לפי הצעת חוק חדשה כל אזרח ישראלי יחויב בגיל 30 לעשות שנת שירות לאומי בשביל לחזק את ערכי הנתינה וההקרבה שלו למען החברה והמדינה, בכדי לדאוג שלא יזנח את חובותיו לחברה הוא ייקרא גם בגיל 40 לשנת שירות נוספת. כך יחברו פרופסורים, מכונאים, קצינים, מורים ופוליטיקאים יחד לעבודה משותפת לשיפור פני החברה. יעבדו עם הנוער בבתי הספר ומסגרות לא פורמליות, ובתור מזכירות בארגונים ללא כוונות רווח.

הרעיון נשמע חלומי. כולם יחונכו לתרום, אווירת היחד תאחד ותקרב בין חלקי העם המשוסעים. חרדים יתנדבו בבתי ספר חילוניים, ויהודים יתנדבו בבתי ספר ערביים. תכנית שכזו כל כולה תרומה טהורה שתחזק את ערכי הנתינה של הפרטים לחברה.

חוק שכזה לא קיים, ואין שום יוזמה לחוקק אותו.

ברור לי שכל צעיר וצעירה בגיל 30 יסרב לעבוד שנה ללא משכורת בשביל "התרומה" שבדבר, וכנ"ל כל מבוגר בגיל 40. הרעיון אולי נשמע נחמד וקיצ'י ברמה התיאורטית, אבל במחשבה מעשית ברור שמדובר ברעיון מטורף והזוי. לפי עולם המושגים של האנושות – התנדבות בכפייה ללא תמורה שווה לעבדות. לא פחות.

אולם במדינת ישראל מצאו דרך להכשיר את העבדות. עבדות לחברה אינה עבדות כי אם תרומה טהורה טענו בן גוריון וחבריו. זוהי זכות עצומה ונעלה להיות עבד לחברה הישראלית. והאזרחים חולקו בהיררכיה של קבוצות – התורמים למדינה, והמשתמטים מהחובה המוסרית הנעלה. אין כל חשיבות להשלכות של העבדות, העיקר שכולם יהיו עבדים. שוויון של עבדים. כולם צריכים לשאת בנטל צעקו בכיכר המדינה, כאילו הנטל זה חובת שמיא שנגזרה על ידי האלים, אחרת יטילו באדם את כעסם.

צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם נגד האויבים שלו והנוראי ביותר כלפי החיילים שלו. כל כך היה חשוב לנו להתייחס יפה לאויב בכדי שאף אחד לא יאשים אותנו בפשעי מלחמה, ובכדי שכולם יאהבו אותנו, ששכחנו מזכויות הפרט הבסיסיות ביותר שנגזלו מהחיילים שלנו בכפייה ותעמולה. המאבק כיום הוא לא נגד המשתמטים אלא למען חיילי החובה שנגזלו מזכויותיהם ותושבי ישראל שצריכים לשלם בכספם וביטחונם עבור השיטה הנכשלת.

בעשור האחרון, כ-250 חיילים התאבדו בצה"ל, פי שניים ממספר החללים במלחמת לבנון השנייה. הגיע הזמן לדאוג לחייל, לא בשי צנום של האגודה למען החייל, קרטון ממתקים או ארוחה בשבת, הגיע הזמן להחזיר לחיילים את הזכויות הטבעיות המוקנות להם מעצם היותם בני אדם.  

תשפטו בעצמכם בנתונים הבאים: לוקטו מדו"ח מכון ירושלים לחקר שווקים.

• חצי מאזרחי ישראל מתגייסים לצבא. שוויון? (מספר שצפוי לרדת ל40% תוך 8 שנים). אם הגיוס מוצדק נגייס את כולם. ואם הגיוס אינו מוצדק נגייס רק את מי שהכרחי. אבל לעולם אסור לנהוג איפה ואיפה בציבור.
• פחות משליש מאזרחי ישראל משרתים בפועל שירות מלא של 3 שנים. (זאת משום ש20% מהמתגייסים לא מסיימים שירות, ואחרים כמו דתיים וחרדים משרתים רק שנה וארבע).
• רק 12% מהמתגייסים משרתים בתפקידים קרביים (6% מכלל האוכלוסייה החייבת בגיוס).
• 2% בלבד חוזרים לעשות מילואים משמעותיים שמעל 26 יום. (קצינים, לוחמים). 

שאלה: אם הגיוס לצה"ל ובמיוחד המילואים זה כל כך חשוב למדינה שבגללה צריך לגייס את כולם, ולקחת את כל זכויות הפרט, אז למה רק 2% משרתים במילואים משמעותיים?  

בואו נדבר כסף..
תקציב צה"ל לשנת 2011 עמד על 60 מיליארד ₪. 10% מועבר מידית לגמלאי צה"ל שהגיל הממוצע של פרישתם עומד על 46 בלבד..
ההפסד למשק מגיוס החובה ומניעת הצעירים מעבודה עומד על 9 מיליארד ₪ נוספים.
העלות הממוצעת לשנה של חייל בצה"ל הינו 21,960 ₪.
העלות הממוצעת לשנה של בת שירות הינו 43,000 ₪.
העלות הממוצעת של חייל חרדי לצבא הינו 70,000 ₪ (זאת משום שרוב החרדים במסלולי השח"ר הינם נשואים עם ילד).    

בהתחשב בעובדה שכסף לא גדל על עצים אלא שייך לאנשים אמיתיים שעובדים קשה, ואתם מבינים שלקחת את הכסף של מישהו אחר זה גזל, ומבקשים מכם לקחת רק את הכסף ההכרחי ביותר לשם ביטחון המדינה – את מי לא הייתם מגייסים? ועל אילו משימות צהליו"ת הייתם מוותרים?

אז למה בכל זאת צבא עם?

