@הידעתם שהחלטנו לשפץ את בית אמנה שלנו, 3 חדרי שינה וסלון, ככה בקטנה?

קודם כל להשתלט על מעטפת הקומה השנייה ולהפכה מעליית הגג אפלולית ומקום אחסונם של הקרשים לסוכה, לחדרי שינה לילדים, ויחידת הורים להורים. בנוסף, על הדרך, החלטנו להרחיב את המטבח, להדביק ריצוף חדש, לשבור איזה קיר, לרצף את המשטח בגינה, לטייח, לקדוח, להשפריץ...

@הידעתם ששיפוץ הינו פרויקט במשרה מלאה, לא כולל משכורת, גמולי השתלמות ושנת שבתון?

@הידעתם שמעבר לדירה זמנית, בתקופת השיפוץ, הינו צעד נבון, הכרחי וחכם? כל שעליכם לעשות הוא לקחת מינימום של חפצים ולדעת שמהיום אוכלים ביסלי לארוחת ערב (חשוב: לא לשכוח מסרק כינים, גם הן אוהבות לעבור דירה..).

@הידעתם שמשפחה בעלת שבע נפשות, האוחזת בגנים (חצי) מרוקאיים ומתגוררת זמנית בתנאי שטח מאתגרים, אינה תורמת לגיבושה המשפחתי? אפילו לא אם ארזת לדירה החדשה טאקי, טרוויויה יהדות והצעת לכולם, כולל הבעל, לשחק יחד "גמד גמד ביער" בשבת בצהריים?

@הידעתם ששלושה חודשים יכולים לעבור נורא נורא נורא נורא לאט, תלוי איך מסתכלים על זה??

חצי הכוס המלאה: אה, כולה שלושה חודשים ויש לכם בית חדש, ובזמן הנותר אתם עוברים זמנית לבית פצפון-מוזנח-מלא עובש בתקרה, שטויות, אתם מה זה תתגבשו ותצאו מחוזקים מזה, בכל פעם שתרגישי צפיפות אוכלוסין בדירה הקטנה, או תשתעממי מלערוך ביוטופ על הגו'ק השמן במטבח, תקפצי לעשות סיבוב בבית המשתפץ!

חצי הכוס הריקה: שלושה חודשים זה רבע שנה!!! ותקווי שזה אכן יגמר תוך שלושה חודשים..

@הידעתם שזמן שיפוץ אינו הזמן המושלם לשיפור הזוגיות (כשחדר ההורים הזמני המאולתר משמש גם כחדר עבודה, פינת מחשב, וחדר משחקים לילדים- כי אצלם עם כל המזרונים על הרצפה אין מקום?).  

זה גם לא הזמן המושלם לפצוח בצעידות ערב עם השכנה (כשכמעט בכל בוקר את מפתחת סיבולת לב-ריאה, תוך שמירה על דופק גבוה, בהליכה נמרצת בין חנויות הקרמיקות והכלים הסניטרים, משווה מחירים וחוטפת עוד כמה וורידים ברגליים נוכח הצעדה (וההשוואה) שלא נגמרת).

זו בטח לא התקופה האידיאלית להתחיל פרויקט חדש בעבודה\ דיאטת מלפפונים\ שבועה לפקיד הבנק שמעתה והילך אין יותר חריגות מהמסגרת\  השקעה בחברה הכי טובה מימי בית הספר היסודי\ הכנסת אורחים מלבבת של גיסך ושמונת ילדיו לשבת\ כתיבת רומן חדש\ ספר ילדים, או סתם טור סאטירי למקומון?

@הידעתם שבאופן כללי תקופת שיפוץ מוחקת את רוח היצירתיות שבימים כתיקונם (לא ממש..) מפעמת בקרבי, אבל לפחות עכשיו יש את מי להאשים! הרי בכל פעם שאני עוצמת את עיניי בניסיון לקבל מעט השראה, קופצות מולי מבחר חרסינות ואריחים לקישוט חדר האמבטיה, מלווים במוכרת חיננית המנסה לפתות אותי לרכוש כמעט את כל החנות ב-20% הנחה!

@הידעתם שלקיחת מזרונים בלבד, כי-במילא-אנחנו-עוברים-רק-לשלושה-חודשים-לצורך-שיפוצים-ולוקחים-איתנו-רק-את-המינימום, אינה עצה ידידותית לחברתך העומדת לפני שיפוץ ונאלצת לפנות את ביתה?? מה שנראה בתחילה כחוויה לילדים הנהנים לקפץ בין המזרונים מידי בוקר, הופך במהרה לצרחות מבעיטות באמצע הלילה, כשאחד מתגלגל מתוך שינה למזרון הצמוד לו ותוקע בוהן ריחנית באישון של אחיו היקר, ובבוקר את מוצאת את כולם ישנים בערבוביה של ראש-זנב- סנפיר-קשקשת..

