בס"ד לק"י
טיפות ים סוערות שצבען כחול-שחור מתנפצות על גבי המפרץ.
כולם מכוונות לאותה מטרה. ומטרתן, לחולל סערה.
כל אחת רוצה להראות שהיא פה.
כל אחת רוצה להתבטא ושידעו שהיא קיימת.
לכן הים כ"כ רועש וגועש.
חוץ מטיפת מים אחת קטנה, שצבעה תכול כשמיים, עדינה, רכה,
היא עומדת בצד. וצופה. היא לא רוצה להיסחף. לא רוצה להיות כמו כולם.
אך מהר מאוד, זה קרה. הטיפה הקטנה העדינה הפכה צבעה לכחול-שחור.
השפיעו עליה, הטיפות האחרות. איך? פשוט מאוד.
טענו שהיא מוזרה. לא קשורה. ואפילו צבעה מכוער.
היא לא יכלה לשמוע את זה יותר ורצתה להראות לכולם שהיא כמוהם!
היא חוללה גם סערה. היא רצתה גם להראות שהיא פה.
היא רצתה להתבטא ושיידעו, הינה, גם אני קיימת.
לבסוף, היא נהייתה כמו כולם. אותו דבר.
עוד אחת. ועוד אחת. טיפין טיפין..
הקב"ה ברא את באדם "כוח השפעה" חזק מאוד, שיכול להשפיע על האחר עד כדי לחולל בו "מהפיכה" ו"סערה" בכל צורת החיים שלו. זה כוח נורא ואיום, שהאדם קשור אליו באזיקים של ברזל!
לכוח הזה יש שם, "השפעת החברה". שם ארוך, אה?
למה אני מתכוונת שאני אומרת "חברה?"
לשכנים, דודים, חברים בכיתה, בסניף, ואפילו סתם אנשים המהלכים ברחוב,
כל אלו- יכולים להשפיע נוראות על האדם.
גם לטוב, אך גם- לרע.
והינה לנו דוגמא שתמחיש לנו עד כמה אנו מושפעים מהחברה.
לגברת שוהם יש ארון ענק עם מלא מלא בגדים, מכל הסוגים. יפים, מגוהצים. חדשים.
חלומה של כל בת, אה?
תמיד זה נשאר בגדר חלום. אז מה קורה פה? איך הארון שלה באמת מפוצץ?
"לפעמים חלומות מתגשמים?"
רציני עכשיו, זה באמת לא הגיוני.
אך התשובה כ"כ פשוטה.
היא פשוט נאלצת להחליף את כל ה"מלתחה" ולהזמין שוב את התופרת שתתפור לה בגד אופנתי חדש. למה?
"מכיוון שכולם כבר הפסיקו ללכת עם הבגד הזה..זה כבר לא הולך באופנה היום"
מוכר לכן? לכולנו.
תראו איך חברה יכולה להכתיב לבת אחת- את ארון הבגדים שלה!
[ובמאמר מוסגר, אם נתבונן יותר לעמוק, נבין שזה שיגעון של אנשים שרצים כמו "עיוורים" אחרי ה"אופנה".
אז, מזה אופנה בעצם? מלשון "אופָן" כלומר, גלגל. שכל שלושה חדשים הוא מתגלגל ו..מתחלף. וואלה, כמה מפתיע. לאיזה צרפתי אחד בפריז נכנס "שיגעון" הוא מחליט שהאופנה שקיימת כיום, היא כבר לא מתאימה לרוח הזמן. וצריך להחליף "גיזרה" אחרת של בגד. ומחמת ההחלטה שלו, כל הנשים רצות ל"חנות האופנה" להחליף בגד ולקנות את ה"חדש"]
מה קרה? מישהו מת? מה רע בבגד שהיה קודם? לא היה מחמם מספיק?
לא היה יפה מספיק? אלא, שזוהי כוח ההשפעה של החברה!
זוהי כח ההשפעה של "שטיפת המוח" שעושים לנו כל ה"פרסומות" ברחוב!
