מבזקי חדשות


ט"ז אייר תשס"ט, 10/05/2009

משיחיות וספר קהלת



יסוד כל הבעיות של הקיום האנושי הוא סופיותו של האדם
                                                  

 

"...ערימה של מטורפים משיחיים אשר אין לה מה לחפש שם זולת טירוף בעיניים..."

(תגובה למאמרו של גדי בלטיאנסקי,"העם לא נקרע",אתר ynet, 18.08.05 למניינם)

 

שלום לכם קוראיי הנאמנים.

היום, ברצוני לדבר על נושא אחר-המשיחיות. הדיון בו יחולק לשלושה חלקים:

המשיחיות מנקודת המבט הפרטית-תידון היום במאמר זה. המשיחיות מנקודת מבט כללית-נדון בה  בעז"ה בלי נדר בפעם הבאה במאמר "דת ומדינה".לאחריה, המאמר האחרון שיחתום את הטרילוגיה המרתקת ביותר מאז "שר הטבעות"-"על משיחיות וריאליזם" .

ועכשיו,לאחר כל ההקדמות....

כידוע, למשיחיות אין יחסי ציבור מוצלחים במיוחד בחברה הישראלית. הציטוט שבכותרת הינו כמובן ציטוט מוקצן, אך לא ייחודי-ניתן למצוא רבים כמוהו במרחב התקשורתי והציבורי, במיוחד כלפי שתי קבוצות אשר נתפסות כאקטיביסטיות, דהיינו פועלות פעולות ממשיות אשר ייתרמו לתפיסתן לביאת המשיח-הציונות הדתית וחסידות חב"ד.

במאמר זה אנסה לייצר קצת "יחסי ציבור" חיוביים למשיחיות,כשאנסה לבאר-ולו מנקודת מבט מצומצמת וחלקית מאוד,מהו "עניינה" של המשיחיות?

מה הבשורה הגדולה שהיא נושאת?

מדוע ביאת המשיח הפכה לאחד מי"ג העיקרים של הרמב"ם?

מה כל כך משמעותי בגאולה,שכאשר אדם עולה לשמיים אחת השאלות היחידות אותן הוא נשאל היא האם "צפית לישועה"(ע"פ הגמ' בשבת לא.)?

בעידן הפוסט מודרני נפוץ העיסוק מנקודת מבט קיומית(אקזיסטנציאליסטית בלעז), במקום השאלות הפילוסופיות המופשטות שנהגו לדון בהן בדורות קודמים.מבלי להיכנס כרגע לשורשי התופעה אנסה אף אני "ללכת עם הזרם" ולהסביר את הנושא שבכותרת-המשיחיות, מנקודת מבט קיומית.

הכלי בו אשתמש הוא כנראה הספר הקיומי ביותר בתנ"ך-ספר קהלת.(אמנם גם איוב ניתן לתיוג כקיומי אך בו ניתן לעסוק אף ברובד פילוסופי מופשט,ואילו קהלת הוא באופן מוצהר ספר שעניינו "חיפוש אחרי האושר")

 

המירוץ חסר התכלית של החיים המודרניים

הספר פותח באמרה פסימית-השזורה כחוט השני בווריאציות שונות לאורך הספר ומהווה למעשה את המסר המרכזי שלו:"אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל".אז מהו ההבל?

ומדוע הוא כה משמעותי בספר?

הדברים יתבררו לאור הפסוקים הבאים:

"מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם......מה שהיה הוא שיהיה מה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש"(קהלת,א',ג'-ה',ט')

קהלת מתאר מציאות פסימית.עגומה.

הפסימיות  לא נובעת מפרט בעייתי כלשהו בחיים, שאם כן הייתה ניתנת לפתרון מעשי כזה או אחר-היא נובעת ממשמעות החיים עצמם!

תחושת חוסר המשמעות מתבטאת בתחושה שכל דבר הנעשה בעולם הוא זמני.

