לפני שבועות מספר נתבשרנו כי מפקד פיקוד צפון, אלוף יואב אייזנקוט העניק צל"ש לסמל משה פלסר, החייל שחיסל את מחבל הטרקטור מירושלים. בטקס נכח גם גיסו, סרן דוד שפירא שהעביר לגיהנום את המחבל מספריית ישיבת מרכז הרב.

 

ההגיון מחייב לטעון שגם דוד שפירא יקבל צל"ש על פעילותו או לפחות הוקרה מסוג אחר, אלא שלשפירא אין מזל.

 

סרן דוד שפירא משרת בחטיבת הצנחנים, הכפופה כידוע לפיקוד מרכז - כלומר לגדי שמני, והנ"ל כנראה לא מתלהב במיוחד מצל"ש ליהודי דתי ממרכז הרב.

 

במקום זאת, לאלוף יש כמה עיסוקים אחרים ביומנו, כמו להתעלל בחיילים תמימים כמו סגן אדם מלול.

הכל כבר נכתב ונאמר על פרשת סירוב בתי הספר הפרטיים בפ"ת לקבל את העולים החדשים מאתיופיה. שהם גזענים, שצריך לקצץ להם את התקציב הממשלתי, ומה עוד...

הממ"ד מציג את עצמו כמובן כצדיק הדור, בה בעת שהוא הפנה פשוט חלק גדול מאוד מהעולים לבית ספר, שבשנת הלימודים הנוכחית מכיל 100% יוצאי אתיופיה.

נוסיף ונעיר ש"ביתא ישראל" (יוצאי אתיופיה הדתיים) סבלו קשות באתיופיה מאנשי ה"פלאשמורה", ושילובם של האחרונים, חסרי ידע בסיסי ביהדות ובעברית בבית ספר דתי רווי שעות לימוד עד כדי הקאה זה לא הדבר הכי פשוט בעולם, כך שאת התנגדותם לשילוב העולים החדשים - אפשר להבין בהחלט.

כך שבהיבט של האתיופים - הם כנראה צודקים.

 

 

אבל זה בכלל לא הסיפור. האמת היא שהממ"ד ניסה באמצעות העולים להקים
העפה של תלמידים בלתי מזיקים שקצת היה קשה להתמודד איתם - בה בעת ש"בן של" שעסק בפשעים בתחומים מוצנעים - סיים שם שמינית
לחיים  את מלחמתו הישנה בבתי הספר הפרטיים. הללו, שהוקמו בשנים האחרונות מכים בממ"ד ללא היכר וסוחפים תלמידים לכל עבר, בה בעת שנציגי הציבור הדתי בעיריה נלחמים עבורם בדומה לנציגי החרדים.

 

למי שלא מכיר, קצת רקע: בתי הספר היסודיים של שכונת "כפר גנים" בפ"ת הכילו גם את ילדי מה שמכונה "השכונות" - שעריה וכו'.

"נועם" הוקם לפני מספר עשורים על ידי הורים שרצו חינוך תורני, ללא ילדים שהם פחות או לא דתיים כמו שהממ"ד כל כך אוהב (ובנוסף - גם אליטיסטי, ונטול ילדי השכונות). בראש בית הספר מונה אז לעמוד אבי גרנביץ', תושב שכונת כפר גנים (אאל"ט) שבעיר.

לאחר תקופה קצרה עבר חתול שחור בינו לבין ועד ההורים, והנ"ל פוטר ממשרת מנהל בית הספר. בשנת תשנ"ו הוא התארגן עם מספר מורים והקים בקומה השניה של בית כנסת את בית הספר שלו - "למרחב". בשנה שלאחר מכן התמקם בית  הספר הזה בקראוונים על מגרש ריק בסמוך לתחנה המרכזית.

אגב, עד היום - מסרבת הנהלת "למרחב" למנות ועד הורים. מי שנכווה ברותחין...

 

 

אז בן אדם עבד, פוטר, ובנה לעצמו עסק חדש. מה כ"כ רע?

 

הבעיה היא שבתי הספר הפרטיים נלחמו עם הזמן לסגור את אלו הציבוריים. כך למשל לפני מספר שנים קיבל "למרחב" בנות (ג.נאות: אחיותיי למדו שם) את שטחו של בי"ס היסודי "נצח". בנועם - העניין היה מורכב יותר.

זוכרים את סיפור השכונות ותושביה אניני הטעם של כפר גנים? ובכן, משום מה, בית הספר היסודי (והאולפנא) של "נועם" ממוקמים בשכונת שעריה. גם הנהלת "נועם" וגם העיריה תכננו זמן רב להעביר את "נועם" מהאזור.

 

הפיתרון נמצא על חורבות תיכון הממ"ד במעלה. התיכון, שהיה המסגרת היחידה למי שהוריו לא חפצו לשלם עשרות אלפי שקלים. מי מכם שעוקב אחרי הבלוג כבר קרא בעבר איך נציגי "נועם" נלחמו על סגירת "במעלה" על מנת לקבל את המבנה החדש והיפה והשווה כסף רב.

 

 

פשעם של בתי הספר הפרטיים הוא לא הסיפור הטפשי עם האתיופים, אלא כל צורת ההתנהלות שלהם כלפי מי שלא חושב כמוהם, וגם על היחס המוטה שעודד העפה של תלמידים בלתי מזיקים שקצת היה קשה להתמודד איתם - בה בעת ש"בן של" שעסק בפשעים בתחומים מוצנעים - סיים שם שמינית לפני שנים אחדות. אמא שלו - מיותר לציין, הייתה חלק מהזמן מורה בבית הספר של הבנות.