בואו נביא עוד דוג' נחמדה,
סקר שנערך בעיתונות החילונית מראה שאם לא היה "לחץ" מהרחוב מבחינה "חברתית" [של אוירה צחוק ולעג על שומרי התורה"]
היו עוד מליון אנשים שחוזרים בתשובה במדינת ישראל!!
הפ. הפ. רגע, מאיפה צצו כל המליונים האלה?
פשוט מאוד, בגלל שישנם הרבה אנשים שאמנם מבחינה "חיצונית" חזותית- הם נראים כ"חילונים" גמורים.
אך אולם ב"סתר" בתוך ביתם, הם מקפידים לשמור על יסודות היהדות: שבת, כשרות, טהרה, תפילין, תפילות וכו'.
ורק כשהם יוצאים החוצה, לרחוב, לעבודה, מחמת ה"בושה" והלעג החברתי- הם מסווים את זה!
הם לא מסוגלים להתמודד מול הלחץ החברתי הזה. למה?
1. בגלל המקצוע שלהם. 2. בגלל המעמד שלהם. 3. בגלל סתם בושה.
וזה מה שמונע מהם לחזור בתשובה באופן גלוי, ולהפגין את יהדותם בפני כולם- ברחוב ובעבודה!
תראו עד כמה אדם יכול לאבד את העקרונות שלו, אמונות שלו, אפילו צניעות שלו. והכל בגלל מה?
בגלל חיוך אחד לעגני- שילעגו עליו האנשים
בגלל דיבור אחד- שידברו עליו מאחורי הגב..
בגלל מבט אחד- שיביטו עליו באופן מוזר..
[זוכרים את הטיפה ההיא?]
וממי הוא יקבל את כל ה"ביקורות" וה"מחמאות" האלה? מאנשים שאינו מכיר אותם בכלל,
ואינו מחשיב אותם, ואינו מחזיק מהם, ולפעמים הם אפילו אנשים זולים ופשוטים
שאין להם שום "אידיאל"!
ובגלל אנשים מסוג כזה- האדם יהיה מוכן להקריב ולמכור את הצניעות, יהדות,
אמונה שלו! זה נראה לכם בסדר?
זה כוחו הנורא וההרסני של השפעת "כוח הסביבה".
היהודים במצרים היו מוכנים למסור נפש, ולא לפחד מהלעג של המצרים,
ואפילו לא מהחרב החדה המאיימת עליהם! ואילו אנו, בשביל טיפת לעג שנראתה בזווית
הפה של חברינו- כבר נהיה מוכנים לוותר על הכל. וזה לא שקר, זה קיים. וזה אמיתי.
אז לאחר שהבנו קצת את הנושא ונגענו למה זה גורם.
בוא נגע בתרופה. איך נפטרים מלחץ חברתי. איך באמת נהיים מי שאנו רוצים להיות.
בלי לחץ חברתי, בלי רצונות אחרים, אלא רק עם רצון שלנו. עצמי.
אז, מהי באמת התרופה? איך נגאלים מההיסחפות? מהלחץ הנורא?
כיצד אדם באמת יכול להשתחרר מלחץ חברתי ולהתחיל לפעול על פי עצמו, ורצונותיו?
כיצד אפשר לצאת מכל זה?
אז הינה לנו כמה עצות מעשיות וטובות.
דבר ראשון, תמיד אומרים שאם יש לי איזה שהיא בעיה, אז לא ללכת רחוק, להתחיל לבדוק
דווקא בי. שאני אולי לא מספיק חזקה, ולא מספיק מאמינה במצוות שאני מקיימת,
ואולי אפילו לא מעריכה אותם כראוי, ולכן הם נחשבים כ"זולים" בעיני, אם אני מוכנה
למכור אותם בפני כל אדם. אז, אם הייתי בוודאי יודעת להעריך כראוי את המצוות, אז היתי בוודאי גאה בהן! ולא מתביישת בהם, אלא בדיוק ההפך, אני הייתי לועגת לכל אלה שצוחקים עלי, כי מה, האמת איתי.
