|
ד' טבת תש"ע, 21/12/2009
מעגל השנה, כשמו- כן הוא = מחזורי. אז כמו כל שנה, בחודש כסלו, נחוג באורות [תרתי משמע] ובגיל חידון חנוכה. בעקבות חלומות על פעילויות ואי מימושן, התקצר הזמן להכנת החידון לשבוע בדיוק. כך יצא שויתרנו על שלב הביניים ומהשלב הראשון קפצנו ישר לפומבי. בהתחלה הכנו חוברת לימוד מושקעת, חמישה עמודים הכוללת דינים עיקריים, רקע על החג, מנהגים וסיפורים והפצנו לכולם. התגובות לא אחרו לבוא: מה מבחן?! למה מבחן?!  שאת החנוכיה מציבים על אדן החלון כדי לחמם את העוברים ושבים בחורף הקר...
 אבל כשהסתבר לכולם שזה נושא פרס סודי ומושקע הם התחיל ולהתכונן. אחרי מס' ימים [יומיים בדיוק] נערך המבחן האמריקאי ומכולם, רק שני תלמידים קיבלו 100 :-( מסתבר שכושר ההמצאה שלי לא נדפק מחוסר שעות שינה, ובהחלט שכנע את רובם המוחלט של התלמידים שאת החנוכיה מציבים על אדן החלון כדי לחמם את העוברים ושבים בחורף הקר. או שהמצווה העיקרית של חנוכה זה לאכול מאכלי חלב זכר ליהודית... אחרי מצב עגום שכזה, החלטנו לעצור את מהלך החידון ולהיכנס לכל כיתה וכיתה ולהסביר קצת על מהות החג ועל מעשי הגבורה שבו. השיעור נשא את השם "איזהו גיבור". מובן שהגיבורים שלנו הם סופר- מן, הארי פוטר ומשפחת סופר- על [התכוונתי גיבורי השיעור...] ומנגד הגיבורים האמיתיים הם כל אחד ואחד מאיתנו שמסוגל להתגבר על רצונותיו ויצריו ולעשות את המוטל עליו ועל מצפונו ומוסריותו [במידה ויש]. סיפרנו את סיפורם של אהרון קרוב, נחשון וקסמן, חנה סנש, דוד דלרוזה, רועי קליין ואחרים. בגיבורי חנוכה, שלאו דווקא כוח הזרוע הפכם לגיבורים אלא כוח האמונה, נגענו לקראת הסוף, מה שהותיר רושם על כולם. השלב האחרון והפומבי, נערך בפורום שכבתי. ארבעת התלמידים שקיבלו את הציון הכי גבוה בכיתה הוזמנו בזה אחר זה לענות על שאלה. כדי שלא יהיה משעמם, החלטנו בין כל שלב של שאלות לשחק משחק [כמובן שמהמשחק "לאכול סופגניה בעיניים עצומות" היה הכי אטרקטיבי... [לא עלינו ולא על בטננו...]. כל שלב שעלינו, הדלקנו עוד נר בחנוכיה שהתקשר לצ'ופר הסופי- נר עם 'כתובת אש': "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור  אחרי תיקו תמידי וצמוד נערכה שאלת הבונוס. מהי השאלה הכי פשוטה בחנוכה, אך גם הכי קשה?
איתן" להזכיר להם שגם אם הם לא ינצחו- הם עדיין שכבה אחת [שצריכה לגבור על כל השכבות האחרות במהלך כל השנה...]. כדי לסכם את שיעור הגבורה שלנו, תוך כדי שסיכמנו את מצב הנקודות הקרנו סרט על רועי קליין, ובכך המחשנו להם מה זה 'גיבור איכות' [ולא 'גיבור תרבות']. אחרי תיקו תמידי וצמוד נערכה שאלת הבונוס. מהי השאלה הכי פשוטה בחנוכה, אך גם הכי קשה? "מהם ראשי התיבות של המילה מכב"י? " כמובן שאחרי הכנה מראש כולם כבר ידעו בבת אחת. אבל אז סיבכנו אותם- גילינו להם שיש לזה עוד פירוש. ורק תלמיד אחד ידע לענות... אה, והפרס הוא לא מסילת ישרים וגם לא אורות התשובה... סרט ופיצה יספק אותי כעת... אבל איזה סרט????!?!? [הצעות יתקבלו בברכה]
כותרות היום ביטחוןמדיניות בארץ כלכלה פנאי
|
|
ד' חשון תש"ע, 22/10/2009
בס"ד. השבוע מלאו 23 שנים לנפילתו של רון ארד בשבי. מדהים לדעת, שבציבור הכללי [או בעיקר בתיכון שלי], בכלל לא יודעים מי היה רון. לציון יום השבויים והנעדרים בתיכוננו הקט, הכנו תוכנית שמעלה למודעות את העניין שמלבד גלעד שליט, בעמ"י ישנם עוד מספר שבויים וחטופים עלומים.  כאשר הגיעו לבסיס, נשמעו בקשר ידיעות על התקלות של המטוסים עם אש אויב. בתחילה חשבו שמדובר בבדיחה, אך כעבור זמן, נתגלתה האמת המרה.