• סמל לאחדות
• גיבוש החברה וחינוך של הצעירים במסגרת הצבא לערכים "ישראליים".
• ללא גיוס חובה אף אחד לא ישרת.
• טענה דתית – זו מצווה לשרת בצבא "הקדוש".

מה זה צבא מקצועי?

• צבא שעוסק אך ורק בביטחון.
• צבא קטן וחכם שמגייס רק את האנשים שהוא צריך והם מהטובים בתחומם.
• הענקת תנאים משתלמים ושכר תמורת השירות של החיילים. 

למה צבא מקצועי?

• כי כפייה של אנשים לשרת 3 שנים "ככוח עבודה זול" בתת תנאים וללא תמורה זה עוול מוסרי לפי המוסר היהודי ואנושי. מותר לפגוע בזכויות הפרט הטבעיות רק במידה ומדובר בסכנת נפשות וגם אז במידתיות.
• כי צבא מקצועי זה זול יותר. הנטל למשק. הכסף שייך לציבור וצריך אותו מושקע במשק. 
• כי צבא מקצועי אינו חובבני אלא מקצועי. חיילים עוברים הכשרות ואימונים ארוכים יותר כי הצבא יודע שהחייל יישאר בצבא שנים רבות.
• חיילים מצוידים בצורה טובה יותר משום שמדובר בקבוצת איכות. יש פחות אנשים ויותר כסף להשקיע בכל אחד.
• ואולי הכי חשוב – בסופו של דבר "צבא חובה" פשוט לא עובד. כיום, פחות משליש משרתים שלוש שנים. ציבורים שלמים נמנעים מגיוס כמו חרדים וערבים, ודתיים וחילוניים מאופיינים בגיוס חלקי. העלויות של הצבא הן אסטרונומיות. והאיכות של החיילים ירודה בהשוואה לאיומים שאיתם הם צריכים להתמודד, ובהשוואה לצבאות המערב.         

אז למה לא עוברים לצבא מקצועי?

• אנשים לא מודעים לכך שיש אלטרנטיבה אחרת בצורה של "צבא מקצועי". ולא מודעים לעניין שישראל זו המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם עם צבא חובה.
• מיתוס "הביטחון" כל כך חשוב שהציבור משוכנע שצריך כל הזמן להגדיל את תקציבי הביטחון ולגייס יותר אנשים.
• אנשים רבים ששרתו בצה"ל מרגישים חוסר שוויון שרק הם שרתו ולא אחרים. במקום לבחון את המערכת ולבדוק אם יש צורך שאחרים ישרתו, הם לא רוצים לצאת פרייארים והם דורשים שוויון בסבל. שכולם יסבלו. קל תמוך בעוול שהאדם כבר עבר.
• הציבור שבידו להשפיע פוליטית כבר אחרי גיל צבא, ולכן הדבר לא ממש מפריע לו.
• הציבור הישראלי מפחד "להבין" לבד בענייני ביטחון וכלכלה ומעדיף להשאיר את זה "למומחים" בתחום.
• המסורת של הגיוס חזקה מאוד. האבא שירת, האחים שרתו. יש אנשים שחושבים שזו בושה ובגידה אם הם לא ישרתו. הדבר מושרש עמוק בחברה.

השו"ת לצבא מקצועי

• ש. אין מספיק כוח אדם לתמוך בצבא מקצועי
  ת. גיל הגיוס יושווה למדינות אחרות במערב ויעמוד על 18-45 (במקום שמחזור גיוס פוטנציאלי יעמוד על שישים אלף, הוא יעמוד על קרוב ל-3 מיליון). בנוסף היצע המתנדבים יהיה תלוי בתנאים שיוצעו למשרתים. העלאת המשכורת תביא להעלאת הביקוש. ועוד, צה"ל יעסוק אך ורק בענייני ביטחון דבר שיבטל יחידות שלימות בצבא של היום.
• ש. אבל הרבנים אומרים שזו מצווה להתגייס. שזו מלחמת חובה והצלת ישראל מיד צר.
  ת. כאשר רק אחוז קטן נצרך לשירות צבאי, ניתן להגדיר את הגיוס כמלחמת רשות. מי שיתחבר לצבא ויאהב את המקצוע יוכל להתגייס לקריירה צבאית גם אם הוא דתי. מבחינות רבות הדבר ידמה לשירות במשטרה. אנשים שעוסקים במצוות ישוב הארץ ומעשים טובים יזכו לקיים מצווה מובחרת.  
• ש. אבל "צבא חובה" תורם לאחדות בעם וערכים ציוניים.
  ת. חינוך זה תפקידו של בית הספר ולא של הצבא. בנוסף זה אולי יפה אבל לא מצדיק כפיית שירות של שלוש שנים. ולבסוף זה לא עובד, חצי מהציבור לא מתגייס – דבר שרק מעצים את הפירוד והשסע בציבור.
• ש. רק דתיים, וחלשים מהפריפריה יתגייס לצבא מקצועי
  ת. כבר היום ציבורים אלו מרכיבים את עמוד השדרה של היחידות הקרביות. אבל האם יש בזה רע? זה מקצוע מכובד בחברה שמתגמל היטב. בכל מקרה הצבא יחליט את מי לגייס ובתגמול הנכון הביקוש יהיה מכלל שדרות האוכלוסייה.
• ש. חיילים בשכר לא יהיו מוכנים לסכן את חייהם
  ת. אני לא יודע אם חיילים בכפייה נכונים יותר לסכן את חייהם. בצבא מקצועי הם יקבלו הכשרה ארוכה יותר ויצוידו טוב יותר – דבר שיתרום לביטחונם. בנוסף, הנכונות של פרט לסכן את חייו נובעת מהנאמנות שלו לקבוצה ולערכיה.
• ש. צבא שכיר זה לא מוסרי. החיילים משרתים תמורת תשלום.
  ת. אם זה כל כך מוסרי שלא לשלם לאדם עבור שירותו, אולי כדאי להפסיק לשלם למורים, מהנדסים ונהגים, שישרתו אותנו מתור מוסר. כמובן שגם לא אצפה למשכורת בסוף החודש, כי זה כל כך לא מוסרי..
• ש. צריך לשלם לכל החיילים היום שכר מינימום
  ת. המערכת דורשת שינוי, הכנסת מיליארדים נוספים למערכת תשאיר אותנו עם אותה בעיה, רק שעכשיו היא תהיה הרבה יותר יקרה..    