ניתן דוג' מתוקה ממש.
דמיינו לכם מכונית פאג'ו אדומה, חדשה, מפוארת שיצאה עכשיו מבנין ענק של "בורסת היהלומים", ולפתע נעצרת ליד פח אשפה גדול שריחו המסריח והמדיף ריחף עד למרחוק..
למרבית הפלא, יוצא מהמכונית, אדם עשיר עם חליפה יוקרתית ועניבה זוהרת עם נעליים מבריקות ומצוחצחות, אדם שנראה במעמד גבוה מאוד, ניגש, לא פחות ולא יותר, אל מול הפח הזבל הגדול, מכניס ראשו לתוך כל הזוהמה של הזבל ומחיל לחטט בידיו, בתוך כל הדברים המסריחים המעוררים גועל ובחילה..
איכס. פשוט מגעיל. מה יחשבו האנשים עליו? הבנאדם השתגע! הרבה אנשים סקרנים ועוברי אורח ברחוב פשוט לא האמינו למראית עניהם. הרי, זה סותר!
כולם דיברו וליגלגו על האיש המכובד שיצא מדעתו והפך להיות מבין האנשים השפלים שמחטטים בזבל..
ואולם, למרות הכל, זה לא הזיז כלל וכלל לאדם העשיר! הוא שקוע "ראשו ורובו" בתוך ערימות הזבל וממשיך לחפש בזבל המצניח כאילו שום דבר לא מתרחש סביבו..הוא מתעלם לגמרי מכולם, ואינו מנסה להתגונן או לתרץ את עצמו..
כמה מוזר. מה אתם הייתם חושבים אילו הייתם רואים בנאדם כזה?
תכלס, לא הקיסר נפל על הראש, אלא העשיר הזה!
והינה, כמה חבריו לעבודה שלא יכלו לסבול את הבושה שחברם גורם להם ניגשו אליו וניסו להגיד לו בצורה יפה שיפסיק את ההתנהגות הבהמית הזאת.
העשיר אפילו לא הסתובב אליהם, אלא רק אמר "מה אתם מבינים בכלל? המזכירה שלי זרקה לאשפה בטעות שקית יהלומים שהיתה בכספת, ואני בכל מחיר שבעולם לא אוותר עליהם! שכולם יצחקו וילעגו עלי אבל היהלומים הרי שווים לי יותר מכולם! הם יקרים לי יותר מכל ה"חשבונות" האחרים! אני את היהלומים ימצא ויהיה מה!"
ואוו. וואלה, צודק העשיר, אבל עדיין פאדיחה, איך הוא מסוגל לעשות את זה?
אז מה אנו למדים מן הסיפור? לקח שמאוד חשוב לחיים שלנו.
אם השומרי מצוות [אנחנו] היינו מרגישים שהמצוות שלנו יקרות לא פחות מהיהלומים של אותו עשיר, אז ק"ו שללא ספק לא היינו כלל וכלל מתרגשים מהלעג של האחרים ומהדיבורים של החברה. כל צחוק וכל לעג היו מתגמדים ליידנו לעומת ה"זכייה העצומה" שאנו מרוויחים בזמן עשיית רצון הבורא.
ואם בכל זאת נעשה חשבון לחברה, ונרגיש את עצמו נפגעים מכל לעג או "מבט" שאחרים זורקים, הרי סימן שחסר לנו ערך עצמי שלנו. אין לנו מספיק "ביטחון" במה שאנו מקיימים, ולכן אנו מתנדנדים וזזים מכל צל של הערה, הגבה ומבט.
זוהי סיבה אחת, מדוע השפעת החברה מצליחה להשפיע עלינו בחיי היום יום וזה בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלנו. אז, אם אתה מאמין במשהו- תאמין בו עד הסוף.