 גולת כותרת היום הייתה שיחה עם ניסים יוגב. חייל תחת פיקודו של רון, חבר נפשו וטייס. ניסים התגייס כשנה וחצי אחרי רון, למד תחתיו בטכניון ואף יצא במקביל אליו למשימה שממנה לא שב. באותו הערב, כשעה לפני החשכה, 16 באוגוסט 1986, יצאו שישה מטוסי פנטום להפציץ מתחם בנוי בשטח לבנון. הפעולה התנהלה כך: ארבעה מטוסי קרב יצאו להפציץ את השטח, אחריהם מגיעים עוד שניים לסיים את המשימה.  מפת מתאר ניסים יוגב ברבעיית המטוסים הראשונה יצא ניסים יוגב, כאשר חזרו מן המשימה, בערך באיזור ראש הנקרה, עברו מתחתיהם שני המטוסים הנוספים, שבהם נכח רון ארד. כאשר הגיעו לבסיס, נשמעו בקשר ידיעות על התקלות של המטוסים עם אש אויב. בתחילה חשבו שמדובר בבדיחה, אך כעבור זמן, נתגלתה האמת המרה.
ניסים הצליח לרתק תלמידים, שבזמן הלימודים לא נמצאים בהכרח בשיעורים, ואף חלקם לא יצאו עם ת. בגרות. הוא הצליח לרגש בשיחה, לגעת בלב התלמידים גם בסיפור שקרה לפני 23 שנה.
 וביום הנורא, שהוחזרו ארונותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד, נשלח מכתב לתמי ארד, אשתו של רון, בו רון מספר לה על חייו בשבי.
 כאחראיות על יום זה, חקרנו את הנושא קצת לעומק. במהלך החקירות הגענו לראיון של יובל ארד, בתו של רון, שהתמונה המפורסמת שלה איתו מלווה אותה מיום שנפל בשבי. יובל מספרת שבפעם הראשונה שיכלה לשמוע את אביה מדבר, את קולו, לראות את תנועותיו, נעשתה בסרטון ששלח החמאס למדינת ישראל, בו רואים את רון. המראה מצמרר וגורם להעלות דמעות. מה שעוד יותר מצמרר- שלחמאס אין טיפה של רגש, טיפה של הגינות. וביום הנורא, שהוחזרו ארונותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד, נשלח מכתב לתמי ארד, אשתו של רון, בו רון מספר לה על חייו בשבי. המכתב הוא חלק מיומן שאותו ניהל רון על דפים של ספרים, מכתב שנשמר בידו של החמאס 22 שנה. לאחר מכן, נכנסו התלמידים לאולם נוסף, בו הוקרנה מצגת, המקיפה את כל נושא השבויים והנעדרים. המצגת מורכבת מסרטונים, קטעי קריאה, שירים ובעיקר, הרבה רגש והקשבה לנשמה. בעבודה לפני, רצינו שגם התלמידים ירגישו חיבור לטקס ולכן מבעוד מועד הבאנו להם לקרוא קטעים המוצגים על המסך. העלנו את המודעות לכך שיש לנו בשבי עוד חיילים: גיא חבר, זכריה באומל, יקותיאל כ"ץ, צבי פלדמן, רון ארד וכמובן שגלעד שליט [עפ"י בקשת המוסד, הורדה מן המצגת פסקה המדברת על יהונתן פולארד, אך כבודו במקומו מונח]. התוועדנו לעובדה המצערת, שלא יודעים מיהם, שלא יודעים שיש לנו חיילים נוספים שמסרו נפשם למעננו, שיש להם גם משפחות בבית. בסיום המצגת, הוקראה תפילה לשלום השבויים והנעדרים, וכשהודלקו האורות- נראו מספר נקודות נוצצות שזולגות בעיניהם של התלמידים [ומקצת מן המורים...] "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה אהרון דוד ושלמה, הוא יברך וישמור את נעדרי צבא ההגנה לישראל את השבויים גלעד בן אביבה [שליט] יהונתן בן מלכה [פולארד] גיא בן רינה [חבר] רון בן בתיה [ארד] זכריה שלמה בן מרים [באומל] יקותיאל יהודה נחמן בן שרה [כ"ץ] צבי בן פנינה [פלדמן] בתוך שאר אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, בעבור שהקהל מתפלל בעבורם שהקדוש ברוך הוא יוציאם מחושך וצלמוות, ומוסרותיהם ינתק וממצוקותיהם יושיעם, וישובו מהרה לחיק משפחתם. יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויקים בהם מקרא שכתוב ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישגו ונסו יגון ואנחה" ושבו בנים לגבולם
|
|
י"א תשרי תש"ע, 29/09/2009
בס"ד שבוע שעבר, ימים ספורים לפני יום הכיפורים, הצלחנו להביא לשיחה בתיכון את הרב שמואל אליהו. למרות ששמעתי את הרב הרבה יותר מפעמים ספורות, בכ"ז חששתי קצת מהתגובה. לאחרונה החברה' קצת עושים פוזות על הדתיים [מנסים בשמירת נגיעה, מתעלמים מהשיעורים וכו']. מגיעה השעה 9:00 בבוקר. יום רביעי. מתקשרים להודיע שהרב יאחר [הוא הגיע מצפת ובדרך עבר בירושלים]. אני כבר הורדתי את כל שכבה ט' לחדר כינוסים [האומלל] וקצת נלחצתי. לא רציתי שהצוות יוכיח לי שאני לא יכולה לארגן פעילות, ובמיוחד עכשיו, כשנשארתי בחלק הזה של התיכון לבד מבנות השירות. ניגשת אלי רכזת השכבה, מבקשת שאגיד כמה מילים על "איך מתנהגים מול רב", ו"על מה הוא הולך לדבר". לא הייתי בראש של זה בכלל, וגם כידוע, לא ניחנתי בטלפתיה ע"מ שאדע מה הרב הולך להגיד- אבל לא הייתה ברירה. רציתי להוכיח להם. למנוע את הזלזול האפשרי ברב. את הדברים שאמרתי שם על יום כיפור לא אפרט, כי מן הסתם אתם תוכלו לצטט אותי גם בלי שאגיד, אבל נתתי סדרה של הוראות התנהגות. לא לאכול, לא לדבר, לא להסתובב, לכבות פלא', ובעיקר- לכבד, גם בלבוש. ולעמוד כשהוא מגיע. הרב הגיע. בהדר שהוא לבוש. עם חליפה. נכנס לחדר. כולם מסובבים את הפנים אלי. קצת בהלם כאומרים לי בלי קול "מה הדוס הזה כבר יכול לעניין אותנו?!?!". אז לא התייחסתי. בשיחה הם היו מרותקים. הרב דיבר ממש מעניין וכל חששותיי נמוגו. בסיום השיחה הרב שואל אותם "אתם רוצים ברכה?". יש שקט. אף אחד לא מגיב [חוץ משניים בודדים שהתפדחו דיי מהר]. אז הוא שואל שוב "אתם רוצים ברכה?". ואז כולם ענו. אז הוא שואל "מה אתם רוצים?". שקט. אין קול ואין זיע. והוא שואל שוב. ואז הם זורקים: הצלחה בלימודים. כסף. אהבה. הצלחה. כסף. שלום. ציונים טובים. כסף. בריאות. אה, וגם כסף... בקיצור מוטיב מרכזי אחד... ואז הרב שואל אותם "ומה עם אחרים?". שקט. דממה. והוא שואל שוב פעם- "ומה עם גלעד שליט?" וכולם בבת אחת "אה, נכון, שליט...". "ומה עם יהונתן פולארד?". שקט. שקט מוחלט. הם אפיל ולא יודעים מי זה. ואז הוא ברך אותם. כל הבנים עם ידיים על הראש. כל הבנות מושכות את החולצות [מכל הצדדים האפשריים]. וזה היה דיי מרגש אחרי הבורות שהם הפגינו. מה שכן, המורים באו ואמרו לי אח"כ שהם לא ציפ ושהוא יוכל לדבר כ"כ מעניין ולמשוך את כולם [לא משנה שכל השיחה היו מורים שהנהנו עם הראש על כל מילה שהוא אמר...]