אז מה ההבדל בין צדיק לפרייאר?
צדיק – הוא אדם פרטי שתורם מעצמו וכספו למען החלשים ממנו.
פרייאר – הוא אדם שמנצלים בערמה לגזול ממנו את עצמו וכספו למען החזקים ממנו.

למידע נוסף בנושא "צבא מקצועי" בישראל

• התנועה למען צבא מקצועי 
  
• "קו ישר" על מציאות, חזון ומיתוסים  
• משה פייגלין תומך בצבא מקצועי 
  
• יוסי ביילין תומך בצבא מקצועי  
• ירון לרמן על צבא מקצועי
• ועדת צבאית בראשות ראשי אכ"א האלוף שפר והאלוף גיל רגב
• ועדת בן בסט
  
• ועדת ברודט
• ד"ר צ'לו רוזנברג תומך בצבא מקצועי
• התנועה הליברלית החדשה - מקסימום חופש מינימום כפייה 
  
• הספר "קריסה לקחה"  - ד"ר אורי מילשטיין.
• הספר "כלכלת ביטחון"  - יעקב ליפשיץ
• הספר "חוק הכלים השבורים" – אל"מ עמנואל ולד
• הספר "המגש והכסף "  - עפר שלח

באחד מימי הקיץ האחרונים בגוש קטיף בשנת תשס"ה, כמה חודשים לפני הגירוש, אחותי שלחה לזוג סבוראי מכתב בו היא מבקשת לקנות את הספרים של משה. הזוג סבוראי שלחו את הספרים עם הקדשה יפה. בהמשך אחותי שפרה שלחה להם שאלות שעלו לנו על אותה תקופה של המחתרות ובמהרה המכתבים הפכו לתכתובת עם הזוג היקר. עודני זוכר איך הזוג סבוראי שעברו את "הלילות השחורים של ייאוש" ניסו לעודד אותנו, נוער בגוש קטיף שכל עולמם עמד להיחרב עליהם.

הקשר נשמר גם אחרי הגירוש, ובשנת תשס"ז בחג החנוכה נסעתי עם אחותי לבקר את הסבוראים בביתם שביישוב שקד שבשומרון.

שפרה: " הגענו לבית של משפחת סבוראי בצהריים. הסתכלתי היטב. איזה בית נהדר, ומה מתאים שכאן יגורו שני אנשים מיוחדים כל-כך. הייתה להם גינה נפלאה – ירוק ופרחים. שמחתי שהם בסביבה נחמדה כל-כך; הישוב נראה מקסים, והחלקה הקטנה שלהם כמו גן עדן. אבל די להסתכל, הגיע הזמן להיכנס אחרי הנסיעה הארוכה... התחבקנו, לחצנו ידיים, דיברנו. בני-זוג חביבים כל-כך. אחרי כמה זמן, אחי ברוך ומשה נשארו בסלון לדבר, ואילו טובה לקחה אותי לתחום עניין משותף לשתינו: הספרייה. כשחזרנו, הם עדיין דברו, ונאלצנו להפסיק אותם בשביל ארוחת ערב טעימה שטובה הכינה. " 

משה וטובה סבוראי ברוך שומרון

שפרה ערכה את הריאיון, ומשום שבאותה שנה הייתה באמצע לימודיה לתואר ראשון בחינוך, אפשר להבין למה הריאיון נפתח עם המוטיב החינוכי.

"מדוע בחרתי להיות מורה?" חוזר משה סבוראי בקול רם על השאלה שכתבתי על דף; בחצי השנה האחרונה החמיר מצבו הבריאותי של משה סבוראי בן ה-94 ומכשיר השמיעה לא פעל כיאות באותו היום, היום השמיני של חנוכה, שבו ערכנו אחי ואני ביקור במושב שקד- בבית בני הזוג סבוראי.

משה עונה על שאלתי בלאט, כשניכר בו שהוא בורר את מילותיו בקפידה: " אני למעשה לא בחרתי, אבל אני הרגשתי שאני יכול (לתרום) בזה את מיטב ידיעתי.  [...]  ואני לא נואשתי והוצאתי הרבה כוח בשביל להשפיע על התלמידים שיבואו ויעשו משהו.  ואני נהניתי, ועשה לי רושם שגם הם נהנו, וזה נמשך הרבה זמן עד שנאסרתי. זהו. אתם צעירים", אמר ושלח מבט מחויך לעבר אחי ואני שישבנו מולו, "ואני כבר עברתי את התשעים, וכמובן אני מקנא בכם... ואתם תצליחו".

לאחר שעבד משה במקצוע ההוראה מספר שנים, ואף התחיל נהנה בה ורואה בה שליחות, התגייס למחתרת לח"י .  עקב כך נדרש להזניח את עיסוקיו האחרים ולהתמסר כליל לעבודת המחתרת.  באותן השנים, שנות השלושים המאוחרות עד שנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת, מנה ארגון הלח"י כמה עשרות אנשים בלבד.  משה כבר היה נשוי ובני הזוג התברכו בילדה – חרות.  קשה היה למשה להיפרד מעבודת ההוראה שסיפקה לא רק משענת כלכלית למשפחתו, כי אם גם צורך נפשי לו עצמו.  בספרם המשותף של משה וטובה סבוראי "מאצ"ל ללח"י" (1989), שיצא בהוצאת המחברים, מספרת טובה: 

"בשנת 1940, לאחר הפילוג באצ"ל, התבקש משה לנטוש את עבודתו בהוראה ולרדת למחתרת באופן מלא, ובכך להצטרף לאותה חבורה מצומצמת שכל זמנה קודש לעבודת המחתרת.

