לפני כחודשיים וקצת, עמלתי על ארגון הדירה שבה תכננתי לגור לאחר החתונה. אחד הדברים הראשונים שגיליתי היו שהשקעים לא מאפשרים חיבור מכשירי חשמל ומפצלים חדשים.

בדיקה של חמש דקות העלתה כי השקעים הישנים היו בתקן הישראלי הישן, בעוד שהשקעים והמפצלים היו חדשים.

 

 

 

איך מבדילים? פשוט מאוד, אם בתמונה ניתן לראות את הפינים החדים והנפוצים, בשיטה החדשה הפינים עגולים.

 

חמש דקות לקח לי להבין מה קורה, ולפרק את הפלסטיק שמכסה את השקעים, שזה עובד יפה, אבל מאפשר לילדים לדחוף אצבעות לשקע. לא עניין נפוץ אבל בכל זאת קיים מדי פעם.

 

הפיתרון הבא היה פשוט בהרבה, ולקח עוד שלוש דקות לכל שקע:

לקחתי מלחם (אפשר להשתמש גם במסמר שמחממים על הגז, או במברגה), וחוררתי את הפלסטיק כדי שיתאים לתקן החדש.

 

 

 

נכון, אם הייתי משקיע עוד כמה שקלים באחד חדש זה היה יותר יפה, אבל.. בשביל מה ?

אחד הדברים שהשתדלתי לעשות בשרותי הצבאי היה להתייחס יפה לחיילי וחיילות הש.ג של מחנה בית ליד. "בוקר טוב", שלום ו"מה נשמע". לא הרבה יותר מזה.

 

לפני כשנתיים, צעדתי בשעת בוקר מוקדמת לעבר מחנה בית ליד, ומי מופיע לי בכניסה? אימת כל חייל באשר הוא: 2 חיילות משטרה צבאית.

- יש לך דיסקית?

- כן (בלי הרבה מחשבה)

 

ואז אני ממשש את הצוואר, ומגלה ש...לא. בשלב הזה ראיתי את חיי שעברו לנגד עיניי ודמיינתי את העונש המצפה לי על היעדר חתיכת הפח הזו...

 

ופתאום מי מופיע? חיילת מהש.ג. "מה שלומך? למה אתה מחכה? כנס!".

רבים מתארים את העבדות על פי ההלכה כסיוט בסגנון השחורים בדמוקרטיה הנאורה לפני אי אלו שנים. האמת רחוקה. אדונו של העבד העברי צריך לדאוג לו לבגדים ולאוכל אפילו אם לאדון אין.

 

ואת מי זה מזכיר בדיוק? את הצבא. נותנים לך בגדים (ליתר דיוק, שקיות הזעה), נותנים לך אוכל (מטבח תעשייתי ממוצע), נותנים מקום לישון, דמי כיס ("משכורת צבאית") ונסיעות.

 

 

ביום חמישי הקרוב, בטקס סמלי בשלישות חטיבת הנח"ל ובהשתתפות העכברים, הג'וקים והחולדות של במחנה בית ליד הולכים לגזור את כרטיס החוגר שהיה בארנקי בשלושת השנים האחרונות, יחד איתו אני אמור להחזיר לצבא את שקיות הזיעה ("מדים"), את הנעליים שהיו פעם אדומות ועוד כל מיני רכיבי ציוד צבאי שהצטברו אצלי.

 

כשאני מספר את זה לכל מי שרק מוכן לשמוע, אני שומע ברכות בסגנון ה"מזל טוב", "בשעה טובה" ו"הגיע הזמן" וכמובן שחיכיתי לזמן הזה לא מעט, אבל כשזה קורה - זה דווקא קורה בתחושות מעורבות.

מחד - הגיע הזמן. כמות הסיפורים על טפשותו והתנהלותו של הצבא יכולים למלא אנציקלופדיה עבת ערך. בזבוז הזמן, האיסור על טרמפים ובעיות נוספות שגורמות לי לחכות שהסיפור הזה יסתיים.

 

מאידך - יחד עם כל החסרונות של השרות הצבאי, התמכרתי קשות לצ'ופר העיקרי שמקבלים חיילים במדים והוא נסיעות החינם. בתור מי שלהוריו אין ומעולם לא היה רכב, מדובר בצ'ופר שנוצל עד דק. תשאלו את אשתי שנסעתי להיפגש איתה שעות על גבי שעות ואת כל מי שהיה סביבי והתרגל שאני מגיע על מדים לכל ארוע, אפילו אם הוא של קרובי משפחה חרדים. העצלות גם היא עשתה את שלה ועודדה את המנהג העצלני הזה.

 

אז זה לא שאני באמת חושב להישאר שם אפילו דקה מעבר לשלוש שנות החובה, אבל אם מישהו פעם חיפש למה עבד עברי יגיד "אהבתי את אדוני", הנה לכם הסיבה: מתרגלים למצב. כל עוד החיים סבירים עד טובים, מסתבר שיש הרבה מאוד עבדים שיעדיפו להישאר במערכת המוכרת של העבדות ולא לצאת חופשי, ולפרנס את משפחתם בכבוד.

 

 

"אהבתי את אדוני", אמרו כל מיני אנשים סביבי, אמרו וחתמו קבע.

חשבתם שבחדר ייחוד יש זמן לזוג הצעיר? לא ולא. מי דופק בדלת? הצלם!