 

 

גילוי נאות: למדתי ביסודי של למרחב בשנים תשנ"ז-תש"ס, ובשנים תשס"ג-תשס"ה למדתי בתיכון "במעלה" שנסגר לאחר מלחמות של נציגי המפד"ל/נועם בעיריה.

 

 

תלונות, הערות, הארות, פשקווילים, חרמות, כתבי תביעה וחומרי נפץ יתקבלו בשמחה בדוא"ל: moshel@a7.org.

לפני כחודשיים וקצת, עמלתי על ארגון הדירה שבה תכננתי לגור לאחר החתונה. אחד הדברים הראשונים שגיליתי היו שהשקעים לא מאפשרים חיבור מכשירי חשמל ומפצלים חדשים.

בדיקה של חמש דקות העלתה כי השקעים הישנים היו בתקן הישראלי הישן, בעוד שהשקעים והמפצלים היו חדשים.

 

 

 

איך מבדילים? פשוט מאוד, אם בתמונה ניתן לראות את הפינים החדים והנפוצים, בשיטה החדשה הפינים עגולים.

 

חמש דקות לקח לי להבין מה קורה, ולפרק את הפלסטיק שמכסה את השקעים, שזה עובד יפה, אבל מאפשר לילדים לדחוף אצבעות לשקע. לא עניין נפוץ אבל בכל זאת קיים מדי פעם.

 

הפיתרון הבא היה פשוט בהרבה, ולקח עוד שלוש דקות לכל שקע:

לקחתי מלחם (אפשר להשתמש גם במסמר שמחממים על הגז, או במברגה), וחוררתי את הפלסטיק כדי שיתאים לתקן החדש.

 

 

 

נכון, אם הייתי משקיע עוד כמה שקלים באחד חדש זה היה יותר יפה, אבל.. בשביל מה ?

אחד הדברים שהשתדלתי לעשות בשרותי הצבאי היה להתייחס יפה לחיילי וחיילות הש.ג של מחנה בית ליד. "בוקר טוב", שלום ו"מה נשמע". לא הרבה יותר מזה.

 

לפני כשנתיים, צעדתי בשעת בוקר מוקדמת לעבר מחנה בית ליד, ומי מופיע לי בכניסה? אימת כל חייל באשר הוא: 2 חיילות משטרה צבאית.

- יש לך דיסקית?

- כן (בלי הרבה מחשבה)

 

ואז אני ממשש את הצוואר, ומגלה ש...לא. בשלב הזה ראיתי את חיי שעברו לנגד עיניי ודמיינתי את העונש המצפה לי על היעדר חתיכת הפח הזו...

 

ופתאום מי מופיע? חיילת מהש.ג. "מה שלומך? למה אתה מחכה? כנס!".

רבים מתארים את העבדות על פי ההלכה כסיוט בסגנון השחורים בדמוקרטיה הנאורה לפני אי אלו שנים. האמת רחוקה. אדונו של העבד העברי צריך לדאוג לו לבגדים ולאוכל אפילו אם לאדון אין.

 

ואת מי זה מזכיר בדיוק? את הצבא. נותנים לך בגדים (ליתר דיוק, שקיות הזעה), נותנים לך אוכל (מטבח תעשייתי ממוצע), נותנים מקום לישון, דמי כיס ("משכורת צבאית") ונסיעות.

 

 

ביום חמישי הקרוב, בטקס סמלי בשלישות חטיבת הנח"ל ובהשתתפות העכברים, הג'וקים והחולדות של במחנה בית ליד הולכים לגזור את כרטיס החוגר שהיה בארנקי בשלושת השנים האחרונות, יחד איתו אני אמור להחזיר לצבא את שקיות הזיעה ("מדים"), את הנעליים שהיו פעם אדומות ועוד כל מיני רכיבי ציוד צבאי שהצטברו אצלי.

 

כשאני מספר את זה לכל מי שרק מוכן לשמוע, אני שומע ברכות בסגנון ה"מזל טוב", "בשעה טובה" ו"הגיע הזמן" וכמובן שחיכיתי לזמן הזה לא מעט, אבל כשזה קורה - זה דווקא קורה בתחושות מעורבות.

מחד - הגיע הזמן. כמות הסיפורים על טפשותו והתנהלותו של הצבא יכולים למלא אנציקלופדיה עבת ערך. בזבוז הזמן, האיסור על טרמפים ובעיות נוספות שגורמות לי לחכות שהסיפור הזה יסתיים.

 

מאידך - יחד עם כל החסרונות של השרות הצבאי, התמכרתי קשות לצ'ופר העיקרי שמקבלים חיילים במדים והוא נסיעות החינם. בתור מי שלהוריו אין ומעולם לא היה רכב, מדובר בצ'ופר שנוצל עד דק. תשאלו את אשתי שנסעתי להיפגש איתה שעות על גבי שעות ואת כל מי שהיה סביבי והתרגל שאני מגיע על מדים לכל ארוע, אפילו אם הוא של קרובי משפחה חרדים. העצלות גם היא עשתה את שלה ועודדה את המנהג העצלני הזה.

 

אז זה לא שאני באמת חושב להישאר שם אפילו דקה מעבר לשלוש שנות החובה, אבל אם מישהו פעם חיפש למה עבד עברי יגיד "אהבתי את אדוני", הנה לכם הסיבה: מתרגלים למצב. כל עוד החיים סבירים עד טובים, מסתבר שיש הרבה מאוד עבדים שיעדיפו להישאר במערכת המוכרת של העבדות ולא לצאת חופשי, ולפרנס את משפחתם בכבוד.

 

 

"אהבתי את אדוני", אמרו כל מיני אנשים סביבי, אמרו וחתמו קבע.