לאחרונה יצא לי להיות בכמה אירועים. אני ניגש לבר או לשולחנות קבלת פנים ומבחין בעיצוב. הרבה פעמים אני רואה חתיכת בד שנפולה על השולחן כאילו נשפכה מאיזה כד כלשהו. וחשבתי לעצמי אם זה מה שאנשים קוראים יופי.

יש ציירים מפורסמים וציורים מפורסמים על נוף וטבע, ולעומת זאת יש את ה"מונה ליזה" ועוד כל מיני ציורי "אמנות מודרנית" שנמכרים במליוני דולרים.

מה זה היופי בחיים? האם המשפט "על טעם ועל ריח אין להתווכח" הוא אבסולוטי ולא ניתן לערעור?

נראה לי, שגם ליופי יש גבול מסוים. בגדים יכולים להיות מאוד יפים בעיננו, אבל אם הבגד חורג ממסגר
התורה היא היחידה שיכולה להגדיר את היופי בעולם.
ת הצניעות הוא יגנז בארון. הסיבה לכך היא לא שהתורה מבטלת את היופי בעולם, אלא להפך. התורה היא היחידה שיכולה להגדיר את היופי בעולם. הקב"ה ברא את העולם ואמר לאדם הראשון "תן דעתך שלא תקלקל את עולמי". לאדם ניתנה הבחירה והיכולת לעצב ולשנות את העולם כרצונו, בתוך התחום המותר. אפשר לחשוב ש"אומנות מודרנית" היא שיא היופי ואפשר לחשוב שהיא ערימה של קשקושים שצייר שירבט מתוך שיעמום ללא מטרה מוגדרת. כל זה אינו גורע מהיופי.

אמנם ליופי טבעי יש חן מיוחד, יש בו טוהר. ולכן תמונות או ציורי טבע, נופים, הרי געש, וג'ונגלים נחשבים יפים אצל רוב בני האדם. האיפוד הכי יפה והבנין הכי מפואר לא ישווה לתמונת טרופית או צילום של נוף מהאוורסט.

אישית אני לא אוהב את הציורים המורדניים, לדעתי חסר בהם נקיות ואמירה ברורה. אך אם אנשים מוכנים לשלם על זה, אולי אני אשקול להפוך לצייר ולהנפיק שלושים ציורים כאלה ביום.

מה שכן גורע מהיופי הוא דבר שנוגד ערכים, דברים מושחתים ומקולקלים. אדם לא יחשוב שפלאפון שבור זה דבר יפה. כאן הוא חש בודאות את הקילקול בבריאה. גם מקומות ודברים שהצנעה יפה להם, הם דברים שדווקא אם יתגלו - יתגלה כלונם ברבים. הם יאבדו את ערכם, כמו שניתן לראות משיטות השיווק והתמונות בפרסומות. שיווק שלא עובד אם יופי ואיכות אלא מתקשר דווקא לחושים האפלים באדם.

האיגוד האסטרונומי הבינלאומי עוסק במתן שמות לאסטרואידים. נאס"א עוסק בחקר החלל ומתוקצבת במיליארדי דולרים. הספרות עוסק בחייזרים ויצורים מהחלל החיצון. כל העולם תאב ומשתוקק לגלות שאנחנו לא לבד בגלקסיה ויש עוד אנשים, שאנחנו יכולים להתרחב לכוכבים אחרים מחוץ לכדור הארץ.

העולם כנראה ימשיך לחקור מקומות בחלל, לחפש יצורים שלא קיימים, ולהעסיק עוד אלפי אנשים במחקרים תיאורטיים בחלל ה"לא" וירטואלי שלנו.

חלל כשמו כן הוא, מהווה רק מקום ריק ועטיפה לתוכן בעל משמעות שנמצא בכדור הארץ. אם נתרכז בעצמנו ולא בחלל, נדע לתפוס את העיקר ולא את הטפל, העולם שלנו יראה הרבה יותר טוב.

קטע שכתבתי באחד ממוצאי השבתות האחרונות בעת שהותי בישיבה. התקוממתי על סדר העדיפויות שיש לבחורים מסוימים. וזו התוצאה.

בחור נכנס בדרך כלל לישיבה כדי להבנות ולהתעלות, להכין את עצמו לצבא, ובקיצור, לנצל את הזמן. בחורים מגיעים ממגוון מקומות, יש שלמדו יותר ויש שלמדו פחות. המכנה המשותף של כולם הוא להתקדם באמונה ועבודת ה' ולהתקרב אליו.
אמנם יש בחורים שהספיקו לעשות הרבה שטויות, לכל אחד יש עבר של עשרות השנים שעבר, היסטוריה עשירה של מעשים ופעולות. הוא מגיע, ולאט לאט מתקדם קדימה, ומותיר את העבר מרחוק. זהו תהליך שמוכרח שיקרה, ולמטרה זאת הוקמה הישיבה.