@הידעתם שיש קשר הדוק בין לינה תחת מזרונים לבין פיתוח פוביות נגד עכבישים-נדלים-עקרבים קטנים-אך-מסוכנים-להחריד-נחשים ארסיים-וסתם ג'וקים חביבים למראה?

@הידעתם שפחד מעכבישים נקרא "ארכאנופוביה", ופחד משרצים וזוחלים עונה לשם "הרפטופוביה"?

@הידעתם שבחודש וחצי האחרון אני סובלת משניהם?

@הידעתם שבחודש האחרון אני מלהטטת די בהצלחה בין בחירת כיור מונח באמבטיה, אסלות סמויות בשירותים, ברזי חמת, ריצוף לרצפה- למטבח- למקלחת-למרפסת, בחירת צבע התריסים, שבירת חסכונות מהבר מצווה של הבעל, שחרור פיקדונות, חתימה על הלוואות, בחירת מעקה למדרגות, צבע הדלתות, כביסות, כלים, ספונג'ה, ריצות לרופא שיניים-אוזניים-עיניים, שיחה עם מנהל בית הספר, אסיפת הורים, קניות, בישול לצהריים-ערב-שבת-שכנה שילדה\ שחלתה, עזרה בשיעורי בית-עבודות-מבחנים-מבדקים-הכתבות..??

ובזמן הפנוי? אני שותה להנאתי קפה לאטה כפול חזק, עם הרבה חלב מוקצף, ולומדת סינית!

(פורסם ב"ארץ בנימין")

אני: "אני מתה על איזור בנימין", כמעט קיץ תשנ"ט, עברו בדיוק 24 שעות ממסיבת האירוסין שלנו.

הוא: "ואני לא!" אופס..ואני כבר חשבתי שבחודשיים של פגישות אינטנסיביות הצלחתי להכירו לפני ולפנים.

אני: "אז איפה היית רוצה לגור?.

הוא: "בדרום הר חברון, אלא מה?".

אני: "מה דרום הר חברון? זה חור!".

הוא: "חור?? ככה את מדברת על המקום שבו נולדתי?".

אני: "טוב, אז בוא נחשוב על פשרה..מקום טוב באמצע, כך גם המשפחה שלי תוכל לבוא לבקר, ולא נהיה מאוד רחוקים מהמשפחה שלך..".

הוא: "כן, נשמע טוב..".

אני: "אז..ירושלים?".

הוא: "מה ירושלים?".

אני: "מקום טוב באמצע, לא?".

הוא: "אני דווקא חשבתי על קריית ארבע..".

אני: "זה אמצע?".

הוא: "כן, זה בדיוק באמצע בין דרום הר חברון ל..".

אני: "כפר סבא??".

הוא: "מה כפר סבא?".

אני: "המשפחה שלי, כאילו..?".

הוא: "אה..שכחתי..עזבי, הם ממילא לא יבואו לבקר אותנו ב..".

אני: "ירושלים? ברור שכן, ירושלים עוד לא הוגדרה התנחלות מעבר לקו הירוק, חילונים בעלי דעות פוליטיות הפוכות משלנו עדיין פוקדים אותה מפעם לפעם, אני משערת..".

הוא: "תגידי, אני נראה לך עירוני? אני צריך את ההרים, והאוויר והמרחבים..".

אני: "ואני צריכה את הקניון..".

הוא: "מה קניון? איזה קניון?".

עד היום הסתרתי בהצלחה את נטייתי הכפייתית לצרוך כמה מנות של בתי קפה-חנויות-אוויר עירוני מזוהם-ואנשים מתנגשים זה בזה ברחוב ירושלמי..

אני: "מלחה.." המרצע יוצא אט-אט מהשק..

הוא: "מלחה??" הוא מזדעק. איפה הגבעונית בעלת רוח החלוציות המפעמת בסנדלי השורש של הבחורה שאוטוטו הופכת לאישתו?, "בואי איתי לדרום הר חברון", הוא עוד לא אמר נואש מארוסתו העירונית להחריד," נבנה לנו בית במעון, נתנחל בקראוון בכרמל, נשפץ איזו אשקובית דלוחה בעתניאל, אני אפילו אתפשר בשבילך על מעלה חבר, קרוב לעיר הגדולה!".

אני: "איזו בדיוק...?" ערד?

הוא: "קרית ארבע!! יש שם מרכז מסחרי, חנות פלאפל, פיצה..", עיניו נוצצות.