 "התלבטנו.  גרנו אז בקרית-מוצקין.  משה עבד כמורה בבית-הספר בקריית-מוצקין, שהיה קשור לבית-הספר הריאלי בהנהלת ד"ר בירם בחיפה, ופרנס את משפחתנו הקטנה בכבוד.  המשפחה כללה את משה, אותי ואת חרות – ילדתנו בת השנה.  מלבד המשכורת הנאה הייתה העבודה בהוראה מקור של שמחה וסיפוק למשה, שכן ראה בה גם שליחות וייעוד.  הוא התמסר לתלמידיו ללא שיור וגם נודע כמורה מסור התובע מעצמו ומתלמידיו שקידה והעמקה.  ולמרות שלא התפשר גם בענייני משמעת וסדר הוא היה אהוד על תלמידיו והוריהם.  בנוסף לשעות ההוראה הרשמיות פעל עם הילדים גם במסגרת הצופים בשעות אחר-הצהריים ובבקרי שבת.  בשבתות היה מארגן טיולים לחיק הטבע.  בטיולים הללו הוא התגלה כאיש שובב, עליז ומלא שמחת-חיים.  הוא ניצח על השירה, הבילויים והמהתלות והשתולל עם הצעירים עד שקשה היה לדעת מי כאן מורה ומי כאן תלמיד.  ההורים סמכו עליו שינהג ברצינות ובאחריות בארגון הטיולים.  ואכן, ילדיהם היו חוזרים מן הדרך משולהבים ומאושרים, נושאי אגדים של פרחי בר שארצנו הייתה משופעת בהם באותה תקופה וקטיפתם לא נאסרה עדיין.  ההורים נהגו במשה חיבה והערכה והילדים ממש אהבוהו.

 "ועכשיו לעזוב כל זאת ולרדת למחתרת?"

"...ידעתי מה משה מרגיש וחושב.  אני אמרתו לו בפשטות ובבהירות כי אעמוד לצדו ואלך עמו בכל דרך שיבחר, והעובדה שנשא אותי לאישה והוא כבר אב לבת המרנינה את חיינו – לא תעמוד לו למכשול."  (עמודים 222- 223).

משה אכן נטש את ההוראה והתמסר לעבודת המחתרת. 

סבוראי נידון למאסר עולם jpress.org.il

מדוע לא חזרת לעסוק בהוראה, לאחר קום המדינה? 

יכולתי לחוש את הכאב בקולו של משה גם עתה, לאחר כל כך הרבה שנים.  "הם לא רצו בי כמורה.  פשוט, ממש, לא רצו בי כמורה.  והייתי צריך גם לחיות, להוציא כספים בשביל המשפחה.  [...] עבדתי כנהג מפני שהייתי צריך להתקיים ממשהו.  והדבר הזה היה אז קל לי באופן יחסי.  כמובן לא מצאתי כל עניין לעבוד כנהג."

יש לזכור שממשלת בן-גוריון הקפידה מאוד שהאנשים שעסקו בתחום החינוך לא יהיו אנשי מחתרת לשעבר. בן גוריון חשש שאנשי אצ"ל ולח"י ישפיעו לרעה על הנוער.  נושא זה עלה לכותרות הציבוריות כאשר התערב בן-גוריון אישית, תוך ניצול היותו שר הביטחון בנוסף להיותו ראש ממשלה, כדי למנוע מד"ר ישראל אלדד, חבר מרכז הלח"י לשעבר, להמשיך לעבוד כמורה.  ד"ר אלדד הביא את העניין לבג"ץ שהכריע לטובתו.

לימים התמזג קואופרטיב התחבורה "שחר" בחברת "אגד" ומשה סבוראי היה לאחד ממנהלי האגודה.  בעת עבודתו ב"אגד" למד משפטים וב-1957 הוסמך לעורך דין.

בית הזוג סבוראי בשקד ברוך שומרון

בשנות השמונים המוקדמות ייסדתם גרעין להתיישבות קהילתית והייתם בין מקימי הישוב "שקד" שבצפון השומרון.  מה הניע אתכם לכך?

טובה: "אני חושבת שלולא הרעיון שליווה אותנו אז בימי המחתרת, לא היינו מגיעים לשקד.  הייתה לנו דחיפה לפתח את הארץ.  [...]  ולכן אני חושבת שגם הרבה אנשי אצ"ל ולח"י התיישבו ביישובים.  זה נראה לי הגיוני מאוד.  [...]  היינו גרעין במשך שלוש שנים, ובסוף קיבלנו אישורים רק משום שלמשה היו קשרים עם אנשים שישבו בראש הממסד, אנשים שחלקם הגדול היו יוצאי התנועה הלאומית."

משה: "עברנו לשקד כי המקום מצא חן בעינינו מאוד.  וזה חלק מהארץ שהיא הייתה גם צורך אידיאולוגי וגם נחת - לחיות בארץ ישראל בחלקים של הארץ החיה.  אנחנו ציפינו להתקשר, להתיישב בכל מקום שאפשר, כדי שנחזיק חבלי ארץ, וזאת עשינו.  ואני שמח שהמקום הזה התפתח ונהפך למקום שהוא..."  משה מחפש מילה מתאימה.

"פורח, גדול, מתפתח!" משלימה טובה בסיפוק.

"ואנחנו שמחים בכך," מסיים משה.

