יום חמישי בצהרים. בחדשות מדווחים על שריפה המשתוללת בהר הכרמל. לשונות של אש נגסו באכזריות בעשרות דונמים של יער וקטפו את חייהם של 42 בני אדם.

מאותו רגע, הכל השתנה. מדינה שלימה כמו עצרה את נשימתה אל מול העשן המיתמר מהעיר השלישית בגודלה בישראל.

השמועות התפשטו במהירות - כמעט כמו האש,  והטלפון שלי לא הפסיק לרטוט לרגע - בדיוק כמו הלב, עשרות אנשים התקשרו לשאול בשלומנו ולוודא שאנו "מספיק רחוקים" ממוקד האש אולם יותר מכל - להביע את רצונם לעזור ולסייע בכל מה שניתן. צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, ימניים ושמאלנים, גברים ונשים. תוך שעות מספר נפתחו דפים בפייסבוק ועשרות אלפי אנשים נרשמו לעדכונים ולקבוצות סיוע. כשהגעתי ביום ראשון למרכז ההתנדבות ב"בית בירם" נתקלתי בעשרות בני נוער שפשוט עומדים ומחפשים מה אפשר לעשות... משטרת ישראל והעירייה לא הצליחו להשתלט על כמות המתנדבים האדירה ששיוועה לעשות ולסייע.

גרעיני "נחשון" של בני עקיבא - 500 חבר'ה שיצאו לטיול בבקעת הירדן החליטו להמיר את הטיול בהתנדבות. רק לאחר שהסברתי להם שכבר לא נותר מה לעשות, "הסכימו" להמשיך בטיול הגיבוש, שבסופו - כשהם מותשים מהמסע המפרך, עמדו בצמתים והפגינו את תמיכתם ואהבתם.

אתה יושב בבית ורואה את הלהבות מהחלון, לא מעכל שהמקומות בהם נהגת לטייל, בתים של חברים אותם אהבת לבקר, נאכלו ע"י האש הבוערת. אולם כשב2 וחצי בלילה קיבלתי הודעת סמס מאדם העומד בראשות ארגון שמאל: "אתה בטוח שאין מה לעזור? אתה חייב לחשוב עבורי על משהו! אני לא מצליח להירדם", אתה יודע שאינך לבד. עם שלם עומד מאחוריך, העורף הוא הפנים. האש בערה וחיממה את הלבבות. עם ישראל הנפלא שלנו הוכיח שוב שאנו יצוקים מחומר אחד.

כמו כולנו, גם מ', הגרה בבית אורן עמדה נפעמת אל מול גלי האהבה. בלחץ הפינוי מהקיבוץ שכחה מ' להביא מטען לפלאפון. ביום שישי בצהרים, כשהשיגה מטען שלחה הודעת סמס: "לכל האנשים הנפלאים: אנחנו בטוב, רוב הקיבוץ כנראה לא שרוף, כשהדברים יהיו ודאיים אז נעדכן. חג שמח ושבת מבורכת והמון תודה. עם ישראל חי"