כיצד מקפלים ואורזים 23 שנות חיים לתוך שתי מזוודות אני שואל את עצמי, זה בלתי אפשרי אני משיב. אני רוכס את המזוודה ומשאיר בחדרי המון מעצמי, רגשות, אהבות נכזבות, חברים שאין מסע הדרך סובלם..
סיבוב אחרון בבית, נשיקות לשני האחיינים, נשיקה לאמא, נשיקה למזוזה.. ואבא מסיע אותי לדרכי החדשה.
אני לראשונה מבין מעצמי ולא ממלומדים שהרצו לפנינו מהי גלות מרצון, ולמה אני כאן

זאת טיסה ראשונה שלי, אבל אסור שידעו.. אני ישראלי, אלפי פעמים טסתי בחיי, אני לובש את הפרצוף הכי משכנע שלי, הפרצוף המבין שראה הכל, אנשים שמתבוננים בי חושבים שבגללי אל-על עשו את מבצע הנוסע המתמיד.

תקעו אותי בספסל האחרון של המטוס, מטר מהשירותים, אם הייתי צעיר בכמה שנים יכול והייתי מתלהב וסובר שזה המקום של המגניבים שיושבים מאחורה.
צפוף ואין מקום לרגלים, אני לובש את המושב שמלפני כמו מכנסיים.. מתבונן בחלון כילד קטן בוחן בעיניי את תמונות הנוף והארץ המתרחקת.

יש מסכים קטנים מלפני.. על מה לעזאזל חשבו שם שהקרינו לנו את "אייר פורס 1" גם ככה אני פוחד כמו ערבי במחסום.. נזכר בכל מומחי התעופה שאנו פוגשים בכל צומת מקרית בחיינו שטורחים לציין באוזנינו שהסיכוי למות מתאונת דרכים גבוה פי מאה מהסיכוי למות מתאונת מטוס.. וכגושפנקא לידע הנרחב שלהם מספרים שבכל אופן אם מטוס מתרסק, דרגות הפציעה יהיו גבוהות יותר..

כמו לתת לסבתא רחל ניצולת השואה לצפות ב"פסנתרן" או משהו דומה.
נוחתים באמריקה בחמש בבוקר.. מגיעים לפקיד ההגירה.. מוזר אני אומר לעצמי שאף אחד מאותם פקידים בכל אותם דלפקים אינו אמריקאי לבן, כולם מהגרים בעצמם או בנים של מהגרים.
פקיד הגירה כהה עור מסמן שאגש אליו.. הוא מדבר אנגלית לא כל כך ברורה.. מהירה עם מבטא..

הוא שואל אותי שאלה, אין לי מושג מה הוא אומר

אני שואל אותו – what?

הוא אומר לי מה יש לכם הישראלים? (באנגלית כמובן) ואני אומר לו שבעברית "מה" כוונתה לא הבנתי. הוא משיב לי שזה לא פירוש המילה ואומר: what isn’t answer for this situation you need say: I’m sorry sir but I don’t under stood the question.. ואז הוא הוסיף עוד משפט שלא היה לי מושג מה הוא אומר, ואני בעייפותי ובטיפשותי עניתי: what?

יוצאים משדה התעופה ונוסעים למנהטן כדי להוריד את השליחות.. אני רואה מכוניות שראיתי רק בסרטים, פרארי, מוסטנג, מרצדס אבל לא של ערבים ונהגי מוניות, אני עדיין לא מעכל שאני באמריקה.. צורת הרחובות, המכוניות, הבניינים גורמת לי להרגיש הנהג של g.t.a אולי בעצם המשחק: need for speed מתאים יותר.. במנהטן אני כבר יודע אני בסרט אמריקאי.. אני רואה בכל חזיתות הבניינים את סולמות החרום משתלשלים מהגג לארץ.. ובטוח שוויל סמית הולך לקפוץ מהסולם הזה וכל המשטרה בעקבותיו..

הגענו לדירה.. דירה יפהפיה עם פרקט על הרצפה, מסודרת מרוהטת גדולה ורחבה, לאחר כמה דקות שמתי לב שהאסלה בשירותים מוצפת, אני פוחד להוריד את המים בכדי לא להציף את הדירה, הזוועה משתוללת שם, אני לוקח פומפה ומתחיל לעבוד.. כמעט מקיא את נשמתי מדי פעם.. לבסוף לאחר שהמים יורדים עם תכולתם אני אוזר אומץ ומוריד את המים, המים עולים שוב.. אני לוקח את הפומפה שוב ועובד עד שהמים יורדים למפלס סביר..

למפרע מסתבר שבכלל לא הייתה סתימה וככה השירותים האמריקאים עובדים אתה מוריד את המים הכל נשאב פנימה.. ואז עולה עד אמצע האסלה.. אל תשאלו אותי למה.. זר לא יבין.

אנשים לוקחים אותנו לסיבובים בשכונה, מקפה לקפה, ממסעדה למסעדה, ובערב אנחנו הולכים לברביקיו הראשון שלנו..

איש המשפחה המאמצת שלנו מסיע אותנו ברחבי השכונה, הוא מסביר לנו שלמרות שהבית שלנו נחמד ויפה זה לא הרחוב של היהודים ולוקח אותנו מערבה לבתי היהודים.. אנחנו רואים וילות משגעות, בתים מטורפים.. הוא מסביר לנו שבחלק זה של השכונה 90 אחוז יהודים..

בלילה על מטתי שנייה לפני שתרדמה נופלת עלי, אני מריץ את תלאות וחוויות היום האחרון שעברנו.
הלם התרבות שלנו מאיים להתפקע, אנשים חיים פה נהדר, הכל טוב להם בחיים.
ובלילה הראשון שלי מעט לפני שאני נרדם, מונחת הלבנה הראשונה שלי בתודעת השליחות.

אני לראשונה מבין מעצמי ולא ממלומדים שהרצו לפנינו מהי גלות מרצון, ולמה אני כאן.