הביטוי 'שלטון החוק' מעביר בי חלחלה. כאילו היינו רובוטים מתוכנתים הפועלים באופן דטרמיניסטי
בעד

ווידוי: אינני משפטן וגם לא מתיימר להיות. אבל במסגרת מה שכונה לאחרונה "המתקפה על שלטון החוק"( על בית המשפט לא מעבירים ביקורת, עם בית המשפט לא מתווכחים. כל אי הסכמה היא מתקפה. מה, אתם לא מבינים שככה זה בדמוקרטיה עם חופש ביטוי?)  נטען שהחוקים האחרונים(שימוע לשופטים, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים) שהימין מנסה להעביר, פוגעים בשלטון החוק. מעבר לתהייה הלשונית המשעשעת כשלעצמה- איך חוק שהתקבל באופן חוקי על ידי המחוקק יכול לפגוע בשלטון החוק(?!),  יש כאן נקודה מעניינת נוספת. החוקים האחרונים הם הרי תשובת המשקל: כנגד ה-'אקטיביזם השיפוטי' שהתגבר במיוחד בתקופת ברק ובייניש,  אותו זה שכדברי המשפטן הרב ד"ר חיים שיין מטרתו לאפשר לבג"ץ סמכות נרחבת בפרשנות החוקים אפילו באופן שסותר את כוונתו המקורית של המחוקק. תזכורת: במסגרת האקטיביזם הזה נדחו מבית המשפט העליון לא רק אנשי הימין הפוליטי אלא אף נגד אנשי שמאל(פרופ' רות גביזון) שתמכו בבית משפט עליון צנוע יותר, כזה שמבין שאת ההחלטות הגורליות מקבל הגוף המייצג של העם דהיינו הכנסת.  יוצא בעצם שהחוקים נועדו לשמור על בית משפט שנצמד יותר ללשון החוק, וממילא דווקא מעצימים את שלטון החוק. אז מעתה אמור: " ביקורת נגד בית המשפט העליון ובעד שלטון החוק"

נגד

עוד ווידוי: הביטוי 'שלטון החוק' מעביר בי חלחלה. כאילו היינו רובוטים מתוכנתים הפועלים באופן דטרמיניסטי. האם כל אבירי שלטון החוק מימין ומשמאל היו מקיימים חוקים הקוראים להרוג את כל האנשים ששמם מתחיל באות ט', או שיש להם שיער כתום ועיניים צהובות?  כנראה שלא. המוסר, האמונות והערכים, הם אלו שעומדים מאחורי החוקים והם אלו שנותנים להם את תוקפם. אפשר כמובן לטעון שאם לא יקיימו את החוקים תפגע לכידות החברה או היכולת לבסס שלטון, מה שיוביל לאנרכיזם-אבל זהו כבר טיעון ערכי, שיש לדון אותו כמו כל טיעון ערכי אחר. אבירי שלטון החוק משתמשים במינוח הזה רק כשנוח להם: שלטון החוק לא הפריע להם במיוחד לסייע באופן פעיל לעובדים זרים השוהים פה בניגוד ל'חוק', או לשר הפנים מטעמה של מפלגת שינוי להכריז שאיננו מתכוון לאכוף את 'חוק החמץ' בפסח.

אותה תפיסה עצמה גם קיימת בחלקים מהציבור הדתי והחרדי עצמו: כאן החוק הוא אמנם התורה, אבל העיקרון אותו עיקרון: מה שלא ניתן לאסור הלכתית במאה אחוז עם ציטוט מפורש מהשולחן ערוך מותר. בלי להתחשב בדרך ארץ שקדמה לתורה, ומבלי להתחשב במערכת האמונות שעומדת מאחורי החוקים עצמם, אותה מערכת שמאפשרת לחכמים אפילו לעקור את דברי התורה(יבמות פט-צ). עקירה זו  מבחינה 'חוקית' נטו היא חסרת טעם-למה להמציא חוק חדש שרק פוגע לכאורה בחוק הקודם? ולא חרבה ירושלים אלא משום שהעמידו דבריהם על דיני תורה ולא נהגו לפנים משורת הדין(ב"מ ל.)

אמור מעתה- שלטון המוסר\אמונה\ערכים....ובא ציון גואל. 

שלום לכם קוראיי הנאמנים.