בשעת הריאיון ברוך שומרון

משה סבוראי לוחם חרות ישראל, נפטר השבוע ביום שלשי י' כסלו בביתו שביישוב שקד שבשומרון והוא בן 97.

מדינת ישראל נמצאת באמצע של מאבק בין הדת מצד אחד לבין הדמוקרטיה מהצד האחר. זהו מקום נוראי לעמוד בו, משום ששני ערכים חשובים אלו לא יכולים להתקיים יחד בצורתם המלאה. אי אפשר לטעון שאנו מדינה דמוקרטית אבל גם לכפות המנון ודגל ושבת ורבנות על ציבור שאינו דתי או בכלל יהודי. יותר מכך, אם באופן דמוקרטי, הציבור יחליט שאינו מעוניין בערכים הציוניים של המדינה, אז לפי הדמוקרטיה לא תהיה פה מדינה ציונית. לכן, כאשר הציבור הערבי מתנגד לכל סממן יהודי במדינה, הם צודקים. אסור למדינה דמוקרטית שרבע מתושביה אינם יהודים להיות יהודית או ציונית.

לא מדובר רק במאבק בין יהודים לערבים: זה בעיקר מאבק בין יהודים ליהודים. בין אלו שרוצים לראות מדינה יהודית לפי התורה לבין אלו שרוצים מדינה חילונית שאינה שונה מכל מדינה אחרת בעולם המערבי. בין יהודים שרוצים שתהיה פה שבת וכשרות ונישואין של יהודים רק עם יהודים, וצבא בלי שירת בנות לא משום שזו דעתם האישית אלא משום שזו אמונתם הדתית כפי שקיבלו אותו בהר סיני, וכל רב אורתודוקסי בין שהוא חרדי, דתי או מתגורר בארה"ב יאמר זאת.

זהו גם מקור המחלוקת הפנים-יהודית לגבי יהודה ושומרון. הציבור הדתי אינו מעוניין ביהודה ושומרון משום שזה טוב לביטחון -  זו אמנם סיבה טובה, אבל זו אינה הסיבה המהותית. הסיבה המהותית היא משום שיהודי דתי מאמין בתורה ושאלוקים הביא לו את כל ארץ ישראל, ולא רק את גוש דן שנבנה בעשרות השנים האחרונות. הקב"ה העניק לנו גם את שכם, חברון, יריחו וירושלים, מקומות מהותיים שקשורים בהיסטוריה של העם היהודי.   

איך אמור להרגיש אותו ציבור שהיווה פעם את הרוב ועם השנים הוא הופך למיעוט ומאבד את השליטה על המדינה? אותו ציבור חילוני שרצה להקים מדינה ככל העמים, מדינה חופשית, מדינה עם פאבים, אמריקה דובר עברית? איך הוא מרגיש עם הפיכתו למיעוט והדרתו מהצביון הציבורי? תשובה כנה מאוד קיבלנו מאפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שאמר: "ההתחרדות וההקצנה המחמירה מהווה סכנה גדולה יותר מאחמדנג'אד" - והוא צודק - אין ספק שהדת היהודית שמתחזקת בארץ ישראל מהווה איום קיומי על הדמוקרטיה המערבית- חילונית של מדינת ישראל.  

תרבות של דיבור

אני מתנגד לקריאות הנוראיות להשתיק את אפרים הלוי או לחקור אותו במשטרה - אלו הן שיטות פעולה של אנשים קטנים, של פחדנים. אפרים הלוי מעלה פה שאלה קשה, ואם אתם לא אוהבים את התשובה שלו, אז אתם צריכים לענות תשובה משלכם. לא צריך לפחד מדיבורים. זה משהו במדינה הזו: כל הזמן מפחדים לדבר, כל דבר צנזורה, כל דבר הסתה או חוקי לשון הרע, כל הזמן מנסים להשתיק. המדינה הזו צריכה ללמוד לדבר, ולא רק לדבר אלא גם להביע דעה, ולהגן על הדעה שלך, ולהתמודד מול דעות של אחרים. אני מבין את אפרים הלוי - אני לא מסכים איתו, אבל אני מבין אותו. היהודים הדתיים מתחזקים והמדינה החילונית שלו נחלשת. אני מבין את הפחד שלו מהיום שבו המדינה החילונית תפסיק להתקיים. הוא רואה את זה כדבר רע, אדם דתי רואה את זה כברכה.

אין דברים שנמצאים מעל לשיח הדמוקרטי, לא רחוק היום כאשר 70% מצעירי ישראל לא יתגייסו לצה"ל מסיבות ערכיות. צה"ל, הפרה הקדושה של המדינה, תעמוד בשיח הציבורי, והצבא ישתנה לחלוטין ממה שאנו מכירים היום. לא רחוק היום שהדגל וההמנון יעמדו בסימן שאלה כאשר הציבור החילוני יהפוך למיעוט והציבורים האחרים יחליטו על דגל והמנון שמתאימים יותר לערכיהם.

אסור לבוא בכפייה. כפייה זה נשק של חלשים, זה נשק פסול ולא משנה מי משתמש בו ולשם מה. גם במדינה הכי דתית  אסור לכפות על האזרחים דבר שברשות הפרט. רק רשות הרבים נתונה לאחריותה של המדינה. כאשר הציבור החילוני, שהיה עמוד השדרה של המדינה, מתחתן בגיל מבוגר ובקושי מוליד ילדים, ורבים מילדיו מהגרים למדינות אחרות, ולעומת זאת המגזרים האחרים מתחתנים בגיל מוקדם ומולידים ילדים רבים ונשארים פה, אז יום אחד הם ישלטו ואותו היום אינו רחוק.

אז למה זה קורה?

