חשבתם שבחדר ייחוד יש זמן לזוג הצעיר? לא ולא. מי דופק בדלת? הצלם!

הכלה כבר אמרה, "לא התחתנתי כדי להצטלם לבד", על כן הצלם ועוזרו המהולל מנסים בקושי להכניס את סט הצילום שלהם לחדרון הקטנטן. מי שתכנן את הפינה הזו חשב על שני אנשים בקושי. עוד אנו מצטלמים וברקע אפשר לשמוע את התזמורת והמתלהבים שבאו לסלק אותנו משם, אלא מה - שצריך להיפטר קודם מהציוד של הצלם, אחרת אי אפשר פשוט לפתוח את הדלת.

"עוזר הצלם" נענה למשימה, ופשוט עזר לו לקפל את ציוד הסטודיו... ואץ-רץ לריקודים.

 

מגיעים הביתה, ומרכזים את כל המתנות (ועוד ציוד שהיה שם קודם) במקום הכי מתאים שיכול להיות: באמצע הסלון. בשלב הבא נמצא את עצמנו פותחים ומתייקים את כל מה שהיה שם, מי לה' (לשימוש) ומי לעזאזל (להחזיר, או להעביר הלאה). הסלון שהיה מלא קודם בשקיות וקופסאות מסודרות, מוצא את עצמו אט אט מתכסה בכמויות ענק של נייר עטיפה, שקיות, קרטונים וסתם נייר גרוס דקורטיבי.

יקחו  עוד יום עד יומיים, כדי שנוכל לגלות שאכן, מתחת לכל זה -  יש ריצפה !!

 

ואם כבר מתנות, אז יש גם נקודות הזויות במיוחד, החל משלושה אחים/יות שקנו את אותה המתנה, בדגם המדוייק שלוש פעמים, והמשך במתנה שמצאנו בתוכה ברכה שיועדה... למישהי, שאחר כך בתורה העבירה אותה אלינו. אגב - למקרה שתהיתם - גם אנחנו הולכים להעביר אותה הלאה בהקדם (בלי הפתק).

 

 

בקרוב אצלכם, בעיתו ובזמנו (פרוש בל"ח: בעיתה אחישנה).

ולכל מי שנלחץ בחלק הראשון, הכל על דעת הכלה ומתובל בציניות שלה.

אני: חתן הוא עוזר צלם

 

מגיעים לארוע, עם הררים הררים של ציוד נדרש כמו למשל טבעת, ניירת משפטית (כתובה ועותק), והיתה מי שדאגה גם לנרות ועששיות.

חמש דקות לפני שיצאתי היה מי שאמר ש"חתן הוא מלך" וש"תברך אותי". חמש דקות אחרי שאני באולם, אני מגלה כי נכון לי תפקיד אחר: עוזר צלם. ראש באלכסון, תרים את האף, תוריד את הסנטר, רגל פה, יד שם, אמא פה, אבא שם, האח הזה פה והאחות ההיא - שם. אחר כך הוא מוסיף ואומר שצריך להיצמד באלכסון (שיטה לדחוס עוד כמה בני משפחה בכמה שפחות פיקסלים).

 

אחר כך מביאים את הכלה, שזה אומר - אתה בכלוב. בעוד הכיסא ותכולתו הוא מרכז הארוע, אתה מוצא את עצמך לכוד בכלוב של מחיצות כשאיש (כמעט) לא שם לב לקיומך. שימושי במיוחד היה הפלאפון שהתגלה ככלי עבודה על מנת לתקשר עם מי שנמצא במרחק של כשלושה מטרים בקו אווירי, עכשיו תבינו למה סירבתי לפקודתה הנחרצת של מרכז הערב להחרים את השניים והעדפתי להשאיר אותם בכיסי.

 

בשלב הבא הרב מגיע, ומתפללים מנחה. טיפוס כמוני שאמר מנחה עם וידוי מגלה שגם מבית הסוהר סילקו אותו, לעבר גלות איפשהו עם הרב והטופסולוגיה.

 

ני ני ני, אחרי שבוע שלא ראית את הארוסה שלך, אתה מוצא את עצמך מול גוש מייק-אפ, בשמלה חמה ועבה יותר ממדי א' בצה"ל, כשאתה נדרש לפי הכללים לכסות אותה. איך מפעילים את זה לכל הרוחות ?!?!