דבר שני, יש לנו שכל. שמעתם על זה? :P לפעמים באמת צריך לדעת לא לעשות חשבון לחברה, ולחשוב באמת "מה באמת שווה הבן האדם שלועג לי? ממי אני מתבייש? ממנו?"
זה לפעמים קשה, אבל בוא נעשה סקירה מהירה למה אין שום צורך להתבייש.
אם אתה יותר חכם ממנו, אוי ואבוי לך אם אכפת לך מה הוא חושב עליך, הרי אתה מתבייש מהאדם זול ופשוט ושאפילו פחות חכם ממך. בגלל איזה "בדיחה" "הערה" שהוא תקע אתה כבר קופץ ונבהל?
יפה. עכשיו בוא נעשה את זה ההפך, נגיד שהוא יותר חכם ממך, אין לך מה להתרגש ממנו. למה? כי בגלל שכל דבר קטן שעולה לו בראש אתה כבר צריך להתבלבל ולהתאים את עצמך אליו? למה, מישהו מת? מה, אתה מסדר את החיים שלך על פיו? בגללו, אתה מוכן כ"כ בקלות לוותר על עקרונות שלך? וכי אתה ח"ו "טיפש"?
נביא דוג', נניח שהאדם החכם אוהב לשתות קולה, ואתה אוהב לשתות רק מים. אך בגלל "טעמו" של החכם תתחיל גם אתה לשנות את טעמך ולאהוב קולה? הרי אתה לא אוהב את זה! אז למי אתה צריך להתאים את עצמך, לטעם שלך או לטעם שלו?
אני חושבת שאתה יודע את התשובה.
וסתם, אדם שהוא חכם הוא יודע להעריך ולכבד "השקפה" של מישהו אחר.
ויודע להעריך את הערכים שלו- בפניו.
ואם בנאדם לועג לך, סימן שהחכמה חיצונית בלבד, ואולם בפנים, הבנאדם לא מי שאתה "חושב", לא אכפת לו לדרוך על השני, ועל ידי זה להתעלות עליו.
ומה? תתרגש מבנאדם כזה?
דבר שלישי, הרגל. זמן. תנו לזמן לשחק פה תפקיד. למה אני מתכוונת?
דבר ראשון נגיד לעצמו, תכלס, למה אנחנו מפחדים מהחברה? אז יאללה, בוא נוריד קצת פרופיל.
אבל כיצד אפשר להתגבר על הפחד ולא להתרגש מהחברה?
ע"י שנחדיר לעצמנו טוב מאוד שכל הצחוק זה רק עניין של זמן, שאפילו אם בהתחלה יסתכלו ויצחקו ממילא תוך זמן קצר יתרגלו לזה וישלימו עם זה, וכל התמונה תיכנס לשיגרה.
ויותר מזה, ידוע לנו שכל דבר שהוא אמת בסוף מנצח. אפילו אם יקברו אותו באדמה,
בתוך בוץ טובעני, או בתוך מים עמוקים. כי בסופו של דבר, הוא יצא.
האמת מתגלה. ויוצאת אל האור.
ולטשטש את האמת ע"י צחוק ולעג זה זמני. בדיחות וכל זה מחזיקות גג כמה ימים, ואם לא שבוע שבועים וזהו. אח"כ, מתרגלים.
איפה אנחנו יכולים לראות את זה בצורה הכי ברורה? אצל רבי עקיבא.
אותו "זקן" שהלך לכיתה א' ללמוד.
תארו לכם אתם יושבים בכיתה, ואיזה מישהו בן 40 נכנס לכיתה שלכם ומקשיב גם?
זה נורא מצחיק. מה ניראה לו שהוא עושה?
ר' עקיבא רצה מאוד ללכת ללמוד תורה אך הוא פחד ממה יגידו, מהלעג של הסביבה. בדיוק כמונו.
שמה יגידו, שבנאדם בן 40 יושב ולומד עם ילד בן 6? ניראה לכם הגיוני?