הילודה במגזר הדתי (4.3)  והחרדי (6.5) גבוה לאין ערך מהילודה בציבור הערבי (3.5 ויורד) הערבים הישראלים אינם מהווים איום קיומי על מדינת ישראל, אבל מי שאוהב את המדינה כפי שהיא היום, כמדינה חילונית שכל מטרתה לספק איכות חיים בסגנון המערבי, אותה מדינה נעלמת לה.

אין זו רק ההקצנה הדתית שמביאה לזה. רבים מהציבור החילוני אינם מחזיקים עוד בשום קשר מיוחד עם הארץ או המדינה, ובשביל איכות חיים טובה יותר הם מהגרים למדינות אחרות. כל שנה 20,000 ישראלים עושים "ירידה". ההערכות על כמות הישראלים שחיים כיום בחו"ל הינן בין 850,000 למיליון וחצי ישראלים. זה לא תופעה, זה לא נפולת של נמושות, זו החלטה בריאה וטבעית לאדם שאין לו סיבה מיוחדת להישאר במדינה מרובת חוליים. בלי האמונה הדתית, איזו עוד סיבה יש כדי להקריב שנים בצבא, ולהתמודד עם יוקר בלתי נתפס על אוכל ודיור ומיסים ובילויים. הישראלי לא תמים, הוא יודע שבחו"ל מרוויחים פי שלוש ומשלמים שליש, אז למה לו להישאר בארץ?

בגלל אנטישמיות? קם דור שלא ידע את השואה. לא היהודים וגם לא הגויים. ועם כל הכבוד, אלפי יהודים נהרגו כאן בארץ בעשרות השנים האחרונות, כמה יהודים נהרגו משום שהיו יהודים בחוץ לארץ? ועל איזה ריכוז של יהודים מאיים נשק גרעיני? אם ביטחונית עסקינן, יש מקומות בטוחים יותר בעולם ליהודי.

הערבים הישראלים

אני לא מכיר את המונח ערבי רע. אני חושב שכל הערבים הם ערבים טובים. כמונו, הם מאמינים שזו הארץ שלהם, זה לא משהו רע, הם באמת חושבים שזו האדמה שלהם. לא רק "השטחים הכבושים" אלא כל ארץ ישראל. אבו מאזן לא נולד מעבר לקו הירוק, אבו מאזן נולד בצפת. המהומות עם הערבים לא התחילו ב-1967 בכיבוש "השטחים", אלא התחילו ב-1929 במאורעות תרפ"ט, ובשנות ה-30 ובמלחמת העצמאות שלנו שהיה מלחמת ההפסד שלהם. אני לא מצפה מהערבים לצאת לרחובות בריקודים ולחוג את ההפסד הגדול שלהם. אני לא מצפה מהם לשיר את התקווה שמדבר על "נפש יהודי הומיה", אני לא מצפה מהם להניף דגל עם מגן דוד. אני מבין אותם. אבל אני כן רוצה להניף דגל יהודי, אני כן רוצה לשיר את התקווה, אני כן רוצה לחגוג את יום העצמאות שלי אחרי 2000 שנות גלות. ואני לא רוצה לשיר את ההמנון הערבי או להניף דגל ערבי. ולכן, נוכל לחיות יחד רק אם אחד מאתנו יוותר על הלאומיות שלו, על הדת שלו. ואני לא מוכן לוותר על הדת שלי.

אם הערבים יסכימו לחיות כאן ללא זכויות לאומיות. כמובן שעם כל זכויות הפרט, אבל בלי זכויות לאומיות, אז זה "גר תושב", מושג יהודי מהתורה שמאפשרת להם לחיות כאן בכבוד ובשגשוג. אבל אם הם לא יוותרו על הזכויות הלאומיות שלהם, אז הם לא יוכלו להישאר במדינה היהודית. כל מדינה שיש בה מיעוט של אזרחים שמנסה להשתלט עליה, על כל חבל הארץ שלה, על הצביון שלה, חובה על המדינה לגרש אותם. זה לא חידוש גדול, פולין עשתה את זה ל-12 מיליון גרמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, תורכיה וקפריסין עשו חילופי אוכלוסייה, הודו ופקיסטאן עשו חילופי אוכלוסייה.

שאף אחד, אבל אף אחד לא ירצה לי על המוסריות הצבועה והפסול בזריקת אדם מביתו מטעמים לאומיים. מדינת ישראל זרקה אותי מהבית שאני חייתי וגדלתי בו, ולא התקשורת, ולא בית המשפט, ולא שום מתנגד לרעיון "הטרנספר" הרים את קולו ושאג "גוואלד! אסור! זה לא מוסרי", הוא תמך, כולם תמכו, כל יפי הנפש. יהודים זה בסדר? אבל ערבים אסור? יהודים זה בסדר אבל ערבים זה הסתה?   

כמובן שיש לפצות אותם, כמובן שיש לעזור להם להגר לאיזו מדינה שהם רוצים. אנחנו יהודים, לא פולנים, לא תורכים, לא הודים או פקיסטניים -  אנחנו מוסריים. כשאנחנו פוגעים בזכויות הפרט של אדם, גם אם זה למטרה הכי נעלה, גם במלחמה לאומית, יש לפצות ולעזור לפרט.

בעוד שבוע אשתתף בכנס סטודנטים שמקיים אוניברסיטת אל-קודס במזרח ירושלים. הכנס יעסוק בסיום הסכסוך על ידי מציאת פתרונות שמקובלים על רוב הציבור. הבסיס לכנס הוא הדיבור. כל דעה היא לגיטימית, וכל אחד יכול להביע את דעתו. לא מחרימים דעות או מצנזרים אותם, אלא עומדים מולם, ומביעים את הדעה שלך. שכנוע ודיבור הם הבסיס לדמוקרטיה ולא המשטרה או החוק, יש לדבר עם כולם, ואם לא מסכימים אז להגיד לא.