הבעייה העיקרית היא המעגליות: מה שהיה הוא שיהיה מה שנעשה הוא שייעשה.בסופו של דבר הכל חוזר על עצמו,וכל המעשים מובילים חזרה לנקודת ההתחלה.

משל למה הדבר דומה?

אם אפגוש תלמיד תיכון ממוצע ואשאל אותו:

"אמור נא לי תלמיד יקר, מדוע אתה לומד?"

"מה זאת אומרת? יש לי מחר בגרות!"

"ומה תעשה עם תעודת הבגרות?"

"כך אוכל להתקבל לאוניברסיטה!"

"ומה תעשה באוניברסיטה?"

"אוציא תואר"

"ומה תעשה עם התואר?"

"אמצא לי עבודה"

"ומה תעשה עם העבודה?"

"ארוויח כסף"

"ומה תעשה עם הכסף?"

"אקנה לי בית בו יוכלו ילדיי לישון,

מכונית בה אוכל להסיע את ילדיי לבית הספר,

ועם הכסף שיישאר אדאג לילדיי לחינוך הטוב ביותר"

"ומדוע הם צריכים חינוך טוב?"

"בשביל להוציא תעודת בגרות טובה..."

 

הדיאלוג הנ"ל הוא אמנם פרי דמיוני הקודח, אך ברמה כזו או אחרת הוא מתנהל בראשו של כל אדם.

אנו חיים בחברה שמנוהל בה מירוץ חסר פשרות לעושר חומרי, כזה שבמקרה הטוב הוא חסר משמעות כאשר האדם נפטר, ובמקרה הנפוץ יותר כולו מתבזבז בין רגע-על משכנתא,מזון וחשבונות חשמל וטלפון. כך או כך האדם מרגיש תלוש מהמציאות, מנותק,חסר ממשות,מן הערת שוליים חסרת משמעות בהיסטוריה, הנע כאדם שקוף-כעוד "ניצב" בתוך מציאות אכזרית ונטולת תכלית.

תחושה זו מתוארת בפתיחת ספר קהלת ע"י המחבר. על מנת למצוא מזור לכאבו מנסה המחבר נסיונות שונים: חלקם ממשיים(החכמה למשל) וחלקם תיאורטיים(ההוללות) למצוא משמעות לחייו. אך ככל שהוא מנסה ולמרות היותו של קהלת(הוא שלמה המלך) אדם שבורך בכשרונות, יכולת כלכלית והשפעה יוצאי דופן(עיינו מדרש תנחומא,יתרו,סימן ז') הוא מגלה שהכל הוא "הבל" וכלשונו של הרמב"ן- "שהוא הווה ונפסד מייד"(כתבי הרמב"ן,כרך 1,עמוד קפ"ה,דרשה על דברי קהלת,הוצאת מוסד הרב קוק). כלומר, כל הפתרונות למצוקתו של האדם שמנסה קהלת, הכל הוא זמני, חולף-כמו הבל היוצא מן הפה שבן רגע נעלם.(אגב באופן דומה מפרש הרמב"ן את סיפור קין והבל: קין-קניין,הבל-חולף, להראות שקניין האדם להבל דמה "(בראשית,ד',א'))

 

אז מה הפתרון?

באופן מפתיע לאחר כל הנסיונות שעורך קהלת הספר המשפט המסכם של הספר, הוא על פניו משפט מפתיע ומנותק מההקשר:"סוף דבר הכול נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"

ובכן,לאור הבעיות שהעלה קהלת במהלך הספר,עולה השאלה:"מה הקשר?"

כיצד יראת ה' ושמירת המצוות היא התשובה לכל הבעיות שעלו בספר?

