנו סייעה להעברת האבנים משום מקום למתחם בית הכנסת. ב-10:00 התחיל הבלגן בעת ששלושה ג'יפים ממג"ב ניסו למנוע את העברת האבנים. מסכנים השוטרים – אחר כך המפקד ישלח אותם לפרק את כל זה.
הנ"ל ויתרו על זה לכשהבינו שהגלגלים שלהם בסכנה (אבל זה כבר לא היה קשור אלינו).

ב-10:30 הודיעו לנו שמג"ב מגיעים וצריך לברוח. ארזנו את הציוד. כ-250 איש התפזרו בשטח בכיוון הכפרים הערביים וכ-750 אחרים נשארו על ההר.
המג"בניקים שהגיעו עד מהרה, חכמים על חלשות, החלו בגירוש הבנות. נער שפך על השוטרים קצת מים מה שהסיט את תשומת ליבם. הבחור נחנק אך הצליח לברוח.
בהמשך העלו מדגם מייצג מהעולים להר לטרנזיט משטרתי ממוזג (3 בנים + 7 בנות שהופרדו לשני חלקיו של הרכב) ומשם למשטרת אריאל.


עד כאן ציטוט.
בשעה 12:30 מצלצל הטלפון בבית, השוטר מבקש את אמא.
"שלום, מדברים ממשטרת אריאל, הבן שלך יצחק נעצר. זיהינו אותו לפי כרטיס קופ"ח שמצאנו בתיק שלו". הגאון הלך לרופא כנראה מתישהו והשאיר את הכרטיס בתיק.
וכך יצאתי בערב תשעה באב עם הסעודה המפסקת בתיק, כשאני לבוש במדי צה"ל, בדרך לשחרורו של הפושע המסוכן.

 

הבחור שוחרר בסוף, לא לפני שאמא שלי חתמה על ערבות שלא להיכנס לשטח השומרון למשך 14 יום.

אחרים שוחררו עם הרחקה לשבוע או ללא הרחקה בכלל, ו-7 הבנות שוחררו למחרת למרות שלא הזדהו. גיבורות.

בשבוע שעבר נסעתי עם אמא לבירת השומרון, על מנת לשחרר את יצחק, אחי, שנעצר על ידי בריוני מג"ב בהריסות הישוב חומש. לאחר שבפעם הראשונה נזרק לכלבים על הכביש ליד ג'לג'וליה (במקום בו אין אפילו תחבורה ציבורית), הנ"ל לא ויתר ובפעם השניה הגיע לחומש, וכך הוא מספר, בשכתוב קל:

עליתי על אוטובוס בפתח תקווה, שהגיע באיחור של שעתיים. הפעם החליט מי שהחליט לכוון את האוטובוס ליישוב סלעית, במטרה ללכת ברגל משם לעינב ובהמשך לכיוון חומש.
מיותר לציין כי כל קבוצה הגיעה מכיוון אחר. חלק מהקבוצות הורדו באזור קדומים ופארק בר-און, אחדות הורדו מהאוטובוס בדרכי עפר באזור שבי שומרון וכך היה מי שתכנן ודאג לנווט כל קבוצה לכיוון אחר.
כמובן – זאת על מנת להטעות את מפקדיי.

הגדרות מזיקות להתיישבות כך גילינו לאחר שנתקענו בין שתי גדרות של יישוב יהודי בסביבה. בסופו של דבר הצלחנו לצאת משם איכשהו על דרך הביטחון.

יום שני, שעת לילה. יוצאים בדרך שלא חשוב מה ולא חשוב איך לכיוון עמנואל. מעמנואל ברגל לקדומים. ההוראות היו בושה וחרפה: מהערבים אין מה לפחד. מהצבא הישראלי – דווקא כן.
לפני קדומים הוקפצנו בדרכי גרילה לאיפשהו על הירח בסביבה, ומשם חולקנו לקבוצות. אחדים נשארו בסביבה עוד לילה (יגיעו לחומש לקראת ליל תשעה באב) ואילו אנחנו בסביבות חצות הלילה יצאנו לכיוון חומש ברגל.

ניסנית זה לא חומש. ניסנית זו גדר בטון אדירה (בדומה לזו שבסובב ירושלים), שנבנתה על מנת להחביא את הערבים או אולי להבטיח שיהודים לא יחזרו לשם אי פעם. 

 

יהודי אחד כזה, שמסרב להזדהות בשמו, שלח לי את התמונות הללו:

 

(או - איך לגרום לצה"ל לממן קצת פחות את האוייב הפוסט ציוני).

 

בצה"ל, כמו שחלקכם יודעים, השלישות אמורה לספק עיתונים לחיילים, כדי שיהיו קצת מחוברים למה שקורה בעולם (אינטרנט - רק לקצינים בדרגת אל"מ ומעלה). על פי רוב העיתונים שמגיעים ליחידות הם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (ולעיתים "הארץ").