לא ביום אחד

מדינת ישראל משתנה. השינוי אינו דבר חדש אלא מתרחש כבר שנים רבות. הציונות החילונית לא יכלה לשרוד כי לא היה לה על מה להתבסס - כל דור איבד קצת - כל מלחמה ויוקר מחירים פגע קצת - ואם כל היום רצים אחרי איכות החיים, אז יום אחד מבינים שיש איכות חיים טובה יותר במקום אחר. לא כך היא הדת, שמתחזקת כל דור, שכל שנה נפתחות עוד ישיבות ועוד כוללים, שכל שנה מספר תלמידי הישיבות גדל. תורת אמת סופה להתקיים.

מחר ייראה לנו בדיוק כמו אתמול, השינוי לא בא ביום או בשנה, אבל כבר היום היא מורגשת והאנשים הרגישים חשים בקיומה. התקשורת מתחילה להתמלא בכתבות על הקצנה דתית או חרדית, פחות אנשים מתגייסים לצבא כל שנה מסיבות ערכיות, כל שנה הציבור הדתי והחרדי גדל, כל שנה נוספים עוד בחורי ישיבה. בעיני חלק זו קללה, ובעיני אחרים זו ברכה. לא צריך לפחד לדבר על זה, לא צריך לפחד לדבר על הבעיות או השאלות שאיתן אנו מחויבים להתמודד - לכל איש יש פה, והדיבור הוא הוא הבסיס לחברה האנושית ולחברה צודקת. דרך שכנוע וחינוך דברים יושגו, ולא בדרך המלוכלכת של כפייה מכל סוג.

לסיכום

כבר לא מדינה יהודית ודמוקרטית, כי אם "דמוקרטיה יהודית" כך יתארו את מדינת ישראל בעתיד. מדינה בעלת צביון יהודי דתי ברמת הכלל, ברמה הציבורית, אך מדינה ליברלית ביחסה לפרט. הדמוקרטיה המערבית לא יכולה להתקיים יחד עם הדת היהודית, אבל דמוקרטיה יהודית מהווה את השילוב הרצוי לציבור דתי אמוני עם מיעוטים שאינם. כל אדם יוכל לגור במדינה כזו ולקבל את מלוא זכויות הפרט, אולם ברמה הציבורית זו תהיה מדינה יהודית.  

יו"ר ההסתדרות עופר עיני הכריז על שביתה כללית במשק מחר (שני). בין המוסדות השובתים ניתן למנות את הבנקים, הנמלים, משרדי הממשלה והכנסת, העיריות, האוניברסטאות, בתי החולים, ועוד.  עלות השביתה מוערכת ב-800 מליון ש"ח ליום.  

לכאורה נושא השביתה עוסק בזכויות עובדי הקבלן. עובדים רבים שאינם מועסקים על ידי החברה שבה הם עובדים אלא על ידי חברות קבלן ומיקור חוץ. רבים מבין עובדי הקבלן הם עובדי ניקיון ומאבטחים שמשתכרים קצת מעל שכר מינימום. גם משרד האוצר מודה שיש מקום לשיפור תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן וכל מי שמכיר את הנושא מקרוב יתמוך גם הוא.

אולם, זהו לא הנושא העיקרי כאן. הנושא הינו ועדי העובדים שבעזרת הכוח של סגירת שאלטרים ונמלים סוחטים מתקציב המדינה והחברות משכורות ענק.

כאשר קמו ועדי העובדים בתחילת המאה הקודמת, הם הוקמו בשביל להגן על השכבות החלשות. הדרישות שלהם היו שכר מינימום, שעות עבודה, ותנאי עבודה הומניים. בעזרת שביתות, חלקן אלימות האיגודים הצליחו במשימתם. אולם לא אלו הם האיגודים של היום. האיגודים של היום הם מעין מועדונים שמטרתם לשפר בלי הרף ובכל הזדמנות את תנאיהם של חבריהם, בלי קשר לתנאיהם העכשווים של העובדים.  

פיצוי של 434 משכורות לעובד

כך למשל עובדי חברת החשמל השתכרו ב2010 בממוצע 20,484 וכבר ב2011 נחתם הסכם חדש של ועד העובדים וההסתדרות שקבע להם תוספת שכר של 5.75% עובדים אלו מרוויחים פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק ופי 5 משכר המינימום והכול בזכות ועד עובדים חזק שיודע לסגור את השאלטר לחשמל של המדינה בשביל לקבל את דרישותיו. בדה מרקר דיווחו היום על הסכם פיטורים של 2000 עובדי חברת החשמל לצורכי התייעלות הווי אומר, אלפיים עובדים מיותרים שסוף כל סוף יצליחו לפטר. והמחיר? 1.65 מליון ₪ לעובד. או 3.3 מליארד ₪ מתקציב המדינה. בחישוב פשוט, מדובר בפיצויים שכוללים 434 משכורות שכר מינימום לכל עובד, או 36 שנה של משכורת שכר מינימום.

בתחקיר שפרסמו הארץ ודה מרקר נמצא שעובדי הנמל באשדוד מרוויחים בממוצע 400,000 לשנה, או 33,333 ₪ לחודש. הועד דואג למשכורות חבריו, ואף שומר על המונופול של החברה והעובדים, על ידי מניעת עבודה לאנשים או חברות מחוץ לועד, דבר שמביא למניעת תחרות. זכורה פרשת שביתת הסטייקים של עובדי הנמל לפני כמה חודשים בלבד. האם יש הסבר למה נתב בנמל מרוויח לא פחות מ- 71,813 ש"ח לחודש מקופת המדינה?    

