|
י"ז תשרי תש"ע, 05/10/2009
"עכשיו כל אחד יגיד את שמו ומאיפה הוא מגיע",אמר המדריך לטיול-יום שעשיתי באוסטרליה. ג'יימס ואנה מאנגליה, אמרו הזוג הראשון במיניבוס, משפחת מק'קלין מאירלנד, לי ואליזבת מארה"ב, דוד אקשטיין מישראל. "לעצור הכול" אמר בדרמתיות המדריך האוסטרלי, "אני חייב לשאול אותך שאלה" אמר לי, והמשיך, "כמה תושבים יש בישראל?", שבע וחצי מיליון עניתי, "מתברר שישנם שבע וחצי מיליון איש בעולם שמטיילים בכל מיני ארצות וכששואלים אותם מאיפה הם מגיעים, הם עונים כמו שם קוד, ישראל, יש כזאתי מדינה בכלל ואם כן מי גר שם, כי כל טיול שאני מדריך שלו, ב-5 שנים האחרונות תמיד היה לי מישהו מישראל, פשוט לא ייאמן"... איי פיג'י תחנה ראשונה בטיול הביתה. גן-עדן ושלווה של איים ושקט. גם שם היו ישראלים והמקומיים ידעו לדקלם סלנג ישראלי במבטא מקומי. לתאילנד הגעתי כעבור חודש. כל נהג מונית ששאל מאיפה אני, ישר הוציא דיסק צרוב עם הלהיטים האחרונים של אייל גולן, וכוכב נולד, והשמיע לי שירים ישראלים שפעם ראשונה אני שומע. רוב המוכרים דוברי עברית ושלטים בעברית גרמו לי לחשוב שאולי אני בדרום ת"א. ישראליאדה בתאילנד. כשמוכר הארטיקים בחוף התחיל לשיר מנגו בננה ומלון, ולימון מוסיף המון, הבנתי שזה כבר תופעה. גדולים ממני כבר חקרו ושקדו לנסות ולהבין את התופעה, אבל מה שאני הבנתי זה פשוט. היו יותר אנגלים, גרמנים, ואיטלקים מישראלים ברוב המקומות שטיילתי אבל- רק אנחנו עם החמימות הישראלית, ולפעמים החוצפה הישראלית משאירים את חותמנו ללא בושה וללא רגשות מצפון. "זה לא ייאמן כמה קל להיות פה יהודי", משפט שחזר על עצמו מפי עולה חדשה שיצא לי לשבת לידה באוטובוס בירושלים. וזה נכון. אפשר להיות יהודי בכל מקום בעולם, אבל ברוב המקרים זה קשה. כשרות, חגים, תפילות, כיפה על הראש, ארבעת המינים, סוכה ועוד הרבה דוגמאות. רק בארץ, אחרי שנה בחו"ל, מבינים עד כמה זה נכון. וסיפור אחרון באותה אווירה. הופתעתי לשמוע שדודה שלי ובעלה הולכים לעשות עלייה מלונדון לאחר עשרות שנים. וזה מה שהיא סיפרה לי. בעלה הלך לרב בלונדון לשאול את עצתו אם לעשות עלייה לארץ-ישראל. הרב ענה לו במילים האלו- "אם אתה רוצה לאכול כשר וטוב כל חייך, תעבור לארה"ב, אם אתה רוצה שקט ושלווה וחיים רגועים תישאר פה בלונדון, אם אתה רוצה משמעות וטעם לחייך תעבור לישראל..."
כולם שואלים אותי איך זה לחזור הביתה, אם אין הלם, קושי הסתגלות ועוד כהנה וכהנה. את האמת אין כמו בבית, עם כל היתרונות והחסרונות. פה יש משמעות וטעם בחיי היום יום.
ובנימת שנה-טובה לכולנו... שיהיה רק בריאות ושלום...
