מתחת לפני השטח, הרחק מעיני כל עין צופיה, עולה ומתבשל לו העימות החריף ביותר בין הימין לשמאל. בשייח גראח'- או ליתר דיוק- בשכונת שמעון הצדיק.

במרחק כמה מטרים מכביש מס' 1, בסמיכות לקברו של שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה, חוזרים יהודים להתיישב באדמות יהודיות שננטשו במלחמת העצמאות.
תזכורת היסטורית קצרה: היהודים, מחשש לחייהם ובהוראת הבריטים, עזבו את בתיהם באדר תש"ח , השטח נכבש ע"י ממלכת ירדן, שהתירה למשפחות ערביות לבנות במקום את בתיהם. במלחמת ששת הימים סופחה השכונה לישראל, והפכה לשטח מוניציפאלי של ירושלים. בעלי הבתים היהודים, באמצעות עמותה מייצגת, עתרו לבג"ץ בבקשה להשבת בעלותם על השטח, תוך כדי הבאת מסמכים משפטיים המוכיחים זאת. בית המשפט, למרבה ההפתעה, פסק לטובת  המתיישבים, והורה לערבים לשלם שכר דירה עבור המשך מגוריהם במקום. הערבים סרבו, הבתים פונו בהוראת בג"ץ, ומתיישבים יהודיים נכנסו אליהם תוך זמן קצר, משלמים שכר דירה לבעלים, ובא לציון גואל. כמעט.

פסיקת בג"ץ לא מצאה חן בעיני ארגוני השמאל, שהקימו קול זעקה על גזילת הבתים בידי המתנחלים הקיצוניים, והוצאת משפחות ערביות מבתיהם. הם לא הבינו כיצד בג"ץ, שאמור לפסוק לטובת השמאל, כמו תמיד, כמו שהתרגלנו,  בגד בהם, ואישר את הפשע הנורא כנגד הערבים. במקום להודות לבעלי הקרקעות היהודים על עשרות השנים בהם לא שילמו הערבים דמי שכירות על הקרקע, דורשים ארגוני השמאל מבית המשפט לחזור בו, לבטל את פסיקתו, ו"להשיב" את הקרקעות היהודיות ל"בעליהם"  הערביים. ישנו גם גורם נוסף, המניע את ארגוני השמאל בהפגנותיהם- החשש כי התיישבות במזרח ירושלים תמנע את הקמת המדינה הפלשתינית בגבולות 67'. ההתנחלות בלב עיר הבירה עלולה להיות הרת אסון מבחינתם.

הערבים, דרך אגב, הקימו מאהל מחאה בשכונה, ונראים באתר האינטרנט של המאבק כמסכנים, נרדפים, חולמים על עתיד טוב יותר, והמבוגרים שביניהם אף נזכרים כיצד "שיחקו עם ילדים יהודים בקטנותם". בביקורי בשכונה, ולא פעם אחת,  האלימות המילולית ואף הפיזית כלפי לא עוררה בי סימפטיה רבה לשוכני המאהל.

במשך השנה האחרונה, מדי יום שישי, מקיימים ארגוני השמאל הפגנה בשכונה, כמחאה על הפשע הנורא של התיישבות יהודים בעיר הבירה. נשאלת השאלה הפשוטה- מדוע להפגין בשכונה? הרי המתיישבים פעלו כהוראת בג"ץ, סופסוף הקשיבו לשלטון החוק, ולא עברו שום עבירה! על המפגינים להשמיע את מחאתם מול בית המשפט העליון, שהוא הפושע הגדול, הימיני-קיצוני-פשיסטי-פאנטי-מתנחבל. אבל אין זה מכובד לאינטלקטואלי השמאל להפגין אל מול בית המשפט, מול אחיהם שבגדו בהם בפסיקת בג"ץ, ולהצטייר כאנרכיסטים המפגינים נגד המדינה ומוסדותיה. הרבה יותר קל להפגין בשכונה עצמה, להצטלם כתף אל כתף עם הערבים המגורשים המסכנים, לקלל את המתיישבים העוברים במקום, לא להקשיב להוראות המשטרה, לנסות להיעצר בכוונה תחילה, רק כדי שבתקשורת ישמעו על שייח ג'ראח, והמודעות הלאומית לנעשה בשכונה תגבר.

אין צורך להזכיר שארגוני שמאל אלה לא השמיעו קולם לפני 5 שנים, עת גורשו מבתיהם עשרות אלפי יהודים. לא עמדו ברחובות נווה דקלים, לא מחו על גירושם של נשים ותינוקות, אף לא עמדו בשערי גוש קטיף וחילקו פרח וקרואסון  לכל נעקר מביתו. אולי אפילו להפך, רקדו על הדם.