 

התשובה היא שיראת שמיים היא אנטי-הבל.היא מנגודת בתכלית להבליות החולפת של כל מה שמתואר בספר. יסוד כל הבעיות של הקיום האנושי הוא סופיותו של האדם. מהידיעה שהמוות אורב לו מעבר לפינה, מהידיעה שכל מעשה שקרה לפני שנייה כבר חסר משמעות- כי העני שהאכלתי אותו אתמול שוב רעב היום, והילדים שגידלתי בעמל רב גם הם עתידים למות יום אחד.

הפתרון הוא: דבקות אלוקית. משום שהקב"ה הוא אינסופי והליכה בדרכיו נותנת לאדם יכולת לגעת באינסוף. ועל ידי כך, כמו אדם המצלם תמונות מחתונתו או מטיול שערך עם חבריו-להנציח את הרגע לתת לכל מעשה קטן משמעות נצחית. המשפט המסכם של הספר לא בא "לבטל" את שאר הדברים שהוצגו בספר(החכמה,השמחה,הסבלנות,העזרה לזולת וכו') כי אם להכניס אותם בתוך "מסגרת": מסגרת תיקון העולם במלכות שדי,שהיא הנותנת לכל פרט קטן את משמעותו. כמו תמונה בודדת בכל סרט גדול,כך חייו של כל אדם בתוך סרט ההיסטוריה. הפתרון למעגליות היא הקוויות ההכרה שלעולם מבחינה מוסרית יש לא רק התנהלות מעגלית אלא גם התנהלות עם התחלה,אמצע וסוף.

הסוף הזה,התכלית הזו-היא היא עניינה של המשיחיות.

המשך יבוא...



כותרות היום ביטחוןמדיניות בארץ כלכלה פנאי

ז' אייר תשס"ט, 01/05/2009

שטיפת מוח ותינוק שנשבה



לעומתה שטיפת מוח היא דבר הזר לעצם מהותו הפנימית של האדם. דוגמה לשטיפת מוח היא לשכנע את הילד שהוא יכול לעוף כמו ציפור

(הערה:אינני אוהב את המונחים:"דתי" ו-"חילוני" ומשתמש בהם רק לצורך העניין. אני מתנצל מראש על ההכללות,ואם מישהו ייפגע,עמו הסליחה)

שלום לכם קוראיי הנאמנים.
אז אחרי פתיח חסר תוכן שנכפה עליי ע"י המנהל ירום הודו, הגיע הזמן לקצת תוכן.
היום בחרתי לדבר על נושא שנמצא רבות בשיח החילוני-דתי.
צמד המושגים:"שטיפת מוח" מול "תינוק שנשבה".
אני מאחל לכם קריאה מהנה!

אז מי לא מכיר את המושגים שבכותרת?
הדתי טוען שהחילוני הוא בסה"כ:"תינוק שנשבה",מאחר שלא זכה להכיר את "דרך האמת" אלא גדל בתרבות ריקה (ריקה ממה,זה דיון נפרד,רק בואו נגיד שהמונח:"עגלה ריקה" אינו צריך להיות מובן כפשוטו-עיינו הקדמת הספר:"שתי עגלות וכדור פורח",הרב מיכאל אברהם) הוא איננו מכיר את היהדות שהוא לכאורה בוחר לכפור בה. החילוני מצידו,טוען להתנשאות של הדתי ומגיב בהתנשאות לא פחות חריפה משלו,וטוען שהדתי בסה"כ עבר "שטיפת מוח" ולכן הוא עושה דברים מגוחכים כמו לא להדליק את האור בשבת,מעשה הנובע מפחד שייפול עליו ברק מהשמיים.אני אנסה כאן(ומקווה שגם אצליח) להראות שיש הקבלה עצומה בין שני המונחים שבכותרת,הקבלה שלא בהכרח יש לה פתרון-ולהראות את יסוד הבחירה העצום הטבוע בעצם מושג האמונה .