אני: "תקשיב לי טוב טוב אהובי היקר ובעלי לעתיד", הגיע רגע האמת...

הוא: "כן אהבת חיי".

אני: "זה או אני- או דרום הר חברון, שמעת?".

הוא: "את יודעת? תמיד חלמתי לגור בירושלים..".

אני: "מעולה, ידעתי באיזה חתן לבחור..".

הוא: "אחד שעומד על שלו, אה?".

המשימה הושלמה בהצלחה.

אני: "חייבים לעבור דירה", אנו חוזרים ממחלקת יולדות עם תינוקת רביעית ומנסים לשווא למצוא מקום בדירת-קופסת-הגפרורים-הירושלמית לסלקל-עגלת תינוק-לול ושידה, "צפוף!!".

הוא: ומחניק!".

אני: "ואין מקום לזוז" אני מייבבת.

הוא: "ירושלים-ירושלים, אבל זה לא בדיוק המקום לגדל בו ילדים".

אני: "בדירת 2.5 חדרים..".

הוא: "תראי איפה אנחנו גרים- על כביש ראשי, והשכירות בשמיים ואי אפשר לתת לילדים ללכת לשום מקום לבד, ומה קרה לחלום שלנו על בית פרטי-צמוד קרקע וגינה ענקית?".

אני: "תגיד, בחלום הזה, יש גם בית קפה צמוד?".

הוא: "צמוד קרקע?".

אני: "לא, צמוד לישוב! איך אני אעבור לישוב בלי בית קפה?".

הוא: "מה בית קפה, קצת אידיאלים! הרים, אוויר, התנחלות בלבבות, לטעת שורשים, להפריח את השממה, להקים..".

אני: "קניון!".

הוא: "מה?".

אני: "אני צריכה קניון, קרוב לבית!".

הוא: "נקים לך גם קניון".

אני: "ואל תיתן לי את המבט הזה, אלו צרכים בסיסיים וקיומיים!", ויש לי גם הורמונים של אחרי לידה אז לא לעצבן אותי.

הוא: "אל תדאגי, יש לי חבר בקרית ארבע שבדיוק פותח בית קפה, אני אדבר איתו ש..".

אני: "שוב חזרנו לקריית ארבע?".

הוא: "מה, לא עוברים למעון?" שהוא לא יגיד שאני התחלתי בזה!

אני: "עלי!" במלחמה- כמו במלחמה..

הוא: "סוסיא!".

אני: "מעלה לבונה!".

הוא: "יתיר!".

אני: "שבות רחל, וזה סופי! ותרשום לך אייס דיאט ארומה, סלט טונה ולחמקל דגנים" קרבות תמיד מותירים אותי רעבה ותשושה..

הוא: "יש "ארומה" בשבות רחל?".

אני: "לא, יש בתחנה המרכזית, ועכשיו עלה על הטוסטוס ותקנה לשנינו take away בזמן שאני מרימה טלפון לרכזת הקליטה שלהם".

הוא: "תקשיבי לי טוב טוב, זה או אני, או שבות רחל!".

אני: "ברור, בעלי היקר, רק אתה!" מה הטלפון של הרכזת קליטה שלהם?

הוא: "זה לא שיש לי משהו נגד המקום, אני פשוט מחובר יותר לצד הנשי שבי..אה, לצד השני, כלומר, איזור יהודה..!".

אני: "כן, כן, המקום שבו נולדת, ברור! אני מבינה לגמרי! רק שנייה, הלו, שלום, את הרכזת קליטה? רצינו לברר על הישוב, שבת קליטה? בטח, השבת זה בסדר? מעולה, תודה! אתה עוד כאן? מה עם הtake away?".

הוא: "אנחנו לא עוברים לאיזור בנימין וזה סופי!".

אני: "ברור, נעבור לאן שתרצה, רק שיהיה דיאט".

הוא: "מה דיאט?".

אני:"האייס..".

הוא, פוצח במונולוג מרגש לסיכום ארבע שנות התנחלות בלבבות: "אני מת על האזור הזה,

איזה מיקום אסטרטגי, בדיוק בין ירושלים, לתל-אביב, קפיצה מהבקעה, דקה וחצי מאריאל, אמרתי לך שבסוף יהיה לך טוב כאן!".

"סליחה??" הקפה-נמס-עלית כמעט נתקע לי בגרון באמצע השלוק.

"ואילו אנשים, ואוויר, ואווירה, תראי את הנוף.. באיזה בית קפה בעיר היית מקבלת כזה נוף פנורמי, אה?" הוא ממשיך לגנוב לי זכויות יוצרים..