טענה מקובלת בחוגי השמאל הישראלי היא ש-"הכיבוש משחית". ניצחון מדינת ישראל במלחמת ששת הימים והשבת שטחי יהודה ושומרון לידינו, גררו שלטון צבאי והתיישבות בשטחים אלו שלדידם הוא "אם כל חטאת".  לאחרונה יצא לי להיתקל בכתב עת לסוציולוגיה ישראלית. באחד מגיליונותיו- האובייקטיביים וחפים מנטייה פוליטית כמובן, רובו של הגיליון עוסק בהשלכות החברתיות של הכיבוש: האלימות בחברה, האלימות במשפחה וכו'. לשיטתם, הכיבוש הוא מעין נקודה ארכימדית שהפכה את החברה הישראלית כולה לאלימה, לא מוסרית ומושחתת. ממילא פתרון הבעיות החברתיות במדינת ישראל מתחיל בסיום הכיבוש.  האם יש ממש בטענות אלו? האם הכיבוש משחית?

ברצוני לעיין בשאלה זו מנקודת המבט של פרשת השבוע.

התמודדות מוסרית במלחמה

הפרשה פותחת בדין מוזר מעט-אשת יפת תואר. אישה, שבכל מצב רגיל אסור היה לשאת אותה, הופכת לאופציה לגיטימית במצב של מלחמה. בכדי להקהות את ההתלהבות הרגעית וליצור מציאות שבה הקשר הוא אמיתי ולא גחמה בלבד, ישנו תהליך ארוך שמאפשר לגיירה ולשאתה בסופו של דבר. הסיטואציה שבה התורה מאפשרת את לקיחת האישה היא במלחמה וכאשר האישה שבויה.  מדוע?

במקום אחר בפרשה אומרת התורה:"כי תצא למלחמה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע..."(דברים,כג,י) מדוע יש להישמר דווקא במלחמה? מסביר הרמב"ן(שם) שדרכם של היוצאים למלחמה היא להידרדר לדברים שפלים, ולאבד כל נורמה מוסרית והלכתית: אכילת כל דבר שהוא, גזל, ניאוף וכו'. מציאות המלחמה: הפחד והצורך בהישרדות בסיסית גורמים לאדם להתעלם מכל ערך אחר ולהתנהג באופן חייתי.

הרב קוק(אורות המלחמה ה) מעיר הערה נוספת הרלוונטית למלחמות המודרניות: החינוך המוסרי הנפוץ בעולם המתורבת בנוי על 'אילוף'. דהיינו: אתה מאוד רוצה לגנוב או להרביץ, אבל דע לך שזה פוגע בחבר שלך אז אל תעשה את זה. אי אפשר לבנות חברה אם אנשים ייגנבו אחד מהשני כל היום. המוסר הזה לוחץ את האדם עוד ועוד- אל תחנה בחניית נכה, אל תיסע ברמזור אדוhttp://a7.org/images/q_top.png">
לשיטתם, הכיבוש הוא מעין נקודה ארכימדית שהפכה את החברה הישראלית כולה לאלימה, לא מוסרית ומושחתת. ממילא פתרון הבעיות החברתיות במדינת ישראל מתחיל בסיום הכיבוש.
http://a7.org/images/q_bottom.png">ם וכיוצא בזה. האדם הופך למעין אריה רעב בכלוב. המלחמה משחררת אותו- מאפשרת לו לממש חלק מהיצרים הפראיים שלו. וברגע שהותר הכלוב אז הכול משתחרר. זו הסיבה שהמלחמות בעת החדשה הן אכזריות כל כך.

אז הכיבוש משחית?

מהדברים שראינו עולה שאכן יש חשש אמיתי שמציאות של מלחמה תפגע במוסריותו של הלוחם, ובסופו של דבר בחברה הלוחמת כולה. השאלה היא האם אפשר להתמודד עם זה? תשובתה החד משמעית של התורה היא:כן. זו הסיבה שלא מתירים ללוחם לעשות ככל שברצונו באשה יפת התואר, אלא מכניסים כללים להתמודדות עם המצב. ישנן אזהרות להישמרות במלחמה, עד לרמה של לא להשחית עצי מאכל(דברים,כ,יט). התורה מחנכת להתמודדות עם המצב הלא פשוט הזה ולא לכניעה אליו.  הגישה שטוענת שהכיבוש משחית עם סימן קריאה היא גישה נוצרית. גישה שטוענת שהאדם אנוס על ידי יצריו ואין לו שום יכולת להתמודד איתם. זוהי כאמור לא גישת היהדות. גם הנתונים בשטח מראים כך: צה"ל הוא הצבא הכובש היחיד בעולם שלא נמצא בו אפילו מקרה אונס אחד של אישה מהאוכלוסייה הנכבשת. לא ידוע על מקרה דומה בשום מקום אחר בעולם.  במילים אחרות: הכיבוש יכול להשחית, אבל אין הכרח שאכן כך יהיה הדבר.