כותרות היום ביטחוןמדיניות בארץ כלכלה פנאי
|
|
כ"ב תמוז תשס"ט, 14/07/2009
חמישים דולר הצעה ראשונה, אני שומע מאה מהגברת בשורה הרביעית, מאה עשרים, מאתיים!! פעם ראשונה פעם שנייה, מאתיים חמישים! שלוש מאות עשרים וחמש!!פעם ראשונה פעם שנייה פעם שלישית- נמכר!! פריט מספר 19 נמכר! הכריז הכרוז. עידו ואני ירדנו מהבמה מרוצים. ערב בייביסיטר בחסות דוד ועידו היה אחד מהפריטים היותר נחשקים במכירה הפומבית הגדולה שהתקיימה בקהילה. כל ההכנסות לקופת הקהילה, כ20,000 דולר. ולנו נראה ששברו שיא גינס... ובאווירת סוף העונה שאנו נמצאים בא,העמדתי את עצמי או ליתר דיוק את שערי למכירה פומבית נוספת. "שייב דה דייב" היה האירוע האחרון של בנ"ע לפני המחנה חורף שמגיע,בנוסף לקרנבל שוקולד גדול ומתוק. שלושת הדייוידים שפה, אני ועוד שניים מהמדריכים, הצענו לכל המרבה במחיר את ההזדמנות לגלח את שערינו. אך כמובן שבמודעה שפורסמה לקראת האירוע, שכחו לציין פרט חשוב ביותר- להביא כסף. לכן רק שלושים דולר נתרמו, וכל ילד זכה לחתוך חלק משיערנו עד שהמלאכה הושלמה. שבוע אחרון בניו-זילנד, מחנה חורף בנ"ע, ואז בדרך הביתה... למרות הפצרותיהם של חברי הקהילה שנישאר עוד שנה, לא שזה אפשרי, אימי מרוב לחץ, שלחה את אחי- עומר- לוודא שאכן אנחנו מסיימים וחוזרים. אז אחי יצטרף אלינו למחנה החורף, וכולם מופתעים שהוא הגיע מישראל ( את האמת מאוסטרליה) לניו-זילנד. יש את ארץ ישראל, יש את יהדות הגלות ויש את ניו זילנד זה קצת אחרי הגלות- אמר לי משה. אין הגדרה מדויקת מזו לקהילה כאן. לא רק במובן של מרחק גיאוגרפי משאר העולם, אלא גם מבחינת הדת. רק עכשיו הקהילה מצאה רב שיגיע לפה בסוף החודש, לאחר שבמשך יותר מחצי שנה, לא היה רב לקהילה. ורק עכשיו נפתח המקווה החדש לאחר שהיה בשיפוצים במשך אותה התקופה. הרבה משפחות עוברות לאוסטרליה בגלל המצב הדתי\יהודי החלש פה, וזה קצת מחליש את הקהילה, אך מקווה שעבודתנו פה תרמה לקהילה. וקצת מילות סיכום מחוויותינו בשנת השליחות... רק בניו-זילנד יש שני ילדים מוסלמים בבית-הספר היהודי, כי מה לעשות צריך כסף. רק בניו-זילנד יש ראש ממשלה יהודי- מתוך קהילה של 4000 איש, היחיד בעולם חוץ מישראל. רק בניו-זילנד שחקן רוגבי מפורסם שקוראים לו ישראל אע"פ שהוא מפיג'י. רק בניו-זילנד מדינה של 65 מיליון כבשים, השחיטה אסורה. רק בניו-זילנד כשמגיע המוהל מאוסטרליה (כי פה אין), הוא "חותך" לכמה ילדים באותו הזמן, אע"פ שעברו להם 8 ימים. רק בניו-זילנד השליחים גרים בבית שכור השייך לכנסייה ובצמוד אליה. רק בניו-זילנד שודדים בנק עם מברג-בלי להוציא מילה, אחד הקופאים שנכח במקרה חבר שלנו. רק בניו-זילנד הרב של הקהילה הרפורמית נשוי לגבר ולשניהם יש ילד. רק בניו-זילנד מובטח לך ארוחת בוקר חינם אם תגיע למניין. השנה האחרונה עברה במהירות עצומה. ללא ספק השנה הטובה