. יום רביעי בערב. 22:15. יוצאים לסיור סליחות בירושלים. דבר ראשון לכסות על הבושה- תלמידים שמעולם לא היו בכותל. דבר שני- קצת ערכים ועוד לפני יום כיפור, לא יזיקו להחדיר. המדריכים היו פיצוץ על. רק בזכותם התלמידים היו ערים. התחלנו במשכנות שאננים. תחנת הקמח. תצפית על החומה ["מה, זה הכותל?! איזה ענק!!!..."]. ירידה לגיא בן הינום ["מה זה? איצטדיון של בית"ר?" (במבט לבריכת הסולטן)]. עליה להר ציון [ללא נשימה]. תצפית על הכותל ["מה, זה הכותל? איזה פיצי!"] כל הסיור הם קפאו מקור. הסתכלו עלי בתימהון- מה, לא קר לך?! ואני מחייכת, בחצאית [בלי מכנס], סנדלים ובלי סוודר ומבהירה להם שאני גרה באיזור ומורגלת בקור... עלינו על האוטובוסים חזרה. ב5:00 [בערך]. ואז התחיל יום חדש. הם במיטה. אני בתיכון. *** מרכז למידה= תחנות בסרט רץ כאשר כל בת שירות מפעילה תחנה אחרת. יום חמישי. מרכז למידה לשכבת י"ב לקראת יום כיפור. 3 תחנות: - אחד נגד מאה. -יחידה על מהות הוידוי. -סרט ודיון "לקום אתמול בבוקר". תחנה ראשונה הייתה יחידת הבסיס. מצגת בצורת המשחק "אחד נגד מאה" [מתמודד משחק בטריוויה מול כל המשתתפים]. היה שיתוף פעולה מדהים. הידע על יום כיפור ברצפה ["למה קוראים ליוה"כ כך?" - בגלל מלחמת יוה"כ...] והיינו מאושרות לשנות את זה קצת... היחידה על הוידוי הייתה נוקבת במקצת, מבהירה עד כמה זה חשוב ונחוץ. תחנה שלישית: הסרט מדבר על אדם שבבוקר הוא מגלה שהוא קם לאותו יום, באותה השעה, עם אותו שיר שמתנגן ברדיו ועם אירועים מקבילים לאלו שקרו אתמול. להפתעתו הרבה הוא מגלה שהוא היחיד שחושב שזהו יום חדש ושיש לו זכרונות מהיום ה"קודם" וכך ממשיכים חייו יום אחרי יום, כשהוא מתעורר לאותו יום עצמו. הוא מבין שהוא יכול לנצל את היום למה שבא לו ולכן כל יום מתאבד בדרך מקורית מחדש. בשלב כלשהו זה ממש מרגיז אותו והוא מנסה להיפטר מהקללה הזו. איך זה אפשרי- כשהוא מנצל את היום לדברים ומעשים טובים. עליו העברנו את המסר של ההתחדשות וההתנקות ע"י מעשים טובים ווידוי לקראת יוה"כ [אזהרה- הסרט דורש צינזור]. אחרי 30 שעות על הרגליים חזרתי הביתה. כמה שעות נסיעה מיותרות. לצבור כוחות למרכז למידה של סוכות...
|
|
כ"ג אלול תשס"ט, 12/09/2009
תפילת מנחה מעולם לא היוותה נ"צ במשך חיינו. כבנות שמחוייבות לתפילה אחת ביום וכל תפילה נוספת "מבזבזת זמן" [עוד בהגדרה של כיתה ז'...], דיי ניצלנו את היתרון. אחד מן הדברים שאנחנו מנהיגות בתיכון הוא תפילת מנחה, כך שאנחנו צריכות להתרגל לסדר יום קצת שונה. אבל מה זה משנה? זו תפילה!. בית הכנסת המפואר שלנו, שיכול להכיל את כל 1,000 תלמידי התיכון [בחלומות בעיקר] נמצא בקצה רחבת האמצע, מתחת גגון בטון. הוא מכיל מחיצה ניידת קטנה שעליה שלט עוד יותר קטן המציין שכאן "בית כנסת". בחדר המורים נמצא ארגז עם כיפות וסידורים שכל פעם נלקח ומוחזר למקומו.