שטיפת מוח מול חינוך

ההבחנה הבסיסית הראשונה שצריכה להיעשות היא בין שטיפת מוח,לחינוך.
אז מה בכלל ההבדל ביניהם?
לדעתי,לחינוך אמיתי יש שתי מטרות עיקריות:
1. לשכלל,לפתח,לגלות ולהביא למיצוי את הפוטנציאל שכבר היה טמון בתוך האדם(לא במקרה אמר על עצמו אפלטון שהוא מיילד. שאלו אותו:"מה אתה מיילד?" והוא השיב:"יש כאלו שמיילדים תינוקות ואני מיילד את השכל")
2. להביא לכך שהוא לא יהיה מטרד חברתי.

בשביל לשרת את המטרה הראשונה,מחנך טוב למשל,ינצל את יצר השאפתנות שהיה טבוע באדם,ואת כשרונו הטבעי למדע,בעידודו להיות מדען כשיגדל,ע"י קביעת מטרות ויעדים,ועידוד סקרנות אינטלקטואלית בנושאי מדע.

בכדי להשיג את המטרה השניה המחנך יצטרך לדוגמא לחנך את הילד שאלימות היא דבר רע,כדי שלא יגדל להיות אדם אלים(כלומר מטרד חברתי).

לעומתה , שטיפת מוח היא דבר הזר לעצם מהותו הפנימית של האדם. דוגמה לשטיפת מוח היא לשכנע את הילד שהוא יכול לעוף כמו ציפור.הרי אדם אינו יכול לעוף,ובדר"כ גם יודע זאת. כיצד נשכנע אותו שהוא מסוגל לעוף? ע"י שטיפת מוח! נגיד לו ונחזור ונגיד לו שהוא מסוגל לעוף,נגיד לו את זה המון פעמים,נדבר על היתרונות הגדולים שבתעופה,נגיד לו שמי שעף יש לו חיים מדהימים וכו'(שימו לב לדמיון המדהים לפרסומות-סוג מתקדם של שטיפת מוח).וכך בסופו של דבר,נשכנע אותו שהוא יכול לעוף,למרות שבתוכו,באיזשהו מקום מודחק במוח,הוא יודע שזה לא נכון. אבל זהו עניינה של שטיפת מוח:להדחיק ולדכא את טבע האדם.

שטיפת מוח מול חינוך-הטיעון הדתי

ראשית,חשוב להבין מהו "תינוק שנשבה". כיאה לכל טיעון דתי,הוא צריך להיות מעוגן במקורות. המקור במסכת שבת בגמרא אומר כך:" כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת כיצד תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל ע"ז אחת"(שבת,דף ס"ח עמוד ב') כלומר,ילד שמינקות גדל בין נוכרים(גויים) או גר שלא היה לו יהודי ללמוד ממנו את כל פרטי המצוות,כי הוא התגייר בין הגויים,אינו חייב להביא קורבן(הקורבן הוא עונש על חטא בזמן ביהמ"ק) על כל חטא שחטא,אלא רק על כל עבירה עקרונית שעשה עליו להביא קורבן אחד,(שלושה קורבנות סה"כ) וגם הם קורבנות חטאת-קורבנות המובאים על עבירה שנעשתה בשגגה,משום שעובר העבירה לא ידע שמעשהו היה אסור,שכן הוא "גדל בין נוכרים". ולענייננו,היהודי החילוני בן זמננו הוא מבחינה הלכתית "תינוק שנשבה",שכן הוא "גדל בין נוכרים". לא מפני שהוא גוי חס וחלילה,אלא מפני שהוא גדל בתרבות של גויים,תרבות נכרית,ומשום כך אינו מכיר את היהדות.
חשוב להבין מה עומד בבסיס הגישה הדתית. נשמתו של כל יהודי,מהותו הפנימית,רוצה בכל מאודה ללמוד תורה,לקיים מצוות ולהתקרב לה'.כלומר,היהודי, כל! יהודי הוא בבסיסו אדם מאמין.נו,אז אם כך,כיצד יש יהודים חילונים? זה מפני שהם "תינוקות שנשבו",או במילים אחרות "שטפו להם את המוח". כלומר,התרבות המערבית,פיתוייה,העצלנות וחוסר החינוך ליהדות,הכניסו לאנשים דברים שהם זרים למהותם הפנימית,אך אם נקלף את הקליפות החיצוניות נוכל לגלות מחדש את מה שבעצם מאז ומעולם היה שם בפנים: יהודי שמשתוקק לעשות את דבר ה'.
לכן,יש משהו מאוד מדויק בהגדרת תינוק שנשבה. החילוני הוא בעצם אדם שמגיל קטן "שבוי" ע"י תפיסות המנוגדות לעצמיותו,וכך מונעות ממנו לגלות את האני הפנימי האמיתי שלו.לכן איסור הדלקת אור בשבת הוא חינוך,ולעומת זאת מועדונים הם שטיפת מוח.