שלום לכם קוראיי הנאמנים.

האגדה מספרת שאלוקים הפריד בין עובדי חברת מגדל בבל בע"מ באמצעות טריק פשוט- בלילת השפות. פתאום נוצרה בעיה. הפרויקט הגרנדיוזי של נמרוד ושות' לא הצליח לגשר על פערי השפה: היפני מבקש פטיש וההונגרי נותן לו מסמר. בלית ברירה, נאלצו לפזר את ההפגנה.

 אכן מדובר במצב בעייתי. מצד שני, יש פה יתרון: ברור לכל הנוגעים בדבר שהם לא דוברים את אותה השפה. ממילא, ניכר שפערי השפה הם הסיבה לחוסר ההבנה. הדבר קשה יותר כשמדובר בשני אנשים שמדברים את אותה השפה, אבל לא באמת מבינים אחד את השני- כיוון שהם באים מעולמות שונים ומצורות חשיבה שונות.

השפה הכלכלית והשפה החברתית
הכלכלן מדבר 'כלכלית'. הסיפור הכלכלי מסופר באמצעות נתונים מספריים שונים: אחוז הצמיחה, הגירעון התקציבי, היחס בין הוצאות הממשלה לתוצר ועוד. האזרח הפשוט מדבר 'חברתית': הוא אינו מעוניין בכסף בפני עצמו אלא באפשרויות שהוא מסוגל לספק לו

 ישנו פיתוי לראות את המאבק הנוכחי כמאבק כלכלי בין המיקרו למקרו: האזרח הקטן מצפה להוציא פחות ולקבל יותר, בעוד הממשלה מחזיקה בכסף ביד קמוצה, כי עם כל הכבוד למחיר הקוטג'- יש לנו מדינה לנהל. לענ"ד האמת מורכבת יותר: הכלכלן מדבר 'כלכלית'. הסיפור הכלכלי מסופר באמצעות נתונים מספריים שונים: אחוז הצמיחה, הגירעון התקציבי, היחס בין הוצאות הממשלה לתוצר ועוד. האזרח הפשוט מדבר 'חברתית': הוא אינו מעוניין בכסף בפני עצמו אלא באפשרויות שהוא מסוגל לספק לו. לעתים מדובר בצרכים קיומיים(מזון בסיסי, קורת גג, מים) ולעתים במותרות(מכונית יוקרה, בגדי מעצבים, נסיעות לחו"ל). השאלה המשמעותית כשבאים לבחון את נכונות הדרישות של המחאה, איננה כמה כסף יהיה ביד האדם מהמעמד הבינוני והנמוך אלא מה יוכל לרכוש באמצעותו.

פערי השפה באים לידי ביטוי בשני הכיוונים: לראשי המשק משכורת גבוהה, הם אינם מתגוררים בשכונות עוני ורובם עברו את הגיל בו מטפלים בילדים קטנים. הם אינם חווים על בשרם את הקושי בעבודה של שעות רבות, יחד עם שירות מילואים פעיל וטיפול במספר ילדים קטנים ללא יכולת כלכלית לממן מטפלת או חינוך ראוי. 

האזרח הפשוט לעומת זאת מתקשה להפנים לעתים רבות, את העובדה שבידי משרד האוצר אין מאגר כספים דמיוני בלתי מוגבל, ושלכל הוצאה ממשלתית יש השלכות: בהגדלת הגירעון, במיסים שונים וכיוצא בזה. בנוסף, לכל הורדת מחירים תתכנה השלכות קשות על היצרנים, שרבים מהם אינם עשירים כלל וכלל-עיינו ערך הרפתנים ומחאת הקוטג'. כך נקלעה מדינה שלמה בשבועות הראשונים של המחאה למעין דו-שיח של חרשים.

דרוש: מתווך

הגל היה פילוסוף גרמני חשוב בן המאה ה-19(למניינם). אחת התיאוריות המשמעותיות שפיתח היתה התפיסה ההיסטוריציסטית :  האמונה שהעולם מתקדם באופן של סתירות וניגודים- בתחילה מופיעה תפיסת עולם אחת, לאחר מכן תפיסת עולם שנייה ההפוכה ממנה ב-180 מעלות ולבסוף תפיסה שלישית שהיא סינתזה של שתי הראשונות, והיא הטובה מכולן.  לתפיסה זו של הגל גלגולים ונגזרות רבות: מהמטריאליזם הדיאלקטי של מרקס ועד  "מהלך האידיאות" של הרב קוק.