כבוגרות החינוך הדתי המתלהבני לבנות, למדנו שכדי לפרסם אירוע מסויים, כדאי ומומלץ מעוד לתקוע בכל חור אפשרי, על כל פיסת קיר פנוייה או סתם על מרצפת במסדרון שלטים כיד הדמיון והמוזה. כמובן שיש שלט גדול במרכז העולם שאין סיכוי שמישהו יפספס אותו. פוצצנו את כל התיכון בשלטים בתקווה שלא נהווה אנחנו את ההרכב הקבוע [והיחיד]. וחיכינו. הראשון שבא היה אור. כיפה גדולה לבנה על הראש, חוזר בתשובה, נמרץ ופעיל להבאת עוד חברה'. לאחר 20 דק' נוספות של שכנועים, אחרי שגם השומר בא, ושאף בת לא הצטרפה אלינו התחלנו תפילה. מכיוון שלא מצאנו את הסידורים ואת הכיפות בהתחלה אילתרנו את שניהם. כיפות מנייר עם סיכות מהראש שלנו... נגמרו הכיפות, אז אחת מאיתנו הלכה להביא עוד. בנתיים הגיע עוד תלמיד שרצה להתפלל וראה שאין כיפה בשבילו, הוא הרים את החולצה לראש והיא שימשה לו ככיפה. זה היה דיי מרגש לראות מה עושים בשביל התפילה הכי קצרה שלנו. בכל מילה, בכל תזוזה, מרגישים שבוחנים אותך. כל אחד שעובר בחצר, אחר שעובר בדרך לכיתה, מעיף מבט. רק אז ההכרה למהות תפקידנו בתיכון מקבלת עומק ומשמעות, רק אז הבנו שאנחנו לא סתם בנות שירות לאומי, אלא ממש בשליחות לאומית.
בפעם השניה כבר השגנו בחזרה את הכיפות והסידורים הנורמאלים, אבל מניין בנתיים לא השגנו [ואז חשבנו שאם נגייס עוד 6 בנות נוכל לעשות מניין נשים, אבל בסוף ויתרנו ;-)] תפילה שלישית. מניין מתאסף יותר בקלות. השלטים עושים את עבודתם נאמנה. הלכנו לשכנע עוד 2 בנות להצטרף אלינו ולהתפלל, התחלנו דיון עמוק [שנקטע והומשך לאחר התפילה] ואז, מבין העמודים שתקועים באמצע החצר, מגיחה גל. בהבעה תמימה היא מתקדמת לכיוון חדר המורים, לפתע היא משנה כיוון, ניגשת אלינו, לוקחת סידור ומבקשת שנלמד אותה להתפלל. מאז היא הפכה תושבת קבע [בזמן שהחבר שלה מחכה לה בחוץ...] בסופו של דבר, גלידה לא הייתה לנו אחרי 3 תפילות, אבל הצטרפו עוד חברה', והכי חשוב עוד בת [שלא נעמוד בדד]. אז מה? פעם רביעית ארטיק?!
|
|
ט"ו אלול תשס"ט, 04/09/2009
אין אפשרות לתאר תחושות של התחלה. וגם מי שחושב שבכוחו לחוות תחושה זו- טועה. אותה חוויה, מורכבת מזכרונות וציפיות, ריחות וצלילים, משייכת עצמה אוטומאטית ליוצרה, ללא יכולת מסירה לשם מתנה, אלא כהשאלה. וגם אז- קליטת האוקטבה הנכונה תהיה בעייתית מתמיד.  מתות מעייפות אך מפחדות ללכת לישון ולהפקיר את חיינו. חושך. שקט. רחשים קלים של דלת נפתחת ונסגרת מרעידים את הלב. לפתע האור נדלק. נכבה. נדלק. ושוב נכבה.
