בפעמים הקודמות חווינו כיצד כותבי ומשתתפי הפורום (לאחר שנעצרו בגלל סיבות אחרות, כמו למשל השתתפות בפעולות למען ארץ ישראל) נחקרו במשטרה אודות מה שפרסמו באתר, כולל עניינים שאינם עבירה פלילית בשום מקרה.

בצהריים קיבלתי בפקס צו חתום על ידי שירי רפאלי, שופטת בית משפט השלום בפתח תקווה.

 

התגובה שבה עוסק הצו הייתה תגובה מרירה של כותב/ת באתר כלפי עובד ציבור, תגובה שבה "איחל/ה" הכותב/ת מה שאיחל/ה, ללא שום כוונה מעשית.

 

לא מדובר בפעם הראשונה בה המערכת מחפשת אנשים על סמך מה שכתבו ברגעי זעם באינטרנט. האנונימיות היחסית שנותנת הרשת לא עומדת בד"כ בדרכן של בקשות משטרתיות ובטח לא כשמדובר בימין הקיצוני והמסוכן.

חוקרי משטרת ישראל המבינים בפשעי מחשב עסוקים מכדי להתמודד עם פריצות ובעיות של המשתמש הפשוט, אבל כשמדובר באיזה ילד קטן שכתב משהו בערוץ 7 - משטרת שומרון מגיעה עד בית המשפט בפתח תקווה כדי לרדוף אחריו.

 

ומילה אחרונה לסיום - חכמים: היזהרו בדבריכם, ושמרו על החוק. אנחנו בערוץ 7 לא נאפשר הסתה נגד עובדי ציבור, תהא דעתינו עליהם אשר תהא.

 

 

 

נ.ב.

לשאלת רבים - נמנענו מלפרסם פרטים נוספים על הכינוי או ההודעה או נושא הצו, מחשש שנואשם בשיבוש הליכי חקירה. אנחנו שומרי חוק.

קריאה תמימה של חדשות העלתה כי רש(ע)ות השידור התקינה בהר בעל-חצור משדרים עבור תחנות הרדיו שלה, על מנת שתחנות הרשות השונות יוכלו להיקלט היטב ברחבי יהודה ושומרון.

 

אבל אני שמתי לב לתדר שהם שייכו לרשת מורשת: 105.2FM. התדר הזה מוכר למישהו?

 

 

סתם נקודה קטנה ששמתי אליה לב, לא מעבר.

אתמול ביליתי במדרון תלוי ביישובי בית אל, שם בנו חברים מבנה מתועש כחלק מהמהלך של שבירת ההקפאה. בהמשך הגיע גם חבר הכנסת יעקב כץ (כצל'ה) ודיבר בעברית ובאנגלית על חשיבות הבניה בארץ ישראל וכו'.

חברי כנסת ואישי ציבור משקיעים זמן רב בנושא המאבק על ארץ ישראל ומזניחים תחומים לא פחות חשובים.

 

קחו למשל כתבה קצרה על מעשיו של חבר הכנסת מאיר שטרית מול חברות הסלולאר. שטרת הוא אדם שחתום על הרבה מאוד שטויות הרסניות כמו ההתנתקות והחוק הביומטרי, אבל הפעם דווקא השעון המקולקל הראה בטעות את השעה הנכונה.

 

שטרית החליט לנסות להעביר הצעת חוק שתפריד בין התשתית לבין ספק האינטרנט במכשירים הניידים (הפרדה מבנית). הצעה כזו למשל הייתי מצפה שמישהו כמו אורי אריאל או יעקב כץ יקדמו. המכשירים הניידים הם העתיד של העולם הטכנולוגי, שישברו סוף סוף את לפיתת החנק של חברות הסלולאר על שוק התקשורת בישראל.

 

ולמה זה כ"כ חשוב?

כי חופש בעולם התקשורת חשוב הרבה יותר מעוד קראוון ועוד מבנה יביל. הפרדה מבנית מהסוג שמציע מאיר שטרית, תאפשר למשל ל"רימון" להיות ספק אינטרנט על גבי סלולר, ותאפשר למישהו אחר לספק שירות מוזל שכולל רק אתרים בודדים ורדיו/וידאו של אותו ספק, ותגרור הורדה מטה של מחירי הגלישה בסלולר ועוד רעיונות אחרים כיד דמיונכם הטובה. גם "חוק שמים פתוחים" לפחות לרדיו דיגיטלי שכמה חברי ממשלה מקדמים באיטיות חשוב בהרבה מעוד מאחז או פחות מאחז ביהודה ושומרון.

 

הנושא בנפשינו.