ייתכן שגם במקרה הזה הפתרון נעוץ באיחוד השיטות. תיווך, שיביא לתרגום של השפה הכלכלית לחברתית ולהפך. תחילתו של פתרון מסתמן בעזרת צוות הכלכלנים שמייעצים לראשי המחאה, בראשות פרופ' יוסי יונה.  המטרה היא להגיע לפתרון שיספק את הצרכים החברתיים של המפגינים, כמו גם את הצרכים הכלכליים של הממשלה. אבל אין בכך די- כי הצוות הזה הוא אחרי הכול צוות של מתווכים ומתורגמנים- כלכלנים התומכים במדינת רווחה. הם אינם מנהיגים חברתיים. בעולם אידיאלי המנהיגות הכלכלית עצמה תצמח מתוך המנהיגות החברתית ותדבר את שתי השפות ברמה של שפת אם. "ובא לציון גואל".

אם נשאל אדם רחוב כיצד הוא מגדיר אדם דתי הוא יאמר: אדם שמניח תפילין, מתפלל שלוש תפילות ביום, מברך על האוכל, שומר שבת וכשרות אולי גם שומר נגיעה\טהרת המשפחה.
שלום לכם קוראי הנאמנים.

בשולי האירועים האחרונים  ישנן מספר נקודות מהותיות שמפריעות לחלק מהציבור- במיוחד לחלק ההוא עם מיקרופון, מצלמה או מקלדת. היטיב לבטא זאת השבוע אחד הח"כים: "מקומם של הרבנים בבית הכנסת". יש כאן בעצם חזרה על האמירה הנוצרית:" את אשר לאפיפיור לאפיפיור ואשר לקיסר לקיסר". אמנם התייחסנו לדברים בעבר(בפוסט על דת ומדינה חפשו כמה עמודים אחורה) אבל אשמח לגעת בדברים שוב מנקודת מבט אחרת.

למה רבנים מתעסקים בפוליטיקה?

אז במה אתם רוצים שיתעסקו? 

תפקידם של רבנים הוא ללמד תורה, אני מאמין שנושא זה אינו שנוי במחלוקת. הבה נפתח את התורה ונראה במה היא עוסקת. בהכללה גסה, שלושת הנושאים הראשיים בהם עוסק התנ"ך הם: מלחמות,בית המקדש ועבודה זרה. נושאים מרכזיים נוספים הם חוקים כלכליים, מחאה על חוסר צדק חברתי, מלוכה ושלטון ולא מעט עניינים של השגחה וצדק אלוקי.

אם נשאל אדם רחוב  כיצד הוא מגדיר אדם דתי הוא יאמר: אדם שמניח תפילין, מתפלל שלוש תפילות ביום, מברך על האוכל, שומר שבת וכשרות אולי גם שומר נגיעה\טהרת המשפחה. אם מדובר על אישה הוא מן הסתם יתייחס לצניעותה ולשאלה האם יש לה כיסוי ראש. נושאים אלו כפי שאמרנו הם יחסית זניחים בתנ"ך.

תפילין הם נושא שכמעט לא קיים בתנ"ך, התפילה כציווי הלכתי ומחייב גם היא נושא זניח. ניתן לראות אנשים מתפללים בעיקר בעת צרה: משה בעת שנצטרעה מרים, חנה כאשר היא רוצה להיפקד ועוד. כלומר מפשט הכתובים בלבד, התפילה היא תוצאה של עת משבר או שמחה ולא חיוב הלכתי ברור ומחייב(ובכך נחלקו הרמב"ם והרמב"ן ואכמ"ל). כשרות גם היא נושא זניח ומופיעה בעיקר בהקשר של אי היטמעות בעמים הסובבים. ענייני האישות אמנם נזכרים בהרחבה במקומם אבל כעניין של תוכחה לא מופיעים כעניין בפני עצמו אלא חלק מהקשר רחב יותר: ראובן ובלהה כחלק ממאבק הכוחות בתוך משפחת יעקב,דוד ובת שבע כעניין לא מוסרי, הזנות עם בנות מואב בהקשר של ע"ז, ועוד ועוד. המקום היחיד בו עניין האישות תופס מקום כעניין בפני עצמו הוא בימי עזרא.