"ותראי אותנו", מישהו משלם לו על זה בטוח.., "יושבים לנו בנחת כמו שני פנסיונרים בגינה צמודת-הקרקע הענקית שלנו, מקשיבים לציוץ הציפורים, ושותים קפה. ידעתי לאן לקחת אותך, הייתה לי הרגשה עוד אז, ששבות רחל זה בדיוק ה-מקום בשבילך, תגידי ת'אמת, חסר לך כאן משהו?".

ארומה!!!

(פורסם בעיתון "ארץ בנימין")

השנה, תשמ"ה, אמא רוכשת בעבורי, ילדה בת תשע, את מיטב קולקציית "מעיין שטוב"-1985. השופינג הפרוע כולל חולצות שלושת-רבעי, כיאה לבית הספר החדש שנרשמתי אליו, "נעם בנות", וחצאיות עם כיווצים ומכפלת. להשלמת המלתחה, אנו קופצות ל"אפנת דס-דס" ברח' יפו, משם חוצות את הצומת הסואנת וקונות לשתינו סנדלים ב"נעלי ווייל". את היום אנו מקנחות בשוקו ועוגה בקפה "עטרה" במדרחוב.

"איפה נפגשים במוצ"ש?" זורקת חגית, המגניבה של השבט, כשכולנו מדדים מעוד פעולת שבת בסניף קמ"ש, "בטליתקומי?".

"כל הסניפים נפגשים בגלידרייה הזו, נו, איך קוראים לה? עושים שם ציורים על העוגות..".ישראל מצטרף אלינו, "אה נזכרתי, קרוול!" הוא מסדר את הכיפה שסרגה לו רונית, על הבלורית עמוסת הג'ל שלו.

"תגידו, יש לכם מושג עם שבט עמישב מסניף מרכז גם מתכוון להגיע לשם?" אני מודה לה' על החושך המוחלט המסתיר את לחיי הבוערות.

"עלינו עליך! סניף מרכז, מי זה, שמואל?" צוחק ישראל.

"יש לי שם בת דודה שנייה!" ה', תעשה בבקשה שירון יגיע הערב לקרוול!

"נשבר לי הראש מהטריגונומטריה הזו!" אני מייבבת בפניי חברותיי השביעיסטיות מאולפנת צבי"ה ירושלים, השנה תשנ"ד.

"בואו נצא!" הגשר הכסוף שעל שיניה של דורית, שולח ניצוץ מסנוור לעבר זגוגית משקפי- תחתית-הערק של מעיין, כשהיא מנסה לפתות אותנו: "נלך ללמוד ב"בית העם"!.

"עזבי אותך לימודים, יש סרט חדש בקולנוע "כפיר"- "שומר ראש", עם קווין קוסטנר.

"כבר ראיתי, בואו נראה את "עגבניות ירוקות מטוגנות" ב"אדיסון", אורית מסננת תוך פיצוח משפט פיתגורס.

"נשמע משעמם..יש את "ספיד" ב"אוריון".

"בנות, עזבו אתכן מסרט, מישהי כבר הייתה בקניון?".

"מה, דיזינגוף סנטר? אין לי כח לנסוע עד תל-אביב!".

"שום תל-אביב, נפתח קניון בירושלים, לא שמעתן?".

"לסנטר 1 את קוראת קניון?".

"מה פתאום! נפתח עכשיו קניון חדש, בשכונת מלחה, שמעתי שהוא ממש שווה, אז קבענו?" משקפי תחתית הערק של מעיין גולשות למורד אפה.

"קניון בירושלים? ברור!" כולנו תחבנו אפינו חזרה בין הסינוס והקוסינוס, נרגשות לקראת המפגש ההולך וקרב עם קניון ירושלמי חדש!

"אז איפה נפגש?" שואל אותי הבחור שהכירה לי הילה, מהשירות הלאומי, "רוצה בבנייני האומה?".

רק לא שם..

"בניין כלל?", ישר קולטים שהוא לא ירושלמי, "אולי תחנה המרכזית?", לאן התדרדרנו..

"אם הוא יהיה קטסטרופה" חברתי שולחת אותי עם שלל עצותיה לפגישה הראשונה, "תעשי לו צעדת ירושלים בגן סאקר, אפשר גם בטיילת ארמון הנציב".

"ואם הוא יהיה נחמד?" אופטימיות קלה לא תזיק לכאבי הבטן שתוקפים אותי לפני כל פגישה עיוורת.

"אז תשבו בבית קפה! קחי אותו ל"בסוגריים", או ל"רוזמרין", יש שם גינה נחמדה, את יכולה גם ללכת איתו ל"תמול שלשום". מקסימום, אם ייגמרו לכם כל נושאי השיחה, תקראו יחד ש"י עגנון..