מי לא מכיר את המוצרים השונים הכשרים לפסח. הללו מחולקים בחלוקה גסה לשני סוגים: מוצרים שרכיביהם כשרים לפסח ממילא (לרוב לאוכלי קטניות) וצריכים רק הדפס מתאים, ומוצרים שיוצרו במיוחד לחג. רובם של המוצרים מהסוג השני יוצרו מתוך כוונה לתפוס קהל כמה שיותר גדול, ומכיוון שכך - רובם יעקבו אחרי החומרות הרבות ביותר האפשריות, כמו "לא שרויה" ואחרים. ההתפתחות הטכנולוגית בענף הכימיה והנדסת המזון מאפשרת לעשות את זה, ואם כבר משקיעים - אז עד הסוף¹.

 

ומה הקשר לעולם היצירה? מכיוון שחוקי הכלכלה עובדים גם שם.

יש בהחלט יצירה יהודית - אבל בענף המוסיקה היא מבוססת בעיקר על המגזר החרדי, ובענפים אחרים - על מוסדות וגורמי חוץ.

 

בענף הקולנוע (למשל בוגרי "מעלה") ניתן לראות כי המממן העיקרי הם ערוצי הטלוויזיה. אמן דתי שינסה לעבוד במקצוע יגלה זאת מהר מאוד וכך ניתן לראות סדרות בסגנון של "סרוגים" שמוציאות עולמות בעייתיים בלשון המעטה. בתחום הקולנוע הטהור ניתן לראות את הגופים המקצים את התקציב לסרטים, ושם ניתקל ב"מדורת השבט" וסרטים דומים אחרים.

יש חריגים פה ושם, אבל הכיוון העיקרי ברור.²

 

ענף התאטרון הוא מרתק במיוחד, בעיקר בגלל נושא הופעת נשים. חלק מהמגזר (ובהם מארגני התאטרונים האלה) מתנגדים להופעת נשים על הבמה (אבל הם לא מסוג האנשים שבאמת ישלמו וילכו לתאטרון), ואלו שכן רוצים נשים על הבמה, ובאמת מסוגלים ללכת לתאטרון - הם אחוז קטן מדי מכדי להחזיק את העולם הזה כלכלית. אם תשאלו את מנהלי ואמרגני התאטרונים הדתיים הם יספרו לכם מי הלקוח העיקרי שלהם - מוסדות חינוך ואחרים, ובעיקר - ילדים ונוער³.

 

הייתי אז בן 14, אולי 15. נתקלתי ברשימת תפוצה ביאהו שקראו לה "במחתרת, מה שבאמת קורה אצל דתיים". הייתה לי תחושה שמשהו הולך להיות עם הרשימה הזו, שניסתה לחקות רשימת תפוצה לעיתונאים שניהל אז ידידיה מאיר. לעורך של "במחתרת" שהתמחתה בעיקר בהפצה של מאמרי מחתרת בנושאים שהתקשורת הדתית לא עוסקת בהם, קראו אריאל שנבל. היום עיתונאי במקור ראשון ובעבר  כתב בעוד כמה מקומות.

 

ב-2006 עלה לרשת בלוג מרתק שחשף את הזרמים התת קרקעיים העכורים של עולם התקשורת הישראלי, תחת שם הקוד Vevlet Underground. לאחר חודשים ארוכים של סקרנות ברחבי הרשת ועיתונות הדפוס נחשפה כותבת הבלוג כדבורית שרגל כעיתונאית שעבדה עד אז בעיתון הטלוויזיה "רייטינג". ובהמשך, לאחר שנחשפה, השתדרגה וכתבה את אותו הבלוג בתשלום ב-TheMarker של קבוצת הארץ ולאחר מכן, גם כן בתשלום, באתר של חברת Orange.

 

הניסוי האחרון הוא באמת מעניין. בחר דתי המקורב לתעשיית התקשורת המקומית מפעיל בלוג באותו סגנון תחת הכותרת "דוס ווטש". תוך שמירה על אנונימיות (להערכתי זמנית) הוא משיג מידע לא רע בכלל (אבל גם לא מסובך להשגה) מהמדיה הדתית. זה נראה שהוא באמת באמת מנסה להתקדם במדיה הזו, ולכן הוא מתחשב במדיה הדתית לסוגיה ללא קשר לנפח הפעילות שלה או לכמות החשיפה שמקבלים הכותבים השונים. אולי בתקווה שיהיה מי מהם שיסדר לו עבודה, ואולי בתקווה להתקדם לתקשורת הכללית דווקא.

 

מה לא עושים בשביל פרנסה?