 שמש יום האתמול שקעה. יום ראשון במקיף. אי אפשר להתרגל לגודל המוסד, מרחקים של הליכה, מרגישות כמו בטיול שנתי, במסע חיינו. האי ידיעה לקראת המחר שוחק יותר מכל שגרה. ההמתנה לתוצאות הרות הגורל של ישיבות ההנהלה מוציאה את האדם [או לפחות אותנו] מן המוסד, רק לברוח אל החופש, לעצור את הזמן לעולם בתפנית שכזו. לפניה. * * * "באמצע הלילה אני מתעורר, הלב בוער..." לא. זה לא שיר של אביתר בנאי, זו המציאות. יללה קרובה [מידי] של חתול מעירה את שלושתינו [כרגע, היחידות בדירה]. אוחזות חזק במיטה, מקוות שאין פה באמת אף אחד. נהיה שקט. השעה חמש בבוקר מוקדם [או בלילה מאוחר]. מנסות לשמור על שקט ותוך כדי להגיע לכל פריט שיכול לעזור לעצור כל מאן דהוא [בושם, קרוקס וכו'...] מתות מעייפות אך מפחדות ללכת לישון ולהפקיר את חיינו. חושך. שקט. רחשים קלים של דלת נפתחת ונסגרת מרעידים את הלב. לפתע האור נדלק. נכבה. נדלק. ושוב נכבה. עכשיו לא רק הלב רועד מבפנים, אלא כל המיטה רועדת... [בשלב הזה אני כבר לא יכולתי לעמוד בזה. החלטתי החלטה נועזת מתמיד- חזרתי לישון]. התכסנו בשמיכות הכי גבוה שאפשר, מקוות שאף אחד לא שמע את הצרחה שהשמענו... בבוקר, כשהפציע האור סוף סוף, בשעה שאף גנב/ פורץ/ -- לא יעז לבצע כוונותיו קמנו, עטופות בשמיכה. עוברות חדר חדר לוודא שהכל תקין, שלם. הלוכות במבנה 'הארמגדון'. מסתבר שהדלת ממש גרועה, וששכחנו לנעול [ככה זה, כשיש שתי 'בנות כפר' בדירה הכל משתבש] ושהשכן מלמעלה ירד לוותיקין והתלבט אם לעשות לנו השכמה מוקדמת, ולהאיר לנו על חוסר האחריות בלגור בקומה ראשונה ולהשאיר דלת פתוחה בלילה... * * * ולענייננו- יום ראשון בתיכון עם החברה' הגיע. נכנסות. לא יודעות איפה לשים את עצמינו. ואז החלטנו באמת לשנות 'פזה'- עמדנו בכניסה עם סלסלות מפוצצות בסוכריות וציינו לשבח כל תלמיד שפוי שרוצה סוכריה על הבוקר. החלטנו לעבור כיתה כיתה ולהציג את עצמינו, שידעות מי אנחנו ושיש לנו גם תפקיד פה... בשכבת ז' ובשכבת ח' לא היו שום הפתעות. אבל בשכבת ט'. אלוקים ישמור. הם נראים כפולים ממנו [ברביעית] בגודל... תהינו איך נראים החברה' בשכבת י"ב... אבל האקשן האמיתי הגיע אח"כ. הלכנו לחטיבה העליונה כדי להמשיך בסבב, וחיכינו ליד כל כיתה כדי לראות שזה בסדר להיכנס ושאנחנו לא מפריעות. הגענו לכיתה י"א 311, דופקות בדלת, המורה יוצא אלינו ומזהיר אותנו שאמנם אנחנו מוזמנות, אבל שלא נרגיש תקועות כי הכיתה סוערת עם כללי הלבוש החדשים [והטיפטיפונת יותר נוקשים]. נכנסנו. דקה של הלם [שלהם כמובן], ואז כולם נעמדים, אחד אחד, ומוחאים לנו כפיים. והיו גם כמה הדרנים. נציג התלמידים [או לפחות זה שהחליט לקחת יוזמה] פנה אל המחנך ואמר לו שיפה לו על ההצלחה בהבאת דוגמא חיה ואמיתית לאיך שצריך להתלבש. עמדנו שם, נבוכות ומרוצות, בחצאיות ושרוולים  מה שכן, הגענו לתיכון חילוני, אבל לא ציפינו ש 60% מהצוות יהיה דתי או מסורתי...
|
|
מאחד[ות] יוצאות ארבע מאת אמת
4 בנות, בוגרות החממה הדתית יוצאות להפיץ תורה בתיכון חילוני.
עוד בבלוגים
|