רוצים אותי, מעריצים אותי, עוד מעט יתקשרו להזמין אותי לתכנית אירוח בטלויזיה. אני כבר צריכה להיערך מראש! לדעת טוב-טוב מה להגיד וכיצד לענות...
מדהים, אפילו לא פירסמתי שום רב מכר, והנה-הופ! אני כבר שם, הגיע היום לו פיללתי! מעניין אם זה הלוק הכובש, או המראה הבלתי שגרתי שלי, המדביק אליי לאחרונה צלמיי פאפארצי...
אחרת, איזו עוד סיבה יש לכל הצלמים והכתבים האלו לשרוץ לי כאן מול הבית הקטן והחמים שלי בישוב שבות רחל?????
04:55 לפנות בוקר-בני הפעוט עוד לא הפנים שעברנו מזמן לשעון חורף, ומנסה ללא הועיל לעשות קפיצת באנג'י מהלול המסורג, המשתבשת עקב תקלה טכנית. (רגלו שהסתבכה בסורגים באמצע הנחיתה) ומציאת פיתרון מהיר ויעיל! (צווחות אכזריות מטלטלות וצורמניות המעירות את כל חורפיי הבית נכון לאותה דקה.)
05:20- אני יוצאת לזרוק שקית זבל ריחנית במיוחד לאחר שאני מנתקת אותה מציפורניו החודרניות של הפעוט המאיים לקרוע אותה ולפזר את תכולתה המעוררת בחילה באמצע הסלון, למרות שהוסבר לו בנימוס שאין דרכן של שקיות זבל מצחינות להיפער בחוסר צניעות שכזו במרכז הבית! (שנשטף לילה קודם..).
05:21- אופס, כמעט שכחתי לזרוק משהו על ראשי, מצד שני, מי נמצא עכשיו בחוץ שיוכל לתפוס אותי על חם מגלה את שיערותיי הפרועות לעיני כל? לא נלך על הימורים, ישוב תורני בכל זאת...
לאחר חיפוש קדחתני ברחבי הסלון אני מניחה על ראשי בהיסח הדעת את כובע הצמר הראשון שאני רואה.
אני עוד מספיקה לקלוט שאני חובשת את כובעה של ביתי בת השש, עם הדפס של "הלו-קיטי".
הלו-קיטי, אני מיקי, זאת אומרת מיכל, סליחה שאני מעוותת את צורתך כובע יקר, זה רק לכמה שניות...
05:22- אני מדשדשת החוצה עם שקית הזבל המטפטפת ומתקדמת לכיוון פח הזבל הרחובי, כשלפתע ללא כל התראה והודעה מנומסת מראש אני מרגישה פלאשים!
מה זה? ברק מהשמיים? רעם ביום בהיר?
הצילו! איש זר עומד מולי ומצלם אותי- פלאש-פלאש.
אני והלו-קיטי נותנות ריצת אמוק הביתה.
האם חלמתי כל זאת? יש מצב, אני ערה ב-04:56!! אני משרבבת את ראשי החוצה בסקרנות מחוץ לחלון ושוב- פלאש!
מה זה?
06:40- אני פוסעת אל עבר השכנה להשאיל 4 פרוסות לחם קפואות (ציינתי כבר שאין לנו מכולת בישוב?) לאחר שסימסה לי שגם היא, כמוני, ערה ממזמן.
אני אוחזת בפרוסות הקפואות ומדשדשת במהירות חזרה לביתי-פלאש! אני מתכופפת להרים אחת מהפרוסות מהרצפה לאחר שנפלה מידיי מעצמת הבהלה שפקדה אותי בעקבות הצילום הבלתי צפוי- עוד פלאש!!
האם הפכתי לסלב?
האם אתם צלמי הפאפארצי?
06:45- כל בני הבית ערים כבר מיזה שעה, אני הספקתי לשכוח מכל צילומי הבוק המפתיעים שעשו לי לרגל קולקציית "מתנחלת- המראה טבעי", והילדים הספיקו כבר להתלבש, לאכול לריב, להרביץ ולקלל איש את רעהו בקללות נמרצות ולא חינוכיות בעליל!
06:46- אמא שלהם (אני) משחררת מספר צרחות על כולם ומקנחת בשאגת "נמאס לי כבר מכל המריבות שלכם!!! שיגעתם אותי לגמריי הבוקר!!!!!" כשלפתע מנער אותי בני קלות בזרועי ומודיע לי בשקט:
"אמא, יש שוטרים בחוץ"..