שטיפת מוח מול חינוך-הטיעון החילוני

האדם בבסיסו רוצה ליהנות כמה שיותר במהלך חייו. ישנן הנאות רדודות כמו נניח: לצבור הרבה כסף,וישנן הנאות יותר נעלות כמו לעזור לזולת,או ללמוד ולפתח את הסקרנות האינטלקטואלית. אם כך,כיצד יש דתיים? הרי הדתיים לכאורה מונעים מעצמם לפחות חלק מהנאות החיים,כמו אכילת בשר לא כשר או מועדונים בערב שבת? זה מפני ש"שטפו להם את המוח". כלומר,אנשי הדת עשו זאת, בעזרת הפחדות בסגנון:"אם לא תעשה כך וכך תלך לגיהינום",בנוסף להדגשת חשיבות ריטואלים דתיים חסרי משמעות מגיל צעיר מאוד. כך,בעזרת הכנסת דברים למוחם של המאמינים הזרים למהותם בפנימית,יכולים אנשי הדת(בין אם הם כמרים,שיחים או רבנים)לנצל את כוחם בכדי לצבור עושר ושליטה.אך אם נשחרר את האדם מכבלי הדת,ונקלף את הקליפות החיצוניות,יגלה האדם את האני הפנימי האמיתי שלו,שבסה"כ רוצה ליהנות. לכן איסור הדלקת אור בשבת הוא שטיפת מוח,ולעומת זאת מועדונים הם חינוך.(כמובן הדוגמאות של הדלקת אור בשבת ומועדונים הם הקצנה,ושימוש בסטיגמה קיימת).

לסיכום

המחלוקת העקרונית היא זו: מהי מהותו הפנימית של האדם? מה נמצא בבסיס נשמתו? (או האם בכלל יש לו נשמה).זוהי מחלוקת כמעט מקבילה לשאלה: האם יש אלוקים? מחלוקת שכל הוכחה שכלית(גם אם קיימת לדעות שהיא בכלל קיימת) לא תביא בהכרח לידי אמונה בעמדה כלשהי שכן "האמונה איננה שכל ואיננה רגש..."(הרב קוק,מאמרי הראי"ה עמ' ל"ה)
אז מה הפיתרון? אין פיתרון!בסופו של דבר עלינו לקבל שזוהי מחלוקת בסיסית,שבה כל אחד בוחר במה שהוא רוצה להאמין(הערה: זה לא סותר את זה שייתכנו בחירות "טובות" יותר או "טובות" פחות מנקודת מבט תורנית).אם כל מה שתרמתי בכתיבת מאמר זה הוא בכך שנבין שבמקום הרבה מחלוקות קטנות וקטנוניות,יש בינינו כמה מחלוקות עקרוניות,אני מאמין שנדע גם לכבד הרבה יותר אחד את דעתו של השני,וגם נדע לא להוריד את המחלוקות לרמה האישית. בתקווה להבנה טובה יותר...

