עולם הספורט הוא עולם עצום, משחקי כדור, ריצות, עוצמה של אקשן, פרסום מאסיבי ואפילו התערבויות ומשחקי טוטו. מערכת שלמה שנועדה להכניס "תוכן" לחיים, ובדר"כ חיים ריקים מתורה ומצוות. ליצור דמויות של "גדולים" ו"כוכבים" שהנוער יוכל להעריץ, עריכת טורנירים, קבוצות משחק, ליגות, ממש היסטוריה שלמה של ידע שכל אוהד ממוצע צריך להכיר. הוא צריך לדעת את מי לשנוא ועל מי צריך "למסור את הנפש". זוהי מחלה מדבקת, נגיף מתפשט שלא מצריך חוכמה או מחשבה ומאפשר ריגושים מהירים. רק לאחרונה התפרסם דו"ח שבתקופת המוניאל הגירושין עולים ל50%.
עולם הספורט הוא עולם עצום שנועד להכניס "תוכן" לחיים

במחלה הזאת לא פסחה על אף חלק בעם. בחורי ישיבות מכל הסוגים מתעניינים בספורט ולאו דווקא במשחק עצמי בחניה, להוטים לדעת תוצאות משחקים ולצפות בהם. כמובן, שאי אפשר להיות בכל העולמות, לא יתכן לחיות בעולם התורה ולהעריץ "גדולי תורה"  כמו הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, ובאותה נשימה לסגוד לקבוצת כדורגל ו'גדוליה'. ובאופן טבעי ההנאה המידית של המשחק והאקשן יגבר על אהבת התורה ואם כן ברגע שתהיה סתירה בינהם, התוצאה כבר ידועה...

אם הלהיטות לראות את השחק גוררת את זה שמוציאים שבת מוקדם (2 ורבע כוכבים), שמוותרים על שיעורים בישיבה, ויש שאף נוסעים לביתם במיוחד כדי "לא" להפסיד משחק. אנשים שכל חיותם נובעת מכדורגל, אנשים כאלה צריכים לשאול את עצמם מה המטרה בחיים? על מה הם מבזבזים חודש מהחיים שלהם?

אינני שולל מעורבות בעולם הזה, מעורבות עם הבריות, ואני בעצמי נהנה לראות משחק כדורגל מידי פעם, אך צריך לדעת לשים את הגבול. בחור מבוגר שלא מצליח להגביל את עצמו, שמקריב את זמנו וכספו למען המטרה הרדודה הזאת?!

אין זילות יותר גדולה מלדבר "אחד בפה ואחד בלב". לצעוק "תורה, תורה, תורה" בזמן שהלב...הלב נמצא אי שם באצטדיון טדי.

מה עם קדושת השבת? מה עם קדושת הלימוד וההשקעה בו? נקודה למחשבה.

עד כאן הקטע. אני חושב שהקטע אולי קצת מוקצן יותר מהאמת, אך נכתב מתוך כאב. אין ספק שהמונדיאל עומד בראש כותרות העיתונים ובמבטא איזהו שיכרון חושים של גברים, אבל יש עניינים יותר חשובים לעשות בהם, ובמיוחד שאין לנו אפילו נציגות במונדיאל.

במעמד הר סיני כאשר ניתנו הלוחות נאמר בתורה: "חָרות על הלוחות" ודרשו חז"ל: "אל תקרא 'חרות' אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". זהו מאמר חז"ל שמביאים בדרך כלל בשבועות אך הוא מתאים גם לימי החופש הגדול.

מאמר זה צריך ביאור גדול. לא מובן מה הקשר בין חרות לחירות, הרי חוץ מהדמיון בצליל והאותיות אין שום תוכן משותף בינהם? למה חז"ל התבייתו על פסוק הזה כדי לדרוש דרשה על חירות, ולא למשל על יציאת מצרים?

ואולי אפשר להסביר, שהתורה הציבה לנו כיהודים גדרים רבים שצריך לעמוד בהם;תרי"ג מצוות שא
לא כתוב בשום מקום שאסור ללמוד תורה בחופש הגדול...
ומרות לנו בדיוק את רצון ה', מה מותר ומה אסור. אך בשונה מרוב המצוות, על תלמוד תורה נאמר "אלו דברים שאין להם שיעור", זאת אומרת שהתורה נתנה לאדם בחירה מוחלטת על כמות הלימוד.    ולעניננו - לא כתוב בשום מקום שאסור ללמוד תורה בחופש הגדול...

לזה אפשר לקרוא חירות, חירות לבחור כמה ללמוד, חירות לבחור מה ללמוד, חירות אמיתית לבחור את השכר שלך לעולם הבא. ומפן נוסף, שחירות זה במובן של הנאה ללא דיכוי, ולימוד תורה זה הנאה רוחנית. אדם שלא טעם פעם לימוד של דף גמרא (ולפעמים גם הרבה נוער שלא זכו להנות מגמרא) במקרה הטוב לא יבין, או במקרה הפחות טוב - ישנא ויתעב.