ההפגנות נושאות פרי יותר ממה שהמפגינים יכלו לדמיין. הערבים שהוצאו מהבתים כבר היו על סף ייאוש, בהבנה כי יש להשלים עם עובדת חזרתם של היהודים לנכסיהם. הפגנות השמאל זרעו ניצנים של תקווה בערבים, עודדו אותם והפיחו בהם רוח חדשה ורעננה. ההפגנות, שבתחילה מנו רק עשרות מפגינים, מביאות כיום כבר מאות מפגינים מידי שבוע.

ביום שישי הקרוב, במלאות שנה להוצאת הערבים מהבתים, תערכנה הפגנות למען ערביי שייח ג'ראח בכל רחבי הארץ, והפגנה מרכזית בשייח ג'ראח עצמה.

השמאל כבר בעיצומו של המאבק. והימין? מנמנם...

ידוע הסיפור על ר' אמנון ממגנצא, מחבר הפיוט "ונתנה תוקף", שכדי לדחות את בקשת ההגמון להמיר דתו, ביקש "לחשוב על זה" שלושה ימים. לאחר שלושה ימים, מרוב התחרטות על שלא דחה את הצעת ההגמון לאלתר, ביקש שיכרתו את לשונו הסוררת, שלא דחתה את אפשרות ההשתמדות מיד.

מטרת שיחות הקרבה בין ישראל לאבו מאזן היא אחת- הקמת מדינה פלשתינית. מסירת שטחי ארצנו לאויבנו.  כיצד אפשר להעלות על דל שפתינו אפשרות כלשהי של מסירת חלקי א"י,  כדי להתחנף לדוד סם? כדי להוכיח שהפלשתינים סרבני שלום?

יש דברים שלא מדברים עליהם. יש בדיחות שאפילו "בצחוק" לא אומרים.

אל לנו, מצביעי המחנה הימני, לקחת חלק בדיבורים מעוררי חלחלה אלו, רק לשם מטרות פוליטיות כאלו ואחרות.  ר' אמנון ממגנצא כבר לימדנו מהו כוחם של מילים.

שני בתים היו לי
שני עולמות חיים
שניהם כבר אינם
שניהם לא קיימים

שני בתים היו לי
היום הם דמיונות
השני זוכר אני מצוין
את הראשון מדמיונות

ושניהם כאחד, כמו יחדיו
נחרבו בחודש אב

ואת שניהם אני רוצה
את שניהם אני אוהב
את שניהם אני כואב
ואת שניהם אני דואב

והאחד צבעו זהב
השני צבעו כתום
ושניהם מלאי קדושה
בוהקים כיהלום

אך הבדל יש ביניהם
בין שני הבתים
את הראשון שרפו אויביי
את השני- הרסו אחים

שני בתים היו לי
שני עולמות חיים
הראשון בירושלים
השני בנווה דקלים

התירוץ האולטימטיבי בכל ויכוח. הטיעון השחוק העולה בכל דיון.

"ומה יגידו בעולם? ואיך תצא ישראל בזירה הבינלאומית? ואם יעשו חרם על ישראל? ואנחנו ככה קטנים בעולם, ומי זה בכלל מדינת ישראל... ואם ארה"ב תפסיק את הסיוע הכספי והדיפלומטי? ואם ואם ואם..."

בחומר לבגרות באזרחות שהייתה השבוע, למדנו שאחד ממאפייני המדינה הוא "עצמאות- המדינה מנהלת את ענייני הפנים והחוץ שלה באופן חופשי ולא כפופה להוראות של מדינה אחרת".

שמעתי פעם סיפור על שגריר ישראלי שנשאל מדוע לעם ישראל יש זכות למדינה בארץ ישראל. ענה השגריר שהזכות נובעת מתוקף החלטת האומות המאוחדות להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. שאל אותו השואל שנית- ואם האומות המאוחדות יחליטו להפוך החלטה זו? שתק השגריר בחוסר נוחות...

מי שלא יודע מהם ערכיו, במה הוא מאמין ועל אילו שורשים הוא נשען, משדר חולשה ורפיסות שרק מגבירים את לחץ העולם, ומחלישים עוד יותר את עמו.

לא כך היהודי המאמין. יהודי מאמין לא עוצם עיניים, לא מתעלם, אלא מרגיש ומבין את לחץ העולם כמו כל אחד אחר, ואולי אף יותר. אבל ליהודי מאמין יש עוד פרמטר במשוואה, והפרמטר הזה, בסופו של דבר, הוא זה שינצח.