ה' אייר תשס"ט, 29/04/2009

פתיח


"העולם מספרים סיפורי מעשיות כדי לישן בהם את הבריות,
ואני מספר סיפורי מעשיות כי אחרת לא יהיה לי מה לכתוב בבלוג"(פראפראזה על דברי ר' נחמן,הקדמה לסיפורי מעשיות)
 
המנהל ירום הודו ("לעולם הווי מתחנף למלכות שאלמלא מוראה ייבטלו לך את הבלוג") צווה עליי לכתוב מכתב פתיחה בפתח הבלוג שלי.
 
אז קודם כל בשתי שורות מי זה אני?
אז ככה,קוראים לי יצחק צוברה בן 20 וחצי(כן בגיל שעדיין סופרים בו את החצי) מחיפה.לומד היום בישיבה,ואם להתנסח בלשונו של המ"כ שלי מהטירונות - "זה כל מה שאתם צריכים לדעת עליי"-לפחות כרגע.
 
ומאחר שהתכנסנו כאן לצורך מכתב פתיחה,התלבטתי חזור ולבוט: אז מה כותבים במכתב פתיחה?
 
אפשר לכתוב סיפורי מעשיות,
אפשר גם לצטט אמירות דרמטיות של אישים דגולים לאורך ההיסטוריה,למשל:
 
"שלח את עמי"(משה רבנו)
"אין אני מציע לכם דבר מלבד דם יזע ודמעות")וינסטון צ'רצ'יל)
"ניצנים שירו אתי"(שי גבסו)
 
 בפשטות אנסה לתאר מה הולך לקרות כאן, ומה מטרת הבלוג הזה?
המטרה העיקרית תהיה לנסות לדבר על נושאים אקטואליים-בעיות מהותיות של ימינו:בציבור שלנו(ביטוי קצת מרגיז אה?) בפרט, במדינה ובעולם בכלל.
 
לכאורה,כמו כל טור עיתונאי. אבל החידוש יהיה בניסיון לדבר עליהם מפרספקטיבה(נכון שאוטומטית אתה נשמע נורא חכם שאתה אומר פרספקטיבה? אז הנה:פרספקטיבה,פרספקטיבה,פרספקטיבה) תורנית.
לכן גם ייקרא שמו בישראל:"תורה לציון"
 
השאלה הבאה תהיה: אז הבלוג שלך הוא בעצם סוג של עלון שבת ליום חול?
"עולם קטן" באינטרנט?
 
והתשובה תהיה:
1. נכון, אבל עולם קטן לא בקשו להיעזר בכישרונותיי המרובים, ולא התעניינו בלתת לי טור קבוע.
2. ככה אני חוסך בנייר, ומציל את יערות הגשם מהכחדה!
 
(זו הרגשה טובה לעשות מכל דבר אידיאולוגיה...)
 
אני מקווה שבעזרת ה' תמצאו את דבריי מועילים ומחכימים...
וגם אם לא-לפחות תגיבו כדי שאני לא איעלב.
 
וכמובן,איך לא אסיים בדבריו המרגשים של האחד והיחיד, המשיח החדש של העולם המערבי, הנואם הטוב ביותר מאז בגין ז"ל, וכוכב הרוק האולטימטיבי-ברק אובמה:
 
"yes we can heal this nation, yes we can repair this world, yes we can"
 
תרגום: "כן אנחנו יכולים לרפא את העם הזה, כן אנחנו יכולים לתקן את העולם הזה, כן אנחנו יכולים!"
 
כי עם קצת אמונה הכול אפשרי לא?


עמוד: ראשון | 2 3 4 5 6 7

תורה לציון

מאת

יצחק

יצחק צוברה, בחור ישיבה בן 23 גר בחיפה. על בעיות אקטואליות מנקודת מבט תורנית
הירשם ל RSS של הבלוג




עוד בבלוגים