אנחנו כבר כמה ימים בתוך החופש הגדול, ובתוך כל העיסוקים, טיולים, עבודות, סיום הבגרויות (למי שעוד נשאר), צריך לזכור את הזכות הגדולה שלנו להיות יהודים וללמוד תורה. זו החירות האמיתית שיש לנו.

אגב, בנושא פרשת עמנואל, הענין שלשמו נזעק הציבור הדתי ורבניו, אינו על נגע העדתיות, אלא על הנקודה היהודית של החינוך. כמי שדוגלים ב"עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל", תורת ישראל היא חלק אלמנטרי בהגדרתנו. ולכן מי שמנסה לפגוע בציפור נפשה של היהדות ואפילו אם שופט, לא יוכל בקלות לפגוע בשרירות לב ולא הבנה בנושאים אלו. חוק ז
באיזה זכות שופט משנה דעה של רב? ממתי הוא מבין יותר מרב בעניני היהדות?
ה חוק, אבל באיזה זכות שופט משנה דעה של רב? ממתי הוא מבין יותר מרב בעניני היהדות? התנך מלא במלכים שעשו הרע בעיניי ה', לא זו הדרך.

נקודת זכות גדולה שיש לנו הוא האחדות. טוב שהציבור שומר תורה ומצוות, עם כל החילוקים בין דתיים חזקים לדתיים חלשים, חרדים ליטאים או חסידים, כולנו התאחדנו ונתאחד על כל נושא של קיום היהדות, ומימושה של הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" שאנחנו יהודי לפני שאנחנו דמוקרטים. (זה לא סותר)

כל שנה, כל ילד, כל בר מצווה, יש את אותה ההתלבטות: לעשות ערב בר מצווה או לעשות שבת בר מצווה.

חגיגת בר המצווה היא נקודת ציון להורים, אך נקודת מפנה לנער. זה עתה הוא נהיה גדול, בליגה של המבוגרים, יכו
אירוע הבר מצווה מצליח לרגש גם את ההורים שיושבים וחושבים איך לחגוג לו את הבר מצווה.
ל לגשת כחזן ולהשלים מנין. יש איזושהי הילה מסביב לנער, הקריאה בתורה, המסיבה וכמובן המתנות. כצפוי, המאורע מצליח לרגש גם את ההורים שיושבים וחושבים איך לחגוג לו את הבר מצווה.

ברוב המקומות עושים ערב בר מצווה. מזמינים אולם ואת כל הדודים, הדודות, הידידים (של ההורים כמובן), ויוצרים ממש איזה מיני חתונה. הנער בר מצווה מתלבש חגיגי וצריך לשאת את הדרשת בר מצווה שלו. משום מה, ואני לא יודע למה, אבל כמעט תמיד הוא לא יצליח לדבר (הייתי ממליץ לו בכלל לא להכין דרשה). עוד קצת ריקודים ותזמורת ועם מנה גדושה של דיבורים נגמר הערב בשמחה וששון.

אפשר לעשות את זה אחרת. אופציה נוספת, ולדעתי מועדפת כמו שאבאר, היא לעשות שבת בר מצווה. אז מי שעושה במלון או אכסניית נוער, אשרי "חלקו", אבל גם מי שעושה בביתו יכול להנפיק אירוע מרשים. בשבת בר מצווה מזמינים את המשפחה, כמה ידידים ואת החברים של הנער.

כיוון שגם השבת הכי קצרה, היא די ארוכה, ויש שלוש ארוחות להעביר, צריך לשבת ולחשוב איך למלא אותה. חוץ מהדרשת בר מצווה שהנער אומר ושאר הדברי תורה, אפשר לעשות בין המשתתפים
מוקד הערב צריך להיות הנער, אך לאט לאט הוא הופך להיות רק ה"סיבה למפגש" בין ידידים ותיקים.
סבב של נתינות לנער. אפשר לתת לו חפצים בעלי משמעות עבורו או בעלי משמעות ערכית לחיים, אפשר לתת לו אמרות חכמה וברכה אישית מכל אחד,פעילות של החבר'ה שלו, ועוד מגוון רעיונות שממלאים בתוכן את השבת.

היתרונות של שבת על פני ערב בודד הם רבים. בעשית ערב באולם, על פי רוב המטרה של הערב מטשטשת. מוקד הערב צריך להיות הנער, אך לאט לאט הוא הופך להיות רק ה"סיבה למפגש" בין ידידים ותיקים. עד שכבר נותנים לו את ה"צומי", אז מפסיקים אותו בדרשה. יש גם את הקושי של האורחים שצריכים להשקיע ערב ביום חול, שתלוי ביום העבודה שלהם וביום המחרת. לעומת זאת, משבת אפשר לצאת בהרגשה מרוממת אחרי שבת יחודית ומלאה תוכן, כאשר תשומת הלב נתונה לנער ולאווירה המשפחתית וחמה שנוצרה.

כל אחד יעשה כפי חפצו. העיקר בשמחות.