בחיי. בשנה זו עבדנו, תרמנו, עשינו דברים שבחיים לא חשבנו שנעשה. אוסקר ווילד פעם אמר:" ישנם אנשים המביאים איתם שמחה כשהם מגיעים למקום, וישנם אנשים המביאים שמחה כשעוזבים את המקום", אני מקווה שהשמחה שהבאנו לקהילה באוקלנד, היא השמחה מהחלק הראשון במשפט. בדרכי הביתה אני אסע דרך איי פיג'י (המקום היחיד שיש בו קיץ בכל האזור), אוסטרליה (לבקר את המשפחה) ותאילנד (כמו כל ישראלי שחוזר מהצד הזה של כדור-הארץ) ואחזור בע"ה בתחילת חודש אלול, או במילים אחרות סוף אוגוסט. מילים אחרונות לאשתי, בן-זוגי, אחי, חברי כל המילים מתאימות, לעידו. לא הייתי עובר את השנה בלעדיו. האוכל שהכין כשלא היה לי כוח, הדאגה לכל דבר, הסידורים והארגונים, ההסעות והנסיעות, ועוד הרבה חוויות שהיו לנו, והיו מלא, ויישארו אצלנו בזיכרון. תודה...
ותודה לכל מי שקרא, הגיב, צחק, ונהנה מכמה דקות ביום מהדברים שרשמתי במהלך השנה.
מי יודע, אולי עוד אכתוב שוב באחד הימים, ממקום אחר בעולם ואולי-שוב מניו-זילנד... מתגעגע כבר לכולם..... דוד אקשטיין שליח בנ"ע אוקלנד,ניו-זילנד
|
|
ט' סיון תשס"ט, 01/06/2009
כך בערב אחד, מצאנו את עצמנו בורחים מידיה של המשטרה, לבושים בחולצות תנועה... סיר- יש, כמה עיתונים- יש, חבילת מרשמלו- יש, מצית- יש, מים- אין... הכול היה מוכן למדורת ל"ג בעומר.מדורה שבחיים לא אשכח. העיתונים נכנסו לסיר והאש בערה, כששיפודי המרשמלו נכנסים ויוצאים ממנה. מדורה בתוך סיר (!!) בפארק. כמובן שהגשם לא איכזב וירד, אך לא מזה חששנו. אבא של אחד החברה, עו"ד במקצועו,
במאמץ אחרון העפנו את הסיר לשיחים, שאריות זבל בשקית לאוטו, התנענו ולא הסתכלנו אחורה...
 כבר היה מוכן עם הטיוטה להגיש לבית-המשפט. כולם, וגם אנחנו, פחדנו מהקנס העצום שנקבל אם המשטרה תתפוס אותנו מדליקים אש בשטח ציבורי, על דשא, ליד בתי השכנים. שמרנו על פרופיל נמוך, והפנסים בידינו כוונו לכל עבר למשמע רעשים. היינו כעשרים בוגרים וחמישה ילדים- שבתדרוך ההתחלתי כבר הוחלט מי נצמד למי במקרה של בריחה ולאיזה כיוון ועץ. כמובן שכשניו-זילנדים מארגנים תמיד יהיה חסר משהו, והפעם מים לכבות את המדורה. קריטי. אחרי חצי-שעה שעברה כמו נצח, הם הופיעו. את האמת עד עכשיו הדעות חלוקות, אבל אני עומד בדעתי. ראיתי אורות כחולים מהבהבים בצד השני של הפארק, ולא היססתי לדווח לכולם. תוך דקה שתי משפחות עם שני תינוקות היו באוטו בתזוזה. כולם נעלמו ורק עידו ואני עומדים חסרי אונים מול הסיר הבוער. ישר לקחנו את בקבוק הנוזלים היחיד שהיה, קוקה-קולה, ורוקנו את תוכנו לסיר. במאמץ אחרון העפנו את הסיר לשיחים, שאריות זבל בשקית לאוטו, התנענו ולא הסתכלנו אחורה... אמנם עדיין לא התחלתי אוניברסיטה, אבל פה בניו-זילנד אני מסיים עם תואר בשיווק. צריך להיות יצירתיים כדי לגרום לאנשים להופיע. לפעמים על-האש, קצת אלכוהול, ובעיקרון- אוכל.