הכלה כבר אמרה, "לא התחתנתי כדי להצטלם לבד", על כן הצלם ועוזרו המהולל מנסים בקושי להכניס את סט הצילום שלהם לחדרון הקטנטן. מי שתכנן את הפינה הזו חשב על שני אנשים בקושי. עוד אנו מצטלמים וברקע אפשר לשמוע את התזמורת והמתלהבים שבאו לסלק אותנו משם, אלא מה - שצריך להיפטר קודם מהציוד של הצלם, אחרת אי אפשר פשוט לפתוח את הדלת.

"עוזר הצלם" נענה למשימה, ופשוט עזר לו לקפל את ציוד הסטודיו... ואץ-רץ לריקודים.

 

מגיעים הביתה, ומרכזים את כל המתנות (ועוד ציוד שהיה שם קודם) במקום הכי מתאים שיכול להיות: באמצע הסלון. בשלב הבא נמצא את עצמנו פותחים ומתייקים את כל מה שהיה שם, מי לה' (לשימוש) ומי לעזאזל (להחזיר, או להעביר הלאה). הסלון שהיה מלא קודם בשקיות וקופסאות מסודרות, מוצא את עצמו אט אט מתכסה בכמויות ענק של נייר עטיפה, שקיות, קרטונים וסתם נייר גרוס דקורטיבי.

יקחו  עוד יום עד יומיים, כדי שנוכל לגלות שאכן, מתחת לכל זה -  יש ריצפה !!

 

ואם כבר מתנות, אז יש גם נקודות הזויות במיוחד, החל משלושה אחים/יות שקנו את אותה המתנה, בדגם המדוייק שלוש פעמים, והמשך במתנה שמצאנו בתוכה ברכה שיועדה... למישהי, שאחר כך בתורה העבירה אותה אלינו. אגב - למקרה שתהיתם - גם אנחנו הולכים להעביר אותה הלאה בהקדם (בלי הפתק).

 

 

בקרוב אצלכם, בעיתו ובזמנו (פרוש בל"ח: בעיתה אחישנה).

ולכל מי שנלחץ בחלק הראשון, הכל על דעת הכלה ומתובל בציניות שלה.

אני: חתן הוא עוזר צלם

 

מגיעים לארוע, עם הררים הררים של ציוד נדרש כמו למשל טבעת, ניירת משפטית (כתובה ועותק), והיתה מי שדאגה גם לנרות ועששיות.

חמש דקות לפני שיצאתי היה מי שאמר ש"חתן הוא מלך" וש"תברך אותי". חמש דקות אחרי שאני באולם, אני מגלה כי נכון לי תפקיד אחר: עוזר צלם. ראש באלכסון, תרים את האף, תוריד את הסנטר, רגל פה, יד שם, אמא פה, אבא שם, האח הזה פה והאחות ההיא - שם. אחר כך הוא מוסיף ואומר שצריך להיצמד באלכסון (שיטה לדחוס עוד כמה בני משפחה בכמה שפחות פיקסלים).

 

אחר כך מביאים את הכלה, שזה אומר - אתה בכלוב. בעוד הכיסא ותכולתו הוא מרכז הארוע, אתה מוצא את עצמך לכוד בכלוב של מחיצות כשאיש (כמעט) לא שם לב לקיומך. שימושי במיוחד היה הפלאפון שהתגלה ככלי עבודה על מנת לתקשר עם מי שנמצא במרחק של כשלושה מטרים בקו אווירי, עכשיו תבינו למה סירבתי לפקודתה הנחרצת של מרכז הערב להחרים את השניים והעדפתי להשאיר אותם בכיסי.

 

בשלב הבא הרב מגיע, ומתפללים מנחה. טיפוס כמוני שאמר מנחה עם וידוי מגלה שגם מבית הסוהר סילקו אותו, לעבר גלות איפשהו עם הרב והטופסולוגיה.

 

ני ני ני, אחרי שבוע שלא ראית את הארוסה שלך, אתה מוצא את עצמך מול גוש מייק-אפ, בשמלה חמה ועבה יותר ממדי א' בצה"ל, כשאתה נדרש לפי הכללים לכסות אותה. איך מפעילים את זה לכל הרוחות ?!?!

שני מסמרים מוצאים את עצמם עכשיו כמסמרי הערב כש-500 עיניים נועצות במסמרים שעל הבמה מבט נלהב. מתוך הנוכחים בחופה - רק אחד באמת יודע מה הוא צריך לעשות... הרב...

 

מוודאים שהנעליים קשורות כמו שצריך והרוקדים לא דרכו על השרוכים, ולאחר שיר ארוך כאורכה של הגלות, נועצים את הקרסול בחתיכת הזכוכית האומללה שמצידה מזכירה לך את ימי הילדות בהם הצליל הזה היה, איך לאמר - מוכר למדיי. טוב, עד שאמא עברה לכוסות וצלחות פלסטיק.

 

ריקודים, טררם - ואז החתן והכלה מקבלים את עשרים הדקות היחידות שלהם באותו הערב. די מהר אני מגלה שהכלה לכודה בשקית ניילון עבה, ובחומרים כימיים שעלולים להימרח על הבגדים שלי. לא נורא, עברנו את פרעה נעבור גם את זה.

 

בפעם הבאה: מה עושה עוזר צלם בחדר ייחוד, מה חושבת לבושת שקיות הניילון ומה קורה שמעבירים מתנה אחת יותר מדי פעמים מיד ליד.