שני מסמרים מוצאים את עצמם עכשיו כמסמרי הערב כש-500 עיניים נועצות במסמרים שעל הבמה מבט נלהב. מתוך הנוכחים בחופה - רק אחד באמת יודע מה הוא צריך לעשות... הרב...

 

מוודאים שהנעליים קשורות כמו שצריך והרוקדים לא דרכו על השרוכים, ולאחר שיר ארוך כאורכה של הגלות, נועצים את הקרסול בחתיכת הזכוכית האומללה שמצידה מזכירה לך את ימי הילדות בהם הצליל הזה היה, איך לאמר - מוכר למדיי. טוב, עד שאמא עברה לכוסות וצלחות פלסטיק.

 

ריקודים, טררם - ואז החתן והכלה מקבלים את עשרים הדקות היחידות שלהם באותו הערב. די מהר אני מגלה שהכלה לכודה בשקית ניילון עבה, ובחומרים כימיים שעלולים להימרח על הבגדים שלי. לא נורא, עברנו את פרעה נעבור גם את זה.

 

בפעם הבאה: מה עושה עוזר צלם בחדר ייחוד, מה חושבת לבושת שקיות הניילון ומה קורה שמעבירים מתנה אחת יותר מדי פעמים מיד ליד.

הצעה מגונה באתר Facebook:

 

השבוע התפגר סוף סוף עיתון הזנות הפרו-פלסטיני "24 דקות". העיתון, שהוקם ע"מ להתחרות בחינמון הפופולארי (והציוני במידה בינונית) "ישראל היום".

 

"24 דקות" חולק חינם בקווי אגד ורכבת ישראל בגוש דן והסביבה (לא נתקלתי בו באזור ירושלים), ופנה לקהל היעד שלו (בעיקר צעירים) על ידי כתבות זנותיות ותוכן רדוד שהועתק מאתר האינטרנט של הקבוצה (ynet) ואתר הספורט one. לאחר שהבינו ב"ידיעות" שהעיתון לא ממלא את תפקידו, כלומר שימור שליטתם התקשורתית, המו"ל, נוני מוזס - סגר את העיתון לאחר שהנ"ל הפך לעול כלכלי גדול מדי על הקבוצה.

 

ברוך שפטרנו מעונשו של זה. כן יאבדו כל אוייבך ה'.

אין זה סוד כי ברחבי יהודה ושומרון שולטים בעיקר הטרמפים. העדרה (למעט חריגים) של תחבורה ציבורית ראויה (למעט אוטובוסי "כסת"ח" בעלי מסלול בלתי אפשרי) גורר את תושבי האזור לשימוש מאסיבי בטרמפים. צעירים הוסיפו והפכו את הנושא לעיקרון משיקולי עלות/תועלת. למעשה, תחבורה מסודרת וסבירה (אוטובוס לשעה למשל) ניתן למצוא רק ביישובים ליד בסיסים צבאיים גדולים, כמו למשל היישוב והבסיס הצבאי של בית אל.

 

בעבר כתבתי על תרומתה של תחבורה ציבורית מסודרת להתפתחות היישובים, ועל כך שה"זול" של הטרמפים (לנוער) הוא יקר מאוד כשמדובר במשפחה (שחייבת להחזיק רכב).

 

 

הבוקר קראתי כי חברת "אפיקים" שזכתה במכרז להפעלת התחבורה הציבורית באריאל והשומרון, הודיעה כי תפרסם בקרוב לוחות זמנים לקווים שלה, כשמדובר בעצם בקווי דן באזור אריאל וגב ההר (81,86,89,101,102,103,161,186,189,286 ובטח יש עוד ששכחתי).

 

אז  מעבר לזה שיש קווים שצריך לשנות בצורה קיצונית (נסיעה מאלון מורה לאריאל לא צריכה לקחת שעה וחצי), ואחרים שכדאי לשפר (תדירות של 86/186/286/386 שמהוום העורק הראשי של חסרי הרכב לגוש דן)

 

המבחן עכשיו הוא רק שלנו, תושבי ונוסעי האזור - אם אנחנו נדאג לכך שהאוטובוס יהיה מלא, התדירות שלו והמסלול שלו ישתפרו וממילא גם איכות החיים שלנו באזור.