לתפילות בבוקר, בימי שני וחמישי, מובטח לכל מי שמגיע, ארוחת בוקר ישראלית שכוללת חביתה וטוסטים. במשך תשעה חודשים, פעמיים בשבוע, עידו ואני שוברים ביצים מערבבים ומכינים. רמת הכולסטרול בעננים, אך מקצועיות לשמה. בחודש האחרון ביקר אותנו הרב לאו, לסוף-שבוע של כנס גדול. לרגע הזה חיכינו. הרב לאו, שגריר ישראל באוסטרליה, כל הפמליה וכמובן המתפללים הקבועים. הביצים נשברו, והרב השגיח מהצד לראות שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה. ברגע שהרב התיישב ואכל את ארוחת הבוקר, נרגענו, תשעה חודשים של התלמדות הגיעו לקיצן. יש את החותמת. זכינו לסוף-שבוע מעניין, בנוכחותו של הרב, ובמיוחד שלקהילה אין עדיין רב. היה כנס גדול של הפדרציה היהודית, בסימן מאה שנה לעיר תל-אביב, וגיוס כספים למדינה. ארוחת הערב האינטימית, שהייתה עם הרב והשגריר עלתה 350 דולר, וכללה שלושים איש ממכובדי הקהילה. אנחנו לא זכינו להיות בה, אך במאמץ של הרגע אחרון היה צריך צלם לאירוע. ישר התנדבתי לבצע את המשימה, וזכיתי להיות נוכח בארוחת הערב כשאני מצלם את הארוחה מכל זווית אפשרית. חודש אחרון נשאר לנו פה בניו-זילנד הרחוקה, וכבר מתחילים להרגיש ולהריח את הבית.
עוד ארבעה שבועות למחנה חורף של בנ"ע, ואז בדרך הביתה..
דוד אקשטיין, שליח בנ"ע אוקלנד, ניו-זילנד
|
|
ג' אייר תשס"ט, 27/04/2009
"אבא ,אמא אני נשאר עוד שנה, גמלה בליבי ההחלטה", "מה, למה??" שאלו הורי בפחד, "מאז שנסעתי כולם מתארסים, מתחתנים, אולי זה בזכותי?" עניתי, "אבל הבא בתור זה אתה! אתה חייב לחזור" הייתה התשובה, "וזאת בדיוק הסיבה שאני נשאר..."
השיחה דמיונית, היא עברה בראש לכמה רגעים וחלפה לה. כמה שידוע לי, אי אפשר להישאר עוד שנה ואת האמת אני מתגעגע... אחי התארס- אירוע רביעי במשפחה שפספסתי, אך הייתי נוכח כרגיל, על צג המחשב דרך הסקייפ. נראה לי כשאחזור, הבני-דודים הקטנים ייבהלו- הם רגילים לדוד מהמחשב...
בפסח מלאו לי 24, רווק בניו-זילנד.