זה בושה. לכן ר' עקיבא פחד ללכת ללמוד תורה.
אולם, אשתו רחל לא וויתרה. היא הייתה פיקחית וחכמה, ומה עשתה כדי לסלק את הפחד של ר' עקיבא?
הפעילה קצת "פסיכולוגיה" ולצורך הענין נוסיף, "פסיכולוגיה יהודית".
והינה סיפור מרתק;
"הלכה רחל לשוק וקנתה משם חמור, והביאה אותו הביתה,
הניחה על החמור עפר, וזרעים של שיבולים שמי יודע, אולי יצמח איזה משהו ושלחה את בעלה איתו לשוק.."
לעת הערב חזר עקיבא עם החמור, שאלה אותו אשתו "נו, איך היה?"
"אל תשאלי!" הטיח בה בעלה עקיבא, "איזה רעש, איזה סקנדל עשה החמור הזה! כל אנשים השוק התאספו סביב החמור לראות את המחזה המוזר: חמור שצומחים על גבו- שיבולים צהובים, כולם צחקו, לעגו, וכל העיר רעשה וצהלה עד השעות הקטנות של הלילה, על החמור המצחיק שהצחיק את כולם.."
שמעה זאת רחל ושמרה את הדברים בליבה.
נו, מישהו הצליח כבר להבין מהו המסר הגדול? נו, אל תהרסו. חכו לסוף..:P
למחרת, שלחה אותו שוב רחל לשוק עם החמור ואמרה לו "לך ספר לי גם היום איך הגיבו האנשים על החמור"
הלך בעלה וחזר לקראת ערב, הפעם, היה מאוכזב פחות מאתמול. "היום," כך סיפר לאשתו "לא התאספו כל אנשי העיר סביב החמור, בקושי חצי מאנשי השוק היו, וגם הם כבר הפסיקו לצחוק על החמור, אלא רק עמדו והסתכלו על החמור מתוך התענינות והסתקרנות"
קיבלה רחל את דברי בעלה ולמחרת בבוקרו של יום השלישי שלחה אותו בפעם האחרונה לראות איך יגיבו האנשים על החמור.
ר' עקיבא הלך שוב, וחזר לקראת הערב, והפעם הוא עצמו היה מלא התפעלות והשתוממות..
"היודעת את?" סיפר עקיבא לאשתו מתוך התלהבות, "היום אף אחד מאנשים השוק כבר לא התאסף ליד החמור, כולם היו עסוקים במסחרם, ואף אחד לא התרגש במיוחד מהחמור המוזר..הם כבר התרגלו לחמור- עד שהוא נהפך להיות כבר חלק מה"נוף" של השוק..שלא מעורר שום סיבה לצחוק או ללעוג.."
"היודעת את?" המשיך עקיבא "עד כדי כך שאדם שמתגורר בעיר אחרת ונקלע יום אחד לשוק פה וראה לראשונה את החמור ונתקף צחוק וגילגול ואומר לכולם "בוא תראו את החמור המוזר" ירטנו עליו האנשים, ואפילו יגידו לו "לא הוא חמור- אתה חמור" מה אתה לא יודע שזה החמור של עקיבא? הרי הוא כבר ממזמן פה, מה התעוררת עכשיו?"
שמעה זאת רחל אשתו, ואמרה: "אתה רואה עקיבא? מתרגלים לכל דבר. ואפילו דבר שנראה "מוזר" בעיני אנשים מהרה מאוד מתרגלים, וזה נהפך להיות כבר חלק מהשיגרה ואינו מעורר כבר משיכה ותשומת לב מיוחדת,
"לך גם אתה ללמוד תורה עקיבא, ואל לך לדאוג! הכי הרבה יצחקו עליך יומים שלשה, לא יותר..עניין הבושה תלך ותיעלם בתוך ימים ספורים ואתה תישאר עם "הרכוש הרוחני" שקנית- לנצח נצחים!!"