מי היה מאמין, שאת הצעת הנישואין הוא יציע לי דווקא ב"נבטים" במדרחוב, בין הררי החסה ופשטידת הברוקולי מקמח מלא...

"אפשר חשבון?" אני פונה למלצרית ב"רימון"- סניף ממילא, והצצה בשעון מראה לי שזמננו בעיר הקודש תם, נכון להערב..

עשיתי זאת, המרתי את קניון "הדר"- בבית צמוד-קרקע, את שוק האיכרים במושבה- במכירות בגדי מעצבות אחת לחודשיים אצל השכנה, את תרומתי כיו"ר וועד הבית של הבניין המתקלף- לוועדת תרבות. ולא לשכוח כמובן את מיסי הישוב, מיסי "אמנה", היטל שמירה, כיתת כוננות, ניסיונות חדירה ומס לבניית בית הכנסת החדש.

"אני בכלל לא מבין איך מגדלים ילדים בעיר..." בן-זוגי המתנחל עוד לא ירד לסוף דעתם של ירושלמים בנשמה, "תראי את הילדים שלנו, מתרוצצים יחפים ברחובות.. זה לא פשוט חלום לגור בישוב?".

"חלום, בטח חלום", אני עוצמת עיניים בדרכנו חזרה הביתה ומתמסרת לחלום..

השנה, שנת 2040, אנחנו, זוג מתנחל שזה עתה סיים לחתן את כל ילדיו, בעלי עבר עירוני פלילי, מבצעים קמבק היסטורי וחסר פשרות לעיר הגדולה...

ובינתיים, ירושלים שלי, תאלצי להתאזר בסבלנות, בשעה שאני מעבירה את הזמן בין התנחלות בלבבות, היאחזות בשממה ומרדף בלתי פוסק אחר ילדים מסורבי סנדלים.

"אין מצב שאני יולדת בפסח", צחקקתי בפני חברתי כשכרסי בין שיניי.

זה היה בסביבות ט"ו בשבט, לפני כמה שנים. "ובכלל, התאריך המשוער שלי הוא פורים, אז ממה אני אמורה להילחץ?", ודחפתי עוד עוגיית שוקולד צ'יפס נימוחה לתוך פי. שטויות, במילא זה יירד אחרי הלידה עם התינוק(ת)..

"אל תהיי כל-כך בטוחה" בהתה חברתי בדאגה בכמות העוגיות שהספקתי לחסל, "אם פורים עובר, ואת לא יולדת, תחזרי אליי".

שטויות, אני לא צריכה עצות מאף אחד, או יותר נכון, מאף אחת. אני יולדת בפורים לכל היותר, ואם לדייק, אז הכי מתאים לי ללדת בראש-חודש אדר, אני אהיה אז בסוף שבוע 37, והעוברים שלי תמיד גדולים ומפותחים. וכך, עד פסח, שישה שבועות אחרי הלידה, אני כבר אהיה נמרצת כפנתר, מוכנה להסתער על הפאנלים.

"אנחנו צריכות לדבר" הדבר היחיד שיכולתי להסתער עליו יום אחרי פורים, כשאני ישובה מול חברתי עם כרסי שעדיין תופחת, הוא ערימה לא חינוכית של שאריות ממשלוחי המנות.

"כדאי שתיזהרי עם זה.." חברתי ניסתה להזהיר אותי מכדור ה"פררו רושה" שהתגלגל בהנאה אל פי, "שלא תגיעי חבית לברית" צחקקה לה מקל הסנוקר שמולי.

"יש לי בת!" נהמתי, "את פה כדי לעזור או לא?" איימתי עליה עם בונבוניירה פרווה במילוי דובדבן בהכשר הבד"צ.

"טוב, את מתחילה החל ממחר להבריק את הבית, וזה אומר להזיז את הרהיטים ולנקות בכל הפינות".

"אבל אני רוצה לעשות את זה אחרי הלידה!" ייללתי. לא כך פנטזתי לנקות לפסח, עם בטן של סוף תשיעי.

"את רוצה ללדת? אז תהיי בשקט!" היא איימה, "אחרי שאת מגיעה בכוחות עצמך בלבד לכל הפינות האפלות של הבית, כולל ארונות המטבח, את..." היא השתתקה.

"מה? תמשיכי!".

"שותה שתי כפות מבחילות של שמן קיק, ומחכה...".

"איכס..", רק אזכורו של השמן המדובר גורם לי לצירים.