הנושא היחיד שמקבל בתנ"ך את המקום שהיינו מצפים הוא השבתות והמועדים. וגם שם-בהקשרים רחבים יותר מהמקובל היום: מנחת השעורים והביכורים בחג השבועות, קרבן הפסח בחג הפסח, עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ועוד.

אולי נעבור לתורה שבעל פה?

ספר "משנה תורה" של הרמב"ם נקרא כך כי בעיני מחברו כי הוא מסכם את כל התורה שבעל פה. בספר ישנם 14 כרכים ו-1000 פרקים. כל הנושאים ה-'דתיים' שנזכרו למעלה תופסים בדיוק שלושה כרכים(זמנים,אהבה, קדושה). לשם השוואה: עניינים 'כלכליים' מובהקים הם נושאם של שלושה ספרים(קנין,נזיקין, משפטים). עוד שני כרכים עוסקים בעבודת בית המקדש(עבודה,קרבנות) ועוד שני כרכים שהם כמעט חסרי מובן בתקופה שבה אין בית מקדש(טהרה, זרעים). להלכות בשר וחלב מוקדש פרק אחד בעוד להלכות מלכים ומלחמותיהם שנים עשר פרקים.

מחלת הגלותיות

איך זה קרה?

במילה אחת: גלות. הגלות גרמה לשתי בעיות: במישור הרוחני- עזיבה של העיסוק בענייני אמונות, דעות ומוסר לטובת עיסוק בלעדי בפרטים הלכתיים. במישור המעשי-מציאות של העדר בית מקדש, שלטון  עצמאי בארץ ומערכת בתי דין גרמה למעבר בלעדי לעיסוק בעניינים שמצד האמת הם פחות משמעותיים. דוגמה מצוינת לכך היא ספר דניאל. דניאל ומגילת אסתר הם ככל הנראה שני הספרים הגלותיים ביותר בתנ"ך. דניאל גדל במלונו של נבוכדנצר. אותו נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש. הוא מקפיד מאוד על אי אכילת פת עכו"ם, אבל לא נוקף אצבע למען מניעת חורבן הבית וההרג והגלות שמגיעים בעקבותיו. מתפילתו של דניאל אגב, לומדים חז"ל שיש צורך להתפלל לכיוון ירושלים. אין כאן חלילה מילת ביקורת על דניאל, פשוט כורח המציאות: כשאי אפשר להציל את ירושלים אפשר רק להתפלל. 

מה זו בעצם יהדות?

מכל האמור לעיל עולה מסקנה אחת: מבחינה מעשית, היהדות עוסקת בעיקר בעניינים כלליים-ציבוריים: הן מבחינה 'צבאית-משפטית-כלכלית-חברתית' והן מבחינה 'דתית'-בית המקדש. כל שאר ההנהגות המעשיות לאדם הפרטי הן בסך הכול נגזרת של העובדה הזו. ממילא בכך הרבנים צריכים להתעסק. כל ביקורת שמנסה לקעקע את חובתם של הרבנים לעסוק בנושאים הללו(מבלי להתייחס לעצם הדברים שנאמרים כמובן) נובעת מבורות או מפחד. או במילים אחרות: למה רבנים מתעסקים בפוליטיקה? כי אין להם משהו יותר טוב לעשות:)

עיתונאי יקר: גם אם הצלחת לאתר את המילים 'גוי' ו-'להרוג' באותו משפט, אין זה אומר שהספר קורא להטיל פצצת אטום על עזה...
אז איך אפשר לדבר על נושא שנטחן מכל עבר ועדיין להישאר מקורי?   לנסות לחפש את המטבע מתחת לפנס. אז אני מאוד מקווה שלא אשעמם אתכם...

מדברים 'הלכתית'?

ווידוי: לא קראתי את כל הספר. קראתי את ההסכמות,ההקדמה ובערך חצי מהפרק הראשון. ועדיין, זה יותר מרוב העיתונאים והפוליטיקאים שהתייחסו אליו, שלא לדבר על הטוקבקיסטים. מסתבר שבניגוד לביקורת מוזיקה,ספרות או סרטים- אפשר לבקר ספרי הלכה גם אם לא באמת קראת אותם.