הצטיידנו במצות ו.... מצות וקצת שוקולד השחר ויצאנו לחופשה בחול המועד. כל מקום שהגענו בוקר צהריים
בניו-זילנד גרות שישים וחמישה מיליון כבשים, שרק ארבעה וחצי מיליון מהן דוברות אנגלית
וערב מצות. הרבה מטיילים ראו את המצה, ולא הבינו מה אנחנו מערבבים עם ביצים ומתענגים על המאכל המוזר הזה. לעומתם, צצו יהודים או ישראלים שראו מצה וישר ביקשו להצטרף. ככה עשינו ארוחות עם הרבה אנשים וגם הולנדים. מתברר שבהולנד, בתקופת הפסח,הגויים קונים מצות וזה ממש מאכל לאומי עם ריבה וסוכר לארוחת הבוקר. היינו די מופתעים...
פסח היה חוויה, עם מאה ישראלים בליל הסדר, "אלוף הערק" מהארץ, והרגשה של בית. ליל הסדר השני, היה של בנ"ע לקהילה והיו כ-200 איש. הסדר היה באנגלית, עם הצגות-מעבר משעשעות של המדריכים, ואוכל מעולה. לפני זה לא ידענו- האם חג שני ,ליל סדר שני זה כיף או באמת "עונש" לגלות? אך במהרה הבנו את התשובה, שבצמוד לשבת זה חוויה שלא הייתי שמח לעבור עוד פעם, ואני שנה הבאה בבית.
"נאווה אני רוצה את המספר של דוד!"ביקש סבי (סבא יעקב), למה? שאלה אימי, "אני חייב לדבר איתו!", על מה? הקשתה שוב אימי, "אני חייב לדבר איתו!" דרש שוב סבי, "אני רוצה להגיד לו שיפסיק לעשות באנגים!", מה אתה רוצה להגיד לו?? שאלו כל המשפחה ביחד, "אני לא ישן בלילה, הוא כל הזמן עושה באנגים וקופץ ממקומות זה מסוכן..." אין אחד במשפחה שלא צחק," אההה אתה מתכוון לבנג'י.." אני עדיין מחכה לשיחת טלפון שתגיד לי להיזהר ולא להכיר חס וחלילה מישהי בניו-זילנד, רק ישראלית ממוצא רומני. מזל שסבי לא ראה את הצניחה חופשית שעשיתי...
בניו-זילנד גרות שישים וחמישה מיליון כבשים, שרק ארבעה וחצי מיליון מהן דוברות אנגלית, זו הבדיחה הכי שכיחה פה. אין צורך לקחת מצלמת וידאו, אפשר להסתפק בסטילס כי שום דבר לא זז פה.
בגלל השעמום בחיי היום יום, שהם כל-כך שלווים ושום דבר בעל משמעות לא קורה, הקיווים ממציאים כל מיני מתקנים ואטרקציות, שגורמות לדופק להגיע לרמות חדשות. עידו ואני שמנו למטרה לנסות כל דבר.
כישראלי המורגל בחיי לחץ וסף הריגוש הגבוה שמכתיבים החיים בארץ-לטוב ולרע, אני מתגעגע לאדרנלין המוכר לי כל-כך.
חודשיים אחרונים, פוש אחרון. הרבה דברים שרצינו ולא הספקנו, הרבה תוכניות שבראש, עכשיו זה הזמן לעשות. הבית-ספר חוזר מהחופשה ביום-העצמאות ואיתו חזרה לעבודה...
טקסים,אירועים והרבה על האש.
חג-שמח לכולם, דוד אקשטיין שליח בנ"ע אוקלנד,ניו-זילנד
|
|
ט"ז אדר תשס"ט, 12/03/2009
"דוד!!!", עידו קרא לי בצעקה, "תכניס את הראש, ותיזהר מהאמא הזאת, היא חזקה, היא רוצה לחסל אותנו..." בום, בום, בום..... התחלתי לראות מטושטש... בום, בום, בום.... העדשות כבר נכנסו לי לאחורי ראשי... לאחר חמש שעות, שראשי בתוך בול-פגיעה, הרגשתי שאני קורס. ספוג מלא במים מוטח לעברי בקצב של אחד לעשר שניות. התחנה "הכה את השליח" הייתה הלהיט בקרנבל הפורים שבנ"ע ארגנו לקהילה. לקול תחנונינו לחילוף בעמדה, הילדים "המתוקים" וההורים "המקסימים" דרשו רק "דוד ועידו" האורגינלים. ולגבי אותה האימא- אחרי שהכתה בנו, נקבע גיל מקסימום להשתתפות לתחנה.