"אם שום דבר לא קורה, את קובעת טיפול רפלקסולוגי אצל מישהי מעולה, כל מי שמגיעה אליה לטיפול, נוסעת הישר ממנה לחדר הלידה".

"גם מי שלא בהריון?", קצת הומור לא יזיק במצבי האומלל.

"ואחרי הרפלקסולוגיה", היא התעלמה מההומור הרדוד שלי, "את יוצאת לקניות".

"הגזמת, מה אני אקנה בסוף תשיעי?".

"את רוצה ללדת מחר או לא?" היא היסתה אותי, "אז איפה היינו? אה, בקניות. את יוצאת לקניון, מסתובבת בין כל החנויות בלי לעצור יותר מידי, יורדת ועולה רק במדרגות, שמעת?"

"תגידי, את רוצה שאני אלד????" לשנייה שכחתי לשם מה התכנסנו היום..

"ואל תשכחי למצוא סידור לילדים, כי מחר בערב את בחדר לידה", היא שולחת לי נשיקה באוויר.

"ואם כל זה לא יעזור?".

"אז מיד אחרי הקניון את מתחילה ללוש קמח להפרשת חלה, מבקשת מבעלך שיפתח את ההיכל, רצה למקווה, פוצחת בריקודי בטן.."

חברתי משאירה אותי עם שלל עצותיה ומספר פרלינים שטרם הספיקותי להשתלט עליהם. טוב, נדחוף אותם לתיק הלידה..

יממה אחר-כך, אחרי שמילאתי בדקדקנות אחר הוראותיה של המומחית לזירוז לידות, ישבתי זעופה ומותשת בסלון. רגליי, הנפוחות ממאמץ הנקיונות, ריצות בקניון ולחיצות הרפלקסולוגית, מונפות כלפיי מעלה, והפרלינים שהוצאתי מתיק הלידה משמשים כחבר מנחם.

"זה יגיע בעיתו ובזמנו" מנסה בעלי הנבוך לנחם אותי, "הרי לנשמה יש זמן שבה היא צריכה לרדת לאוויר העולם".

פשוט צדיק.

"אבל למה בערב פסח? אין לה זמן יותר מוצלח, ל..נשמה הזו? קצת התחשבות באמא שלה? איך בדיוק אני אמורה להכשיר את השיש לפסח כשהנשמה שלנו צווחת בעגלה?".

"פסח הזה- הכל עליי, באחריות! אני אקרצף, אכשיר, אגעיל, אנקה אשפשף אטביל, ואת- תנוחי". הצדיק יוצא בהצהרות שמסופקתני אם יצליח לעמוד בהן, "תגיעי לחג כמו מלכה".

"כן, ממש בת פרעה.." עודף ההורמונים שבגופי (ואולי זה הקקאו?) מאותת לי ללכת לישון, היום כנראה כבר לא תתרחש הלידה המיוחלת..

"מזל טוב! באמת הגיע הזמן, שבוע 43, ועוד עם זירוז! חבל, כבר היית יולדת אותה ביום העצמאות, יום השואה, יום הזיכרון.. את יודעת? שמעתי שבל"ג בעומר זו ממש סגולה ללדת", חברתי מגישה לי כיסוי למצות,  מתנה ללידה. "בחרתם לה כבר שם? אולי יוכבד? בתיה? מרים?".

"מצחיק נורא", אני מודה לחברתי שעצרה את נקיונות הבית ובאה לבקר אותי בבית החולים.

"אז מחר את משתחררת? בחרת לך יום מעולה, בדיוק מחר מסתיימות הקייטנות לפסח, אבל את יכולה להקרין לילדים "הגן של דודו-פסח" בזמן בדיקת חמץ..

"את יודעת מה אני הכי אוהבת אצלך?" עודף ההורמונים גורם לי לפרץ רגשות, "שאת תמיד רואה את חצי הכוס המלאה..".

"אולי תהיו שתיכן בשקט?" אנחנו מקבלות נזיפה קולנית מהיולדת שמעבר לווילון בחדרינו המשותף, "תגידי תודה! לך לפחות אין ברית על הראש- בחול-המועד!".

"ואת!" אני לא נשארת חייבת, "בטח סוגרת את הבית לכל החג והולכת לנוח אצל חמותך!".

"ואת" חברתי מתגנבת לכיוון דלת היציאה,"זורקת את כל השוקולדים שקבלת במתנה, לפח. תראי אותך".

"ואת..תחזרי לנקיונות שלך, חתיכת מקל סנוקר שכמותך". בחיי שאין צדק בעולם, "חצופה!" אני מסננת לעצמי.

