פעם אמר לי אדם דרך שחוק, שבשבת יש שני סוגי ספורט: אצל החילוניים זה כדורגל, אצל הדתיים זה למצוא טעויות בקריאת התורה.

זה יכול לקרות מידי כמה שבתות. בעל הקורא מדלג על מילה, טועה בהגייה או בפיסוק, ומיד שומע את צעקות הקהל, המקפיד ומדקדק על כל שווא נח ונע, דגש ורפה, ובבתי כנסת מסוימים אפילו  על הטעמים וניגונם.
באופן כללי, אפשר לחלק את מוצאי הטעויות והמתקנים לשתי קבוצות: המבינים, וה
נכון, בעל קורא צריך להיות דקדקן, אך במקרה של טעות, שקלו היטב את צעקת התיקון, האם היא נחוצה הלכתית, או שמא היא בוקעת מן הגרון ללא כל מחשבה.
חושבים שהם מבינים. ותאמינו לי, עם הראשונים אין לי שום בעיה.

הקבוצה השנייה לעומת זאת, מהווה גורם מפריע, באצטלה של דקדקנות וצדיקות מזויפת. פעמים שהם מתקנים  טעויות שאין לתקנן (עיינו שו"ע או"ח סי' קמ"ב,רמ"א ומ"ב שם, אולי אפילו תופתעו...), ופעמים שתיקוניהם אינם אלא טעויות גמורות. כמובן שבתור 'בעל קויירא' אתה לא תתחיל להתווכח איתם באמצע הקריאה, לכן מה שנותר הוא או להתעלם, או לקוות שאחד מהמבינים דלעיל ישתיק אותם.

מניסיון החיים למדתי שדווקא המבינים, הם גם אלה היודעים גם לתקן טעויות הדורשות תיקון, וגם לגשת בנימוס וחיוך אחרי התפילה, ולהאיר הארה משמחת לב ומאירת עיניים, אשר תיזכר הרבה יותר מעוד גערה זעופת פנים באמצע הקריאה, שרק מפריעה להמשך הקריאה ומשבשת את דעת הקורא.

עוד עובדה מעניינית היא, שאת רוב ה'שכוייחים' וה'חזק וברוך' יקבל בעל הקריאה דווקא מהמבינים, ולא ממחפשי הטעויות בזכוכית מגדלת.  כנראה שזה עניין מידותי- אדם המחפש וממתין לטעויות, לא יטרח לברך ולשבח.
לעיתים נדמה כי הציבור שוכח את מעלתם של בעלי הקריאה, אשר מזכים אותו בשמיעת קריאת התורה מידי שבת. נכון, בעל קורא צריך להיות דקדקן, לא לטעות ולחזור היטב על הפרשה, אך במקרה של טעות, שקלו היטב את צעקת התיקון, האם היא נחוצה הלכתית, או שמא היא בוקעת מן הגרון ללא כל מחשבה.

וכשם שמותר לתקן, מותר גם לשבח. הקפידו לומר לקורא ישר כח, כל הכבוד, פרגנו קצת, מה יש?

ואם לא לפרגן, לפחות סתמו את הפה בזמן הקריאה. אין זה מכבודה של קריאת התורה להיות זמן לפטפוטיכם, חשובים ככל שיהיו.