גם במערכת הביטחון כאשר משרד האוצר מנסה לפטר נגדים בצה"ל, להקטין משכורות, להעלות את גיל הפנסיה, ולערוך רפורמות התייעלות, הוא נתקל בכל  הכוח של משרד הביטחון ובכירי הצבא שמתנגדים. אם מישהו עוד זוכר את הניסיון לפטר 1000 נגדים מצה"ל לפני שנתיים, או את השנים הארוכות ויקרות שבהם מנסים להפריט, לסגור או לייעל את תע"ש, וועדי העובדים לא מוכנים לשום שינוי ללא פיצוי מופלג. כך למשל צוטט מזכיר ארגון עובדי תעש, איציק יהודה שאמר "אני לא שולל פרישה לפנסיה של 500 עובדים, אבל בשביל זה צריך 500 מיליון שקל" יש להזכיר שאת השנה האחרונה סיימה תע"ש עם גירעון של 360 מליון ₪. ניתן רק לתאר את תנאי הפיצויים של חברה מסחרית בעלת נתונים זהים.  

לדאוג לחברי מועדון לתנאים מפליגים  

כוחם של ועדי העובדים וההסתדרות אינם רק בנמלים או בחברת החשמל, והשביתה הנוכחית תוכיח כאשר ועדי העובדים של כלל מוסדות המדינה מהכנסת ומשרדי הממשלה, ועד לבתי חולים, אוניבסטאות ובנקים יכריזו על שביתה מחר.

במקום לדאוג לחלשים, ועדי העובדים דואגים לחברי המועדון שלהם לתנאים מפליגים על חשבון משלם המיסים. הם מונעים כל סוג של תחרות, או התייעלות של החברות, וכוחם בשביתה. העדר התחרות, השכר הגבוה ומגזר ציבורי מנופח, אלו הם מהמרכיבים  בעומס המיסים, ויוקר המוצרים במדינה שמובילים בצורה ישירה לאיכות החיים של האזרחים.

מול ועדי עובדים חזקים קשה לעמוד, אבל ישנם כאלו שעמדו והצליחו. צריך מנהיג חזק. והמסר יהיה לא רק תיקון החברה מבפנים, אלא מסר ברור לאוייבי המדינה מבחוץ.

הראשון היה נשיא ארה"ב רונלד רייגן. זה היה בשנת 1981 כאשר פקחי הטיסה של שדות התעופה של ארה"ב פתחו בשביתה ודרשו העלאת שכר, פרישה מוקדמת ושבוע עבודה מקוצר של 32 שעות. שביתה זו השביתה כליל את מערך התעופה בארה"ב, ובתגובה הנשיא רייגן איים שאם לא ישובו לעבודה תוך 48 שעות, הוא יפטר את כולם. הם לא חזרו לעבודה והנשיא פיטר 11,000 פקחי טיסה. שדות התעופה חזרו לעבוד במתכונת מצומצמת בעקבות גיוס פקחים מהצבא ואימון פקחים צעירים, אבל לקח שנים עד שחזרו לעבוד במתכונת מליאה. הנשיא אף אסר עליהם לחזור לעבוד כפקחים (איסור שבוטל רק כעבור 12 שנה), וועד העובדים נקנס ב-150 מליון דולר.  

 אבל המסר הלך רחוק, ועדי העובדים נחלשו והשימוש בשביתה כמעט ונעלם בעשורים הבאים. נחמיה שטרסלר כתב על הארוע: "מאותו רגע הכל התייחסו אליו ברצינות. לא עוד שחקן מהוליווד, אלא מנהיג. פרשנים שניתחו לימים את צעדו זה אמרו, שזה היה גם הצעד הכי משמעותי מבחינת מדיניות החוץ. כי מאותו רגע החלה גם ברית המועצות (ממלכת הרשע) להתייחס אליו ברצינות".

במקרה נוסף, מרגרט תאצ'ר ראש ממשלת אנגליה לא נכנעה לשביתת הכורים ב-1984 שיצאו לשביתה ארוכה שנמשכה שנה ואף כלל מהומות והתפרעויות. הטיפול הקשה שהממשלה טיפלה במפגינים, למרות העלות והזמן גרמו לועדי העובדים להבין ששביתה לא תעזור להם, וגם אנגליה זכתה לשקט תעשייתי בעשורים הבאים. מרגרט תאצ'ר אמרה אז: "היה עלינו להלחם באויב שבחוץ בפוקלנד. עלינו להיות מודעים תמיד לאויב שבפנים, אשר קשה הרבה יותר להלחם בו ומסוכן יותר לחירות" קשה שלא להחליף את השם פוקלד עם האיומים על ישראל מבחוץ והמשפט הזה נכון היום באותה מידה אם לא יותר.

לסיכום

בעולם של כלכלת שוק, כנגד כל דרישה יש להעמיד דרישה נגדית חזקה לא פחות. המיקוח מביא את התוצאה האופטימלית שטובה לשני הצדדים. אולם בהעדר דרישה נגדית שווה הצד הראשון זוכה לכוח רב מידי וסוחט את השני.

המחאה החברתית שעברה בישראל בחודשי הקיץ חידשה בתחום הזה את הכוח הצרכני של האזרחים. פתאום אנשים הבינו שאם הם ידרשו מוצרים זולים ויפעלו ככוח צרכני, הם גם יקבלו הורדות מחירים, ואילו אם הם יסמכו על טוב ליבה של חברה מסחרית ויהיו מוכנים לקנות בכל מחיר, יגבו מהם את המחיר הכי גבוה שניתן.

כאן עומד עלינו עוד כוח הרסני וחזק שמנסה ומצליח להוציא את המירב מקופת המדינה בשביל פרטים בודדים על חשבון הציבור כולו, הן בצורה ישירה של משכורות והן בצורה עקיפה על ידי מניעת תחרות. כנגד זה יש להציב דרישה חזקה כמו רייגן ותאצ'ר בדורם בכדי לשבור את הסחיטה הציבורית.