"ורזה..", זורה היולדת שמעבר לווילון מלח על פצעיי, "אבל אנחנו יולדות, מותר לנו, נחזור לנוח, שהבעל ימשיך לקרצף.." היא ממשיכה לנאום, "איזה חלום, אה? הם מקרצפים ואנחנו..בטן-גב!", היא מסיטה לרגע את הווילון המפריד בינינו וקורצת לעברי,

"תדעי לך, שאני תמיד חלמתי ללדת לפני פסח".

השנה אני מתאהבת מחדש! אני כבר מריחה את זה באוויר..איך אנחנו הופכים לרומנטיים כמו זוג אוזני המן.

אני מגיעה בפעם השמינית לקנות שרביט לנסיכה, שפם לשוטר, להחליף כובע לקוסם בנוצות של אינדיאני וזר פרחים לכלה
השנה זה קורה. ובגדול.

השנה אני מתאהבת מחדש!

אני כבר מריחה את זה באוויר... איך אנחנו מתפייסים, הופכים לרומנטיים כמו זוג אוזני המן.

השנה אני מפסיקה לשחרר פרצופים חמוצים ונרגנים, קיטורים לחלל האוויר, כי השנה אני ואתה כבר לא אויבים.

אנחנו חברים, שמעת? אנחנו מפסיקים להילחם ולהתגושש ולהתנצח זה כנגד זו.

פורים יקר שלי, אני אומר זאת בקול רם: אני (מנסה... קצת קשה לי.. ) אוהב... (אוף, תגידי את זה כבר!) אני אוהבת.. (על מי אני עובדת) אני אוהבת אותך, פורים, שמעת???

(אני חייבת לעבוד על זה, שישמע יותר אמין).

אני כזו צבועה, אני לא מאמינה שאמרתי את זה, שקרנית, זה מה שאני.

תקשיב לי, פורים יקר. אני פשוט לא סובלת אותך, שמעת טוב? אתה מגיע לך פעם בשנה ומתחיל לחלק לי פקודות: תקני תחפושות לכל הילדים, תכיני משלוחי מנות מושקעים ומקוריים, תבשלי סעודת חג המונית, רוצי לשמוע קריאת מגילה לנשים בלבד, משם תמשיכי לרוץ לערב היישובי מיד אחרי המגילה, משם למשתה הנשים, לרקוד ולקפץ שם עד אמצע הלילה. ולמחרת שוב - תחפושות, משלוחים, סעודה, עדלאידע, בעל שיכור שאינו אחראי למעשיו, והכי אבסורד זה שאני עוד חייבת להיות שמחה.

חייכי, זו מצוות היום! תקשיב לי טוב טוב, פורים, השנה אנחנו עובדים על תיאום ציפיות.

השנה אני מלכה ביום החג.

אתה שומע אותי? השנה, גם לי מגיע!

ט"ז  בשבט: התאנים והמשמשים המיובשים עוד תקועים לנו חזק בגרון ומעלים משם עשן צרבות, והילדים כבר נעמדים ליד ארגז התחפושות העצום בביתנו (לא, לא פתחנו גמ"ח תחפושות, להתראות כולם!) כשהם עוטים מבט מתחנן ומעורר רחמים על פניהם. מטעמי מצפון אני נאלצת לגרור את הארגז למרכז הסלון ולפתוח אותו, שם מחכה לילדים תעסוקה לשלוש השעות הבאות לפחות (וגם לי, באיסוף כל הנוצות והנצנצים המתעופפים להם לכל עבר ומתעקשים להידבק לספות, לשיער ולשטיח).

כפר השעשועים: אני מגיעה בפעם השמינית לקנות שרביט לנסיכה, שפם לשוטר, להחליף כובע קוסם בנוצות של אינדיאני וזר פרחים לכלה. דווקא נחמד להגיע לפה שוב ושוב ושוב ושוב, מיד אחרי יום עבודה מתיש, או על חשבון היום החופשי. חוויה להתחכך בחנות המצומקת הזו עם עוד אמהות עצבניות וילדים נודניקים. מה אני מתלוננת? אני לפחות מגיעה לבד.

רגע, מוכר! יש לך תחפושת של מלכה בשבילי? במידה 46? מה "מתאים לי"? תקנה אתה ב"מתאים לי"! חצוף. שיתבייש לו. טוב, תביא לי שרביט מלכותית!

יומיים לפני פורים: בזמן שמרבית שכנותיי וחברותיי עמלות על הכנת המשלוחים המושקעים-מתוחכמים-מקוריים-עבודת יד (פוקצ'ה מקמח כוסמין + לבנה אורגנית מחלב כבשים), אני מתרווחת לי בהנאה על הספה בסלון ושולחת מבט מצועף לעבר דף משלוח המנות היישובי. סימנתי וי על כל המשפחות בישוב. השנה החלטנו להיות לארג'ים. אח, אני באשכרה מלכה.