על הללו לא צריך להכביר מילים. על הזלזול הבוטה שלהם בכל דבר שקשור ליהדות, על התמיכה הבוטה באסונות שהביא עלינו השלטון בשני העשורים האחרונים וגם על היותם מקור בלתי נדלה לתמונות לא צנועות (בלשון המעטה) שאותן החברים ליחידה גוזרים ותולים על הקיר בניגוד לפקודות.

 

מסתבר שיש אפשרות אחרת.

באחד מימי השבוע מצאתי על הרצפה של תחנת אוטובוס בצומת השרון (בית ליד), את השבועון הצבאי "במחנה".

תשעת הימים, אין מוסיקה, אז כל מה שמגיע ליד והוא צנוע באופן סביר - אפשר לקרוא. אחד המדורים של העיתון הזה נקרא "יש שאלות", ובו מוזמנים חיילים בסדיר לשאול שאלות הנוגעות לשרותם הצבאי.

וזה מה שקראתי שם:

 

לפני כמה שבועות הייתי בארוסין של קרובי משפחה חרדיים מעיירה בדרום. במקרה (רק מה'...) באותו יום נסעתי בפקודה לאיזה חור ליד נחל אכזב כלשהו.
רצה הקדוש ברוך הוא, ובמקום היו אוטובוסים ישירים לירושלים. החלטתי לנצל את זה ע"מ להגיע לארוסין הנ"ל. הגעתי לשם, פגשתי את משפחתי וכך ישבתי שם, אי של ירוק-חאקי בים של שחור ולבן.

אחד מקרובי המשפחה מהצד השני התחיל להתעניין בנוכחים.
- אתה? 
- אח שלו
- ואתה?
- גם אח שלו
- ואתה? (שאל את לובש-החאקי כשזיעה קרה ניגרת על פניו)
- תירגע. קרוב משפחה מדרגה אחרת.
- אהה. הבנתי (נושם לרווחה ומנגב את הזיעה).

רק זה חסר לי, עוד הייתי יכול להרוס את השידוך.


"תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות ב')

אני לא יודע ממה הולך להתפרנס הזוג הצעיר. באמת שאין לי מושג. הבעל לומד ואשתו קצת עובדת.
ברגע שפרזיטים מהסוג הנ"ל מתיישבים על קופות הצדקה, נוצר מצב לפיו צעירים ובריאים (ובעיקר בנים של) יכולים לא לעבוד ולחיות מהצדקה, ומי שבאמת זקוק – לא מקבל בכלל
תוך 4 שנים יהיו כבר שניים-שלושה ילדים שידרשו את שלהם והאישה גם צריכה לטפל בילדים האלה מתישהו.

 

אביו של החתן אברך, אינו עובד לחלוטין ולחתן דנן יש עוד 10 אחים ואחיות שחיים בעוני מחפיר ולובשים בגדים יד עשירית. כל עוד החיים הם שגרתיים אפשר להסתדר בצורה לא רעה עם הדודה העשירה (וה"מזרוחניקית") מהעיר וארגון הצדקה הקרוב שמחלק חבילות מזון פה ושם.
הצרות מתחילות כשיש משהו חריג – שמחה, או אסון ל"ע. החל מה"סידור מלא" לזוג הצעיר (דירה וכו') שעולה הון ומביא לא מעט אבות להתקפי לב, או מחלה קשה (וידוע שיש קשר בין מחלות ללחץ נפשי) וכיוצ"ב. משפחה שגם קודם חיה מהצדקה, מתמוטטת סופית ושוקעת בחובות עתק.

מדי פעם מתגלגלים לידיי פרסומים מעמותות חרדיות כאלו ואחרות. "יהודים רחמנים בני רחמנים, בלה בלה בלה הכנסת כלה", תוך שהם מוסיפים ומתארים את צדיקותו של החתן (או למפרע, של אביו האברך החשוב) ובלה בלה בלה. אינני מזלזל ולו לרגע בחשיבות המצווה, אולם יש סדרי עדיפויות.
זוג צעיר שמוכן לגור בקראוון על גבעה בשומרון, ומוכן להסתפק בבגדים יד שניה ועשירית, ועושה את מה שהוא יכול – מצווה גדולה לסייע לו להתחיל את חייו. משפחה שהאבא חלה במחלה קשה ל"ע ובשל כך איבד את מקום עבודתו – מצווה חשובה לעזור להם לצאת מזה.

אבל ברגע שפרזיטים מהסוג הנ"ל מתיישבים על קופות הצדקה, נוצר מצב לפיו צעירים ובריאים (ובעיקר בנים של) יכולים לא לעבוד ולחיות מהצדקה, ומי שבאמת זקוק – לא מקבל בכלל או מקבל הרבה פחות. 
תוסיפו לזה גם את העובדה שחלק גדול מאותן עמותות חרדיות, יאספו תרומות אצלנו אבל יסרבו לעזור למשפחות בעלות מאפיינים דומים רק בעלות כיפה סרוגה או שהאבא עובד רחמנא לצלן.


גם בצדקה יש עדיפויות.