פורים בניו-זילנד. צילום: דוד אקשטיין
"שלום, רציתי לבוא להתפלל אצלכם בקהילה בשבת,הייתי אצל הרפורמים ולא נראה לי שככה צריכה להיות שבת,נראיתי קצת שונה מהם- אה ואני לא יהודי", אין בעיה ענו בקהילה , "יש לי סידור, חליפה, כובע חסידי, פיאות, וקניתי שופר מצופה זהב בארה"ב ואני יודע לתקוע בו טוב", בסדר, אבל אתה לא צריך להביא את השופר וללבוש כובע חסידי בשבת,זה בסדר. "אני מבין, אז בטח בגלל זה כולם הסתכלו עליי מוזר בבית הכנסת הרפורמי..."
אותו אדם הגיע, וכן, היינו קצת מופעים לראות גוי עם פיאות וחליפה, אבל אל דאגה בלי השופר.
פורים בניו-זילנד.
עולם קטן. אני לא מתכוון לעלון לשבת, אלא למושג. אותי זה כבר לא מפתיע אבל בכל זאת זה מדהים.
בסוף העולם שמאלה, קרי ניו-זילנד, "חוק הדתיים השלובים" והמושג "עולם קטן" פועלים.
מהחברותא הצעירה שלי בחיספין, שפתאום ראיתי באמצע הרחוב באוקלנד משוטט לו(הוא לא ידע שאני בשליחות פה), ועד משפחה ישראלית שהבעל חבר מאוד טוב של דוד שלי, ואחד מראשי הקהילה שההורים שלו עברו לגור ברחוב שלי בפתח-תקווה.
אבל המקרה הכי מוזר קרה שבוע שעבר.
הבית-ספר הודיע לי שקיבלתי מכתב מישראל, שמודיע שיש לי חבילה שצריך להוציא מהמכס.
בעיון במכתב כתוב שזה נשלח ע"י מישהו ששם משפחתו אקשטיין, אך השם הפרטי לא מצלצל.
אמרתי להם שזה מאוד מוזר, אבל לא ידוע לי על חבילה של 30 קילו שאני אמור לקבל, ובמיוחד אני לא מכיר את השולח. מבירור קצר התברר שזה מיועד למכולת של הקהילה.
יש למשפחתי עסק של כלי-פורצלן והאדם שקונה מאבי ושולח לתפוצות שמו גם אקשטיין- נדיר אבל קורה- והוא לא קשור למשפחה בכלל. המכולת הזמינה כלי פורצלן דרכו, ועכשיו יש על מדפי החנות,
כלים מהמפעל בפתח-תקווה, עם שם משפחתי במדבקה קטנה בתחתית.. עולם קטן....
חודש בדיוק עד פסח. אחרי פרויקט פורים מצפה לפנינו ההכנות לפסח. את ליל-הסדר הראשון
אנחנו מארגנים לישראלים הגרים פה, ולאלה המטיילים באזור. ליל-הסדר השני בנ"ע מארגנים
לילדי הקהילה.
ולדבר החשוב באמת....
מזל-טוב להוריי שחוגגים היום 25 שנות נישואים מאושרים... אוהב ומתגעגע.....
דוד אקשטיין, שליח בני-עקיבא אוקלנד,ניו-זילנד
|
|
שליחות דרומיתמאת דוד אקשטיין
שליח תנועת בני עקיבא העולמית בניו זילנד
עוד בבלוגים
|
יוצאי דופן- דבורה זה כשר?