אבל הבעיה לא נגמרת כאן. גם אם קראת את כל הספר(ואת מספר העיתונאים שעשו זאת אפשר לספור על אצבע אחת או שתיים) אין זה אומר שבאמת הבנת אותו. אנסה להסביר: ישנן כל מיני 'שפות' בעולם: מתמטית, כלכלית, אנגלית וכו'. אמנם הספרות התלמודית-הלכתית כתובה בעברית מתובלת בביטויים ארמיים, אבל היא עדיין שפה בפני עצמה-מלאה במשמעויות,הגדרות וצורות ניסוח וחשיבה משלה. את השפה ההלכתית-כמו כל שפה אחרת צריך ללמוד לעומק. מתנשא ככל שזה יישמע, האדם הממוצע מהרחוב לא מדבר 'הלכתית'. גם אם הוא מבין מילה פה ושם, הסיכוי שיצליח להבין את המשמעות המדויקת של הדברים הוא קטן ביותר. משל למה הדבר דומה?  לאדם שקורא משפט באנגלית והצליח לאתר את המילים tree ו- cat ומגיע למסקנה ה(לא) הכרחית שהחתול נמצא על העץ. כך גם במקרה דנן עיתונאי יקר: גם אם הצלחת לאתר את המילים 'גוי' ו-'להרוג' באותו משפט, אין זה אומר שהספר קורא להטיל פצצת אטום על עזה...

יתכבדו נא העיתונאים ובפעם הבאה יתייעצו בחוות דעת של מומחה(נניח רב או לפחות אדם שלמד מספר שנים בישיבה) לפני שהם מחווים דעתם על ספר הלכה. זה בסדר,אל חשש, זה לא ייקרה.

מה זו הסכמה?

דוגמה טובה שממחישה את מה שנכתב לעיל היא עצם החקירה המגוחכת של הרב ליאור, בשל הסכמה שנתן לספר. כל אדם שפתח כמה ספרים בחייו, יודע שהסכמה לספר תורני אינה הסכמה לתוכן, אלא אם כן הדבר נכתב במפורש. מטרתה של ההסכמה היא מתן גושפנקא לכותב: מדובר בכותב רציני,מכובד, אני מכיר אותו אישית ולכן אם הוא מוציא ספר, כנראה שהוא לא כתב קשקושים מוחלטים. מדוע רבנים לא קוראים את כל הספר עליו הם מסכימים? הסיבה פשוטה: אין להם זמן. מדובר בקבוצה מצומצמת של רבנים נחשבים, עם הרבה מאוד עיסוקים ומאות ספרים שדורשים את הסכמתם. זכור לטוב נוסח ההסכמה הקבוע של הרב אליהו זצ"ל: " ראה ראיתי עלים לתרופה....מחיבורו של הרה"ג 'פלוני אלמוני'....אמנם מפאת קוצר הזמר לא עלה בידי .....אבל כבר אתמחי גברא..."

או במילים אחרות: אין לי זמן לקרוא כל ספר חדש שיצא לשוק. אבל תדעו לכם שהרב שכתב הוא תותח חבל על הזמן. מילה שלי.

דרך ארץ קדמה לתורה

קטונתי מלחוות דעה על הספר, אבל בכל זאת במחילה הערה אחת. ידועים דברי הרב קוק: "סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה"  (אורות הקודש,ג', עמד כ"ז)  הרמב"ם אומר שאפילו הקב"ה 'מחויב' כביכול למוסר הטבעי, האנושי, הפשוט. דיני הריגת גוי אינם דומים לדיני בשר וחלב. מדובר בשאלה מוסרית שקודמת לשאלה ההלכתית- "דרך ארץ קדמה לתורה" אם תרצו. אין זה אומר חלילה שהמוסר מתיר לעבור על דברי תורה, אבל בוודאי שהוא שיקול משמעותי שיש להתחשב בו בדרך הפעולה הרצויה. לדוגמה: נניח לצורך העניין שההלכה מתירה להרוס בניין שלם על יושביו בשביל להרוג מחבל אחד. נניח שאותה תוצאה תוכל להיות מושגת גם אם נוריד רק את הקומה שבה שוהה המחבל, ואין הדבר כרוך בסיכון נוסף לחיי חיילינו. האם לא היינו עושים מאמצים גדולים למען זה, אע"פ שהדבר מותר הלכתית?

קטונתי מלחוות דעה הלכתית כלשהי, במיוחד על ספר שלא קראתי בשלמותו. אבל לענ"ד מן הראוי היה להוסיף לו-הקדמת 'דרך ארץ'. כי לא כל מה שמותר(הלכתית) גם רצוי(מוסרית).