זהו היסוד הגדול שלימדה רחל את בעלה עקיבא. אה..פשוט מתוק.
שלא צריך להתבייש. אתם יודעים מה יצא בסוף מעקיבא. הוא התגבר על הבושה ונהיה "רב עצום".
ואם אנו נדע להפסיק להתרגש מהחברה ומהתגובות שלה ומהמבטים שלה, אנחנו באמת נחיה את עצמו באמת. כי לא נצטרך לתת חובות לאנשים. וגם אם כן הם צוחקים, יומים שלוש, ונגמר.
בסופו של דבר ההרגל הופך אותך לחלק מהשיגרה.
עצה אחרונה, וכמובן צריך להיות פה משהו דוסי, אז, כשאתה רוצה לעשות מצווה- תזדרז לעשותה מהר. ללא כל תהיות. כי בדר"כ נלחצים מהחברה אם בנאדם חושב הרבה לפני כל דבר שהוא עושה. אך כאשר אדם לא מניח לרגשות שלו להיות ומבצע מיד את המצווה, הוא שבר את כל הקרח של כל הדמיונות מהבושה של החברה. וככה, יהיה לו יותר קל להמשיך.
וממי למדנו עצה זאת? כמובן, ממסילת ישרים.
"כשיעלה על דעתו לעשות איזה דבר מצווה- ימהר ויחיש לאחוז בה, ולעשות אותה, ולא יניח לזמן שיתרבה בנתיים- כי אין סכנה כסכנתו! אשר כל רגע [שמתעכב] יכול להתחדש לו איזה עיכוב למעשהו הטוב.."
הרי זה הוא לשונו של הרמחל! שמי שחושב הרבה לפני עשיית מצווה- אזי , "אין סכנה כסכנתו"
כי בכל רגע הוא עלול להתחרט ולסוג אחורה מחמת מחשבות ודמיונות שירוצו לו בראש.
אז, יאללה, בוא נסכם את ארבעת העצות:
א. להרים את המוראל שלנו. להחזיר לעצמנו את ה"ביטחון" העצמי. להיות גאים בפני כולם- בדברים שאנו מאמינים בהם"
ב. להפעיל את השכל ולא את הרגש. ולהתבונן מבחינה שכלית- שלא שווה לעשות חשבון לסביבה, ולכל אחד טיפשי שצוחק או לועג לנו.
ג. לחשוב במבחינה..פסיכולוגית, שכל בושה ופחד מהחברה, זה רק עניין של זמן. יצחקו יום, יומים, לא יותר. בסופו של דבר, מתרגלים. והכל חוזר לשגרה יומיומית.
ד. לפעול בזריזות לעשיית מצווה. ולא להניח לדמיונות לתפוס מקום בראש. לשבור את הבושה ע"י תגובה ראשונה ואמיצה- ללא כל היסוסים!
כל העצות האלה הם תרופות חזקות נגד השפעת החברה. תשתמשו בהם.
כל אדם צריך לדעת ולשנן לעצמו את מי הוא רוצה בביתו את "השכנה" שגרה ממול, או את ה"שכינה" שתשרה בבית. אם אתה רוצה שכינה אז אל תעשה חשבון על השכנה. לך לפי רק רצון השכינה.
הקב"ה צועק לנו: "את רוצה ממני? אני רוצה ממך!" בוא ואני אתן לך ניסיון קטן, ואם תחזיק מעמד ותתגבר על הניסיון הזה אני אתן לך דבר גדול. אני אתן לך אושר. בריאות. רק אם תעמוד בגבורה מול ה"פיתוי" של החברה. וכבר תראה, שהרבה שערים נפתחים לך.
אז, חברה, הכל תלוי בנו. "הבא להיטהר- מסייעין בידו"
הרווקים הדתיים עוברים לחפש ברשתהם לא יכולים להיפגש במסיבות כמו החילונים ולא ארגנו להם בנות זוג בשדכנות כמו במגזר החרדי, אחרי שהתייאשו