לפתע המלך, סליחה, הבעל, מתקשר אליי לנייד:

הוא: אני בשוק עכשיו, מה לקנות?

אני: כלום, פשוט כלום...(איזה צליל ענוג יש לצמד המילים הזה..)

הוא:קנית הכל למשלוחי המנות?

אני: אל תדאג, הכל מסודר.

הוא: אז לקנות רק את הממתקים?

אני: שום ממתקים, אנחנו בדיאטה, שכחת? (המעמד המלכותי מחייב)

הוא: אז אני רק קונה איזה בקבוק יין אחד, למצווה.

אני: קנייה נעימה, ובשבילי דיאט קולה, גם למצווה.

כעבור שעה הדלת נפתחת לרווחה והבעל מתחיל לפרוק שלושה ארגזי יינות משובחים יקרים ומשכרים, למצוות החג. בנגלה הבאה מהרכב, הוא מנחית על השולחן כמויות עתק של ממתקים למשלוחי המנות.

אני: אבל נרשמנו למשלוח היישובי! (תתאפקי, מלכות לא רבות!)

הוא: ברור, אבל את לא מצפה מאיתנו לא לעשות כלום, נכון? אל תדאגי, הכל עליי נסיכה שלי (אני מלכה!), אני אכין הכל, 30-40 משלוחים, בקטנה, זה לא מכובד להביא רק משלוח יישובי.

אני: ולכבוד מה אלו? עשית קניה מרוכזת לליל הסדר? (אני שולחת מבט תמוה ל-40 הכרעיים הטריים הנחים להם בשקיות).

הוא: חס וחלילה, אלו לסעודה. נזרוק כמה עופות לתנור, כלום עבודה, את לא נוקפת אצבע, שמעת? הכל עליי, מלכה שלי.

אני: ואיפה מתקיימת, ה......סעודה?

הוא: אצלנו, זה בסדר? אל תדאגי, נפנה את הספות לגינה, נביא כיסאות מהשכנים, פלטות מהמועדון, שולחנות מה... בשלב הזה כבר איבדתי את בעלי היקר וצנחתי במלכותיות על הספה עם השרביט בידי.

י"ד באדר:  אני שרועה על הספה בסוף היום ורואה כוכבים. אני סוקרת בעיניים טרוטות את הסביבה, מנסה לזהות היכן אני נמצאת. יכול להיות שאי פעם זה היה ביתי המסודר והנקי?

אני מצליחה להיעמד על הרצפה כששתי רגליי הנפוחות ממאמץ מונחות איכשהו על הקרקע. רגע, מישהו צורח, דרכתי עליו? מי זה יכול להיות? נמר בהתקפת זלילה בולימית! אויש, זה הבן שלי טורף עוד משלוח מנות.

איפה בעלי שיפשיל שרוולים ויתחיל לעזור לי להשתלט על המהומה? בעודי מחפשת את האבדה ברחבי הבית, אני נתקלת בעטיפות צלופן זרחניות מושלכות על הרצפה, שולחנות עמוסי שאריות אוכל, כיסאות פלסטיק דביקים מסודרים בערימה עד התקרה, ושבעה בקבוקי וויסקי מתגלגלים להם על הרצפה, מתבוססים בשלולית של עצמם ומדיפים ניחוח סקוטי.

פורים יקר שלי, מצטערת על כל המילים הקשות. אני אוהבת אותך, שלך לנצח נצחים, רק תעשה כאן איזה נס! דחוף!

הנס (כנראה)  מתרחש בדמותם של חבורת שיכורים הפורצים בקול תרועה לביתנו ובראשם בעלי היקר. הם פוצחים בריקודים ושירים כמצוות החג, ומחסלים את בקבוק הוויסקי האחרון, זה שקיוויתי שיישכח עד לשנה הבאה בירושלים הבנויה, או בעצם יישפך אחר כבוד לכיור, בערב פסח.

רגע, פסח, נקיון... עזבו אתכם ממלכה ליום אחד וכל השטויות, והבו לי סנט מוריץ.

השנה זה יקרה. ובגדול.

השנה אני מתאהבת מחדש.

אני כבר מריחה את זה באוויר, איך אנחנו מפזרים ניחוחות של אקונומיקה ברחבי הבית, הופכים לרומנטיים כמו זוג עוגיות קוקוס ללא חשש קטניות.

פסח, יש לי ווידוי קטן בשבילך,

אתה, ורק אתה, אהבת חיי.