מבזקי חדשות


י"ט בתשרי תשע"ג, 05/10/2012

מותר לערוך ניסויים רפואיים על חיילי צה"ל?


התפלאתי על אסא כשר, כשנכתב השבוע שהוא תומך בעריכת ניסויים על חיילי צה"ל לשם "בניין הכוח הצבאי". הכתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ", הפכה את איש המוסר לחסר המוסר. 

אבל הפרופסור יצא לטהר את שמו ומעל במת הפייסבוק, האשים את עיתון "הארץ" ב"כתבה שקרית" ו"חרושת שקרים".
אולם, למרות ההתגוננות של כשר, שמתמקדת באיך כדאי לבצע את הניסויים, הוא ממשיך לתמוך בעריכת ניסויים בחיילי צה"ל, למרות שבעולם, חיילים נחשבים לאוכלוסייה רגישה.

לדעתי יש לאסור על הצבא ניסויים בחיילים. 
1. אם אין פיקוח אזרחי ושקיפות, אין מי שיגן על חיי החיילים. הדבר מומחש היטב בתביעה המדוברת, כאשר 716 חיילים בחטיבת הנח"ל עברו ניסויי אנתרקס, וועדת החקירה הרשמית קבעה לאחר מעשה: "הניסוי לא היה מוצדק מדעית". 

2. חיילים אינם אנשים חופשיים שיכולים לבחור בהשתתפות בניסויים. הם גויסו בכפייה, נמצאים במערכת מכפייה, ובשל כך נעדרים בחירה חופשית. אף שלפי התקנון היבש, ניתן להציע לחיילים לבחור אם להשתתף (כאשר מציעים), פעמים רבות מציעים צ'ופרים למשתתפים, המפקדים מעודדים השתתפות וחייל שלא מתנדב פוגע בקידום ובתדמית שלו. 

תכתבו בגוגל "soldier experimentation/ human experimentation" ותזדעזעו ממה שיעלה. 

 

האם ירדן הבאה התור?

בכנס ועידת הנשיא ביוני האחרון, אמר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ש"האביב הערבי לא יגיע לירדן", אבל נדמה שהוא טועה ובגדול. ירדן נראית שלווה והאלמנטים השונים במדינה, כך נראה, למדו לחיות בשלום.  אומנם המלך האשמי, מגביל את הזכויות הפוליטיות, אבל בזכות כלכלה קפיטליסטית ופרו מערבית, התפתח בירדן מעמד ביניים יציב וגדול. 

ירדן היא מדינה מורכבת. יש בה את אחוז המהגרים הגדול בעולם, דבר שמצביע על פוטנציאל של חוסר נאמנות למשטר שלא נבחר או מייצג את האזרחים.  

  1. אוכלוסיית ירדן עומדת על 6 מיליון. 
  2. בירדן חיים 2 מיליון פלסטינים, מיליון מהגרים עיראקים (פליטי המלחמה האמריקאית), ושטף של פליטים סוריים שנכנס למדינה בחודשים האחרונים.
  3. מעמדו של המלך איננו טבעי. הוא נלחם על הלגיטימיות שלו, ובעוד הבדואים נהנים מכוח, ומנהלים את הצבא, הרי לפחות מחצית מהאוכלוסייה ובכללם פלסטינים ועיראקים, מרגישים סוג ב'.
  4. תנועת האחים המוסלמים בירדן מתעוררת, ואיתה תנועות נוספות שקוראות תיגר על המלוכה.


שוחחתי לפני כמה שבועות עם מנהיג פלסטיני מירדן, שטען שתוך מספר חודשים כבר לא יהיה מלך בירדן. אומנם אני לא רודף אחר תחזיות, אבל נדמה שהמצב בירדן מבעבע מתחת לפני השטח, ומעל, המצב מתחיל להתחמם. 

האם זו הסיבה שמלך ירדן תקף את ישראל שבוע שעבר? ופיזר את הפרלמנט השבוע? 