יופי! עכשיו בטח באו לעצור אותי! עם כאלה שאגות חסרות רסן אני לא אתפלא עם אחד השכנים קרא לעובד הסוציאלי והלה לא ביזבז אף רגע מיותר ,והודיע על כך מיידית למשטרה!
הם יטפלו בי האשמות שווא על אלימות מילולית כלפיי הילדים, הוצאתם מחזקתי, ושאר האשמות מבזות.
'זה לא קורה לי כל בוקר שוטרים יקרים, רק היום! מאז שצולמתי הבוקר לשער המגזין "ווג" עם כובע-צמר-הלו-קיטי לראשי נלחצתי קצת!'.
אני חייבת לעטות על עצמי ארשת פנים נינוחה בתוספת חיוך מתקתק ולהסביר להם שאני מתנחלת שומרת חוק ונעימת הליכות! הצווחות המפחידות שנשמעו מרחבי הבית מקורם ב.. קלטת! כן! קלטת של איזה סרט אימה שבדיוק צפינו בו כולנו להנאתינו...
עוד לא יצאתי מפתח ביתי להסביר פניי לשוטר המצוי וכבר סונוורתי ברביעית באותו בוקר מאור המצלמות!!!
זהו, עלו עליי סופית, הכותרת הראשית בעיתונים תהיה: "האם המצווחת".
באותו רגע התחיל מטר טלפונים..מה, כל-כך מהר דלף הסיפור החם שלי לחדשות??
"הלו? כן? מה שמעת?" שכנתי מנדבת לי את מיטב הסקופים החמים, "אז זה לא קשור אליי? בטוח לא אמרו בחדשות: " תושבת שבות רחל נתפסה על חם מאיימת על ילדיה: "אם לא תפסיקו לריב אתם לא נוסעים לסבתא!""???
יש! אני זכאית! חפה מפשע! הצדק יצא לרחובות! וכל הצלמים, הפאפארצי, הם עוד שם? אני חייבת להוכיח את חפותי לעיני כל!
"ילדים צדיקים שלי! חכו לאמא שלכם שכל-כך אוהבת אתכם, פשושים יקרים, הבוקר אני מלווה את כולם להסעות, לגן ולמעון , צפיחיות בדבש שלי"!
אני עוברת ילד-ילד לראות שכולם ייצאו בתמונות שלבטח יצלמו אותנו, נקיים ללא רבב, מצוחצחים למשעי.
או אז אני פונה לארגן את עצמי.
אם כבר צלמים ,פאפארצי ואור הזרקורים הגיע עד הלום, מצב שכזה מחייב היערכות מחודשת, או במילים אחרות: אני חייבת להחליף בגדים ולהראות לעולם שיש דבר כזה מתנחלות במראה הגון ומכובד! הרי זה מעט השירות שאנו מחוייבות לתת למען יישובינו!
דקה אחרי, כולנו יוצאים מצוחצחים, מחוייכים מפה לאוזן אל העולם הגדול! אה, סליחה, אל הרחוב הראשי של הישוב. אני, מבושמת כיאות, חבושה בכיסויי הראש נוצץ מהחתונה של גיסתי, לבושה בבגדי מעצבות, מאופרת בקפידה (מייק אפ, קונסילר, סומק, מסקרה, אודם, תוחם אייליינר, שכחתי משהו?), מלווה את חמשת ילדיי הפוטוגנים למסגרות החינוך תוך שאני נפרדת מכל אחד ואחד מהם בנשיקה וחיבוק חם, נזהרת שיצלמו רק את הצדודית השמאלית, זו היותר רזה שלי.
מנופפת להם וממטירה נשיקות באוויר. נו?? כבר צילמתם?פלאשים, אייכם? רגע, מה קורה פה??
כולם הלכו???
זה לא פייר!! עד שהשקעתי! זו פשוט חוצפה מצידם, להשלות אותי ואת משפחתי בצורה כזו! לגרום לילדיי שכמהו לנצנוץ הפלאש של המצלמה למפח נפש שכזה! ואני באשכרה התאפרתי ב-07:30 בבוקר!! אני מדברת לעצמי ,ממלמלת בכעס, רוקעת ברגלי ומסכמת את כל סערת רגשותיי אל תוך פרצוף זועף ,עגמומי ובלתי מחמיא.
פלאש!!
משיגענעס שכמונוחברה העלתה סרטון לפייסבוק ובו מספר ישראלים חובבי שלום עם מסר מאוד מעניין. "איראנים, אנחנו לעולם