ירדן, הייתה השכנה הטובה של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. היא קפיטליסטית ופרו מערבית, בשונה מהמדינות האחרות באזור, ושיתוף הפעולה עם ישראל נעשה גם על בסיס כלכלי. אבל היא גם חולקת את הגבול הארוך ביותר עם ישראל, סימפטית כלפי החמאס, ופיזית, קרובה יותר משאר מדינות ערב, למקומות רגישים בישראל ולשטחי הרשות הפלסטינית. 

היום (שישי), אמור להתרחש הפגנת ענק בירדן, יוזמה של האחים המוסלמים. האם זו תהיה תחילתה של ההפיכה? או שמא המלך יצליח להרגיע את הרוחות בעזרת רפורמות וקידום הדמוקרטיה? ההיסטוריה האזורית מוכיחה, שרפורמות של העריץ מתפרשות כחולשה, אבל גם שהמהפכות האחרות התבססו על מצב כלכלי מחפיר, מצב שאינו נכון ביחס לירדן.

נדמה שצריך להתחיל לעקוב בעניין אחרי מה שקורה בירדן.  על הממשלה לגבש מדיניות, אם להתערב, ולאיזה צד, כי היחסים קרובים והמצב מורכב מכדי להתעלם. יש לזכור שהפלסטינים בירדן, כבר ניסו לבצע הפיכה ולהפיל את המלך ב-1970, אירוע שמהלכו, ישראל התערבה והסיטה כוחות כדי להגן על המלך.

 

למה מוצרי החלב כל כך יקרים?

משרד האוצר החליט לאחרונה להוריד את המכסים ולהעלות את המכסות שמותר לייבא. בכך חושב האוצר, הוא יאפשר לאזרחי ישראל ליהנות ממוצרי חלב אירופאים זולים יותר. יותר מוצרים, יותר תחרות, והמחיר יורד. רעיון שנשמע לא רע, או כך לכאורה.

המכס על מוצרי החלב התנועה הליברלית החדשה
שרת החקלאות אורית נוקד (שרת החקלאים) מיהרה להתנגד בחריפות ליוזמה של האוצר. בטענות הבאות:

  1. מאות משפחות בתחום החקלאות עלולים לפשוט את הרגל - בגלל כמה מאות משפחות, השרה רוצה ש-8 מיליון אזרחים יהיו בני ערובה ויצטרכו לשלם מחיר כפול עבור המוצרים? כבר עדיף לפצות את החקלאים במשכורת לכל החיים, ועדיין יצא לאזרחים יותר זול. 
  2. ישראל תהיה תלויה במחיר העולמי - המחיר שנובע מתחרות חופשית וללא פרוטקציוניזם או מונופולים, מחיר שהרבה יותר זול מהמחיר של מוצרי החלב בישראל. 
  3. הדרך היחידה להתמודד עם מחיר מוצרי החלב, זה לתת לממשלה להחליט על המחיר - מה לכל הרוחות עושה שרה סוציאליסטית בממשלה דמוקרטית וקפיטליסטית? ועובדה, המחירים הרבה יותר יקרים. 


כנגד שרת החקלאים, יש גם מעשים שניתן לעשות בכדי לעזור לחקלאים. אבל יש לזכור שאסור שזה יבוא על חשבון הציבור במחירים יקרים ושוק סגור. התנועה הליברלית החדשה הציעה לבטל לחקלאים המקומיים, מס חברות, מס הכנסה, ארנונה, מע"מ, לחלק אדמות ולבטל היטלים- הטבות שיעזרו לחקלאים, אבל לדבריהם, פוגעים הרבה פחות בשוק החופשי ומובילים בהכרח להורדת יוקר המחיה. 


קבוצה של "אנשי רוח" קוראת להלאים את כלי התקשורת ה"לא רווחים"

אסור להתפתות ל"אנשי הרוח". אומנם התקשורת היא הרשות הרביעית בתפקודה של המדינה, ואין לה מחליף, אבל ממש לא מדובר בתקשורת ממשלתית שממומנת מכספי המיסים.  

אין מקום להתערבות ממשלתית בשוק התקשורת, להיפך, יש להוציא את דריסת הרגל הממשלתית החוצה: לבטל את שיטת הזיכיונות, גלי צה"ל והערוץ הראשון, ולהתעסק ברגולציה בלבד, וגם אז, ברגולציה מאוזנת וטובה, ולא חונקת. 

אין שום סיבה שערוץ 10 ייסגר בגלל הממשלה. לא אמור להיות חיבור בין חברה פרטית לממשלה. כל מי שרוצה, שיפתח ערוץ או עיתון וישלם מס חברות כמו כולם. כלי התקשורת הם עסקים לכל דבר, כך למשל "הניו יורק טיימס" דיווח על הכנסות של 2.4 מיליארד דולר שנה שעברה. כאשר חברה מפסיקה להיות רווחית, היא צריכה לבנות מודל עסקי חדש או להיסגר. 

ואולי המשבר אינו בשוק התקשורת, אלא רק בכלי התקשורת שלא הצליחו להתאים את עצמם לצרכנים של היום. קבוצת "ידיעות אחרונות"הודיעה השנה על פיטורים של כמה עשרות עיתונאים, אבל מאידך העסיקה כמות של עיתונאים חרדים ודתיים, כאשר רכשה השנה 50% מאתר החדשות "כיכר השבת" (שכולל את "סרוגים"). מי יודע , כמה עיתונאים ותיקים וחדשים מצאו עבודה בשוק התקשורת, עם הכניסה של "ישראל היום" לשוק. 

צריך להיזהר מ"אנשי הרוח": אנשים שכתבו ספרים, הלחינו שירים וצילמו עם מצלמה, שרוצים להשתמש בכסף של האזרחים בשביל התחביבים והאמונות שלהם. 

 

 







כותרות היום ביטחוןמדיניות בארץ כלכלה פנאי

ד' באייר תשע"ב, 26/04/2012

הרווקים הדתיים עוברים לחפש ברשת


הם לא יכולים להיפגש במסיבות כמו החילונים ולא ארגנו להם בנות זוג בשדכנות כמו במגזר החרדי, אחרי שהתייאשו מהחברים, בצר להם פונים אלפי צעירים מהציבור הדתי לאינטרנט ולרשתות החברתיות בחיפוש אחר האהבה.

המפץ הגדול של הדתיים לאומיים לא עוסק בחיפוש אחר אלוהים או בקביעה שהמדינה היא אתחלתא דגאולה אלא בייאוש מתמשך של דייטים, יובש בהצעות ומסע תלאות בדרך לחופה. מציאת חתן או כלה הפכה לטראומה בט' הידיעה שמותירה שריטות וצלקות בצעירי המגזר. המבוגרים עוד זוכרים איך התחתנו בעזרת שידוך של ההורים או המשפחה, ואפילו האמיצים שבמבוגרים שבחרו בעצמם את בת הזוג מספרים שהדרישות היו כל כך זעירות שאילו באו עם אותם דרישות היום, היו מתחתנים עם הבחורה הראשונה שפגשו. הצעירים המיואשים החלו למרוד ולחפש דרכים חדשות ובלתי קונבנציונליות למציאת אהבה, וכצפוי הגיעו לאינטרנט ולרשתות החברתיות, אלו לפחות שלא נחסמו בגזירות השמד של אינטרנט רימון ואתרוג.

אלעד פרץ (27) סטודנט לאדריכלות במרכז האוניברסיטאי באריאל, פגש את אשתו אורה באחד מאתרי הפורומים ובכך זכה לתואר "זוג פורום" והצטרף למאות הזוגות האחרים שמצאו אהבה ברשת. מעבר להיותו אב לשניים וסטודנט במשרה מליאה הוא פעיל בשידוכים ברשת ושידך עד היום עשרות אנשים. 

אלירן מימרן (22) הוא רווק ובוגר ישיבה גבוהה. גולש וותיק בפורומים השונים ומחפש בת זוג.

אסתר למפרט (24) סטודנטית לחינוך במכללת הרצוג בגוש עציון, פגשה את בעלה משה מאחורי המקלדת וזכתה גם היא לתואר "זוג פורום". כיום היא מנהלת את הפורום "לקראת נישואין" בערוץ 7 שמהווה בית למאות גולשים פעילים, וביניהם הספיקו לשדך למעלה מ-20 זוגות.

איך הגעתם לעולם הפורומים?

אלעד: "זה היה עיר המקלט שלי, הייתי בן 24, פרוד עם ילד ומחכה לגט וכל החיים שלי היו הפוכים ומלאים בצרות. לא נכנסתי לרשת בשביל למצוא בת זוג, נכנסתי בשביל למצוא חברים, למצוא קהילה שתקבל אותי למרות כל הסטיגמות נגד גרושים. באותו הזמן סירבתי בכלל לשמוע הצעות, כל כך התאכזבתי ואכלתי מרורים מהנישואין הראשונים שכל רצוני היה להתגרש ולהתחיל חיים חדשים הרחק מהמין הנשי. הרבה אנשים עם מצוקה מגיעים לרשתות החברתיות, זה מקום ניטראלי שבו כל אחד הוא אנונימי והוא יכול לבנות לעצמו זהות חדשה לגמרי כפי שהוא רוצה לראות את עצמו".

אסתר: "לפני כמה שנים ראיתי קישור לדיון בפורומים של ערוץ 7 והרגשתי שאני חייבת להיכנס ולקרוא, כשנכנסתי וראיתי את התגובות, הרגשתי שאני גם חייבת להגיב ולהראות לכולם את האור.. אז פתחתי כינוי ומאז אני שם".

אלירן: "הייתי סקרן, היו לי חברים שגלשו שם ורציתי לראות מה זה. לא הגעתי בשביל למצוא בת זוג, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה "זוגות פורום", באתי בשביל הדיונים. בהתחלה זה היה נראה לי כמו חפירות אבל זה היה חפירות בתחומים שלי, אז הצטרפתי".

איך פגשתם את בני הזוג שלכם?

אסתר: "שלחתי לאחד הכינויים שהיה ידוע כמתכנת, שאלה טכנית כי נתקע לי משהו באתר,והוא שלח בחזרה תשובה של מתכנת, מיד שלחתי לו בחזרה שאני בלונדינית ולכן אני צריכה תשובה מובנת, הוא ניסה להסביר לי שוב, אבל רק אחרי שהתחתנו שהוא סידר את הבעיה".

אלעד: "יום אחד החלטתי לשלוח יצירה משולבת בכתיבת סת"ם לפורום האומנות בערוץ 7, אחת הגולשות בחורה בת 19 התלהבה מהיצירה והחליטה שהיא חייבת להכיר את היוצר, התחלנו להתכתב בצ'אט של הפורום ולאחר כמה ימים של התכתבויות החלטנו להיפגש בכדי שאוכל ללמד אותה כתיבת סת"ם באומנות. הבחורה מיהרה לברר עליי אצל ידידה משותפת ולאחר כמה ימים נפגשנו בירושלים. אותה פגישה נמשכה שש שעות והייתה הפתיחה לזוגיות נפלאה ותוססת, הגולשת (שתקרא להלן אשתי) הוכיחה לי שיש נשים אחרות ממה שהכרתי ושאוכל לבנות קשר גם עם בחורה צעירה ורווקה, אני הוכחתי לה שגם בחור גרוש עם ילד יכול להיות שפוי ומתחשב שיכול לנהל זוגיות נורמאלית".

אלירן: "פעם מישהי פנתה אליי בצ'אט של הפורום והתחלנו לדבר והחלטנו לנסות ונפגשנו לדייט. האמת שלא ממש חשבתי על לצאת איתה, אבל היא רמזה בצורה די ברורה שאנחנו צריכים לצאת, אז יצאנו. מאז הספקתי לצאת עוד, רק שהיום היוזמה היא גם שלי".

                               

צעירים רבים מספרים על הפחד מפגישת דמות וירטואלית ואנונימית שגם אם ביררו עליו, וגילו שהוא שפוי ואמיתי, לא דמה כלל לאדם שהם דמיינו דרך ההתכתבויות באינטרנט.

לא הפחיד אתכם הפער בין הדמות הווירטואלית לבין מה שפגשתם בפועל?

אסתר: "הייתי מודעת לפער הזה ולכן גם לא התכתבנו לאורך זמן, לאחר כשבועיים כבר נפגשנו אז הפער לא יכל להיות כזה גדול. אבל בכל מקרה הייתי צריכה להסתגל לרעיון.. בהתחלה ממש לא הסכמתי לערב את החיים האישיים שלי עם הפורום, אולם עם הזמן הבנתי שזה לא באמת וירטואלי אלא זה אנשים אמיתיים ורובם טובים ונחמדים".

אלירן: "לא הפחיד אותי, כי לא ממש פיתחתי ציפיות למראה החיצוני שלה. התכתבנו המון וראיתי שבנושאים רבים אנחנו דומים והעולם הפנימי שלנו חופף ומשותף. בכל מקרה, כאשר בחורות רומזות שהן נראות טוב, לרוב הן נראות טוב ולא צריך לחשוש".

אלעד: "האמת שבכלל לא רציתי לצאת איתה, הייתי מצולק מהקשר הקודם שלא חשבתי על זוגיות או חתונה. באותה מידה יכולתי לפגוש בחורה אחרת שהייתה מגלה ענין באומנות, ממש במקרה זה לא קרה".

איך זה מסתדר שדוסים מתכתבים בפורום מעורב?

אלעד: "זה לא מסתדר.. הגעתי ממקום של מצוקה ולכן הרשיתי לעצמי להגיע למקומות כאלו, לא יכולתי להישאר רק בישיבה באותם ימים. היום אני גם מבין שזה מקום טוב, אם הקב"ה הוציא זוגות מהאינטרנט אז מבחינתו זה כנראה דבר כשר.. מהסיבה הזו אני גם לא שולל פאבים או כל מקום אחר למי שדווקא שם מצא את זיווגו. בדיעבד כל מקום שבוזוגות נוצרים זה מקום לגיטימי בעיניי".

אסתר: "אני חושבת שזה דבר שלילי להפריד בגילאי חתונה וזה מצטרף לעניין שמדובר במרחב ווירטואלי שבו אתה יכול להתייחס למהות של הבן אדם ולא לדברים החיצוניים. אתה רואה רק אישיות, רק נשמה, רק את הדברים הנכתבים בלי לראות איך האדם נראה או מתנהג".

אלירן: "אני לא רואה בעיה עם זה, לא עם התכתבויות ולא עם דיבור. מהחוויות שלי, לרוב זה מפריע דווקא לבחורות כל העניין המעורב, לי אישית זה לא מפריע. אני מכיר הרבה גולשות שברגע שנכנסו לקשר עמוק הן התנתקו מהפורום ומהחברים כי הן פחדו שזה יערער את הקשר שלהן, למרות שלפני הקשר לא היה להן שום בעיה להתכתב עם בחורים. זה דווקא די הפתיע אותי כמה שהקשר הווירטואלי היה משמעותי בעיניהן".

                                                                                                  

 לפי הנתונים הרשמיים שליקטנו מאתרי ההיכרויות והפורומים המרכזיים של הציבור הדתי, למעלה מ-700 זוגות התחתנו בעשור האחרון באמצעות האינטרנט, והתופעה רק הולכת ומתרחבת. אולם קשה לאמוד את הכמות המדויקת של "זוגות פורום", משום שרבים מהזוגות מצניעים את העובדה שהם נפגשו באינטרנט.  

כששואלים אתכם איפה נפגשתם, מה אתם עונים?

אלעד: "בהתחלה, לאחר שהתארסנו המצאנו שדכנית, אותה ידידה שדרכה היא בררה עלי, ביקשנו ממנה להיות השדכנית שלנו בכדי שלא יהיה פדיחות.. רק כאשר ראינו שיש עוד זוגות כאלו הפסקנו להתבייש, והיום אין לנו שום בעיה לספר שנפגשנו באינטרנט".

אלירן: "אין לי בעיה להגיד שנפגשתי בפורום, כי זה מקום משפחתי וסגור ואפילו קצת דוסי, וזה מבחין בין הפורומים לבין אתרי היכרויות שנתפסים כמקומות לאנשים נואשים".

אסתר: "אני דווקא אוהבת להגיד שנפגשנו ברשת, ממש לא מפריע לי להגיד את זה, בעיניי זה  מגניב. גם אנשים אחרים מתלהבים מזה. ההורים שלי נחרדו מהרעיון אבל אחרי שהם הכירו אותו, הם השתכנעו שהוא בחור חמוד ונחמד ובן אדם אמיתי".

למי זה מתאים היכרויות באינטרנט?

אלעד: "אם הייתי בחור ישיבה רגיל לא הייתי יוצא עם בחורות מהאינטרנט, ועובדה שלא עשיתי את זה לפני הגירושין, אבל יש אנשים שצריכים את זה. הרבה אנשים לא מתאימים לסביבה שלהם. למשל בחור תורני שלא למד בישיבה לא יוכל לקבל הצעות על בחורות תורניות בגלל הנורמות של החברה. החברה שופטת אותו כדתי לייט לעומת בחור ישיבה שמתויג אוטומטית כבחור תורני ומציעים לו רק בחורות תורניות. זה מתאים לאלו שנפגעים מהסטיגמות שעולם השידוכים נעזר בהם. סטיגמות כמו תורתו אומנותו, אופי הישיבה, שירות בצבא או אם למדת במדרשה ואיזו. נהלי העבודה במערכת השידוכים מחייבים סטיגמות אכזריות שנועדו לסינון מהיר ויעיל של משודכים, ולכן כל אדם שסובל מהתיוג נאלץ למצוא דרכים חלופיות לשידוך הקלאסי. את אשתי הכרתי לעומק הרבה לפני שבכלל ידעתי את הנתונים היבשים עליה, כמו כמה אחים יש לה או במה ההורים שלה עובדים. זה פחות עניין אותי ולכן היה הרבה יותר קל להכיר את האישיות שלה ולהתחבר אליה".

אלירן: "לדעתי לכולם, אני לא רואה הבדל בין קשר ווירטואלי לבין קשר רגיל. להיפך דווקא יש יתרונות לקשר שמתחיל באינטרנט כי אתה יכול להכיר את האישיות של האדם ואת הדעות שלו לפני שאתה בכלל פוגש אותו. זאת בניגוד לקשר רגיל שאתה מסתמך על בירורים עם חברים ושדכנים, ופוגש את הבחורה בפעם הראשונה בדייט ומגלה שאתם ממש לא מתאימים".

אסתר: "התנאי הבסיסי הוא להיות טוב בכתיבה, אין מה לעשות הרשת מבוססת על כתיבה. זה לא מתאים לאנשים תמימים, צריך מידת זהירות. גם אנשים שקטים או קולניים יכולים למצוא את עצמם ברשת וזה גם לא עניין של רמה דתית. לדעתי כל אחד יכול לקחת חלק בקהילות הווירטואליות ואפילו למצוא שם בן או בת זוג".


 עולם השידוכים הדתי ידוע בקטלוגים ובהגדרות האכזריות שלו. רבים מהצעירים מתויגים לפי מוסד הלימודים בו למדו, גודל הכיפה, אורך החצאית, ילד להורים גרושים, גרוש בעצמו, מקום מגורים, שירות צבאי, מצב כלכלי, העדה ממנה הם מגיעים, ורחמנא ליצלן חוזרים בתשובה ועוד עשרות קטלוגים מכל סוג ואופן. חוקי השידוכים קובעים שלפי הקטלוג יש להתאים את השידוך ורבים מהצעירים נופלים קרבן לסטיגמות ושידוכים שאינם מתאימים.        

עולם השידוכים הוא מכוער, גזעני ומלא בסטיגמות, האם הרשת שונה?

אסתר: "ברשת קשה להתייחס לסטיגמות כי אתה מכיר את האישיות הרבה לפני שאתה מכיר את המראה או העדה של האדם. לפי הסטיגמות כולם היו אומרים שאין שום קשר ביני לבין בעלי, אבל בזכות האינטרנט יכולתי לדלג על הסטיגמות ולהכיר את האישיות שלו לפני שפגשתי אותו במציאות. כאשר עושים בירורים לפני שבכלל מכירים, הקשר יכול  ליפול בקלות בגלל סטיגמות".

אלעד: "כן, היא שונה. רבים מהחוליים של המציאות נרפאים ברשת. בחור אשכנזי שאני מכיר סרב בכלל לשמוע על הצעות עם בחורות מזרחיות, תימניות ואתיופיות והוא היה פוסל אותן לפני שהוא בכלל שמע את הפרט הכי קטן עליהן. יום אחד הוא החל להתכתב עם בחורה אתיופית דרך האינטרנט והוא נחשף לאישיות וליופי הפנימי שלה שהוא החליט לפגוש אותה במציאות, וכיום הם נשואים באושר. לפעמים מדובר בהבדלי עדות, מראה חיצוני, או אפילו סגנון דיבור שיכולים להבריח בחור או בחורה לפני שהם בכלל זכו להכיר את הפנימיות של האדם. האינטרנט זו פלטפורמה להכרת העולם הפנימי והאישיות לפני הכרת העולם החיצוני והדברים שפחות חשובים".

אלירן: "לא, הרשת לא שונה. אנשים הם סטיגמטיים ברשת ומחוצה לה. מי שלא אוהב עדה מסוימת גם לא יאהב אותה ברשת. למרות שפוגשים את האישיות קודם, למי שהעדה או מראה או שוני זה דבר חשוב, זה לא ישנה כלום כי הקשר הווירטואלי זה לא קשר חזק או אמיתי אלא קשר מקדים".

כמה "קרבנות סטיגמה" יש בציבור?

אלעד: "מדובר באלפי צעירים, סטיגמות זה דבר יחסי וכל אדם שלא מתאים לסביבה שלו נמצא בבעיה. בהערכה שלי, לפחות 20% מהצעירים במגזר הדתי נמצאים במצב הזה. בפורומים השונים ניתן לראות ייצוג לכל הישיבות, ואם בחור ישיבה מגיע לפורום למרות שלא חסרות לו הצעות, אז כנראה שמדובר בתופעה עצומה".

אז למה הם לא פונים לאתרי היכרויות מקצועיים?

אלעד: "כי אלו נתפסים כאופציה אחרונה למקרים קשים, ממש כמו השדכנים המסורתיים. כל המסכנים ומעוכבי השידוכים פונים אליהם כי הם צריכים עזרה מקצועית. זה הדימוי שלהם, אבל הם גם שונים מהרשתות החברתיות בכך שיש שם מערכת ואנשים שאחראיים לשדך אותך. בפורומים כל אחד שוחה לבד, הוא נכנס פנימה מציג את עצמו, משתתף בדיונים ומגיב ומתחיל בצורה כשרה עם הגולשות".

אלירן: "אני לא בפורומים בשביל למצוא בת זוג, אני שם כי אני אוהב את הדיונים ואת האווירה, אם יצא מזה דייט או קשר, אז בכיף. בכל מקרה, אתרי היכרויות מתאימים יותר לאנשים מיואשים, אני לא אחשוף את כל הפרטים האישיים שלי באיזה אתר, אולי בגיל 30 אם לא אמצא עד אז את אשתי, אז כל האמצעים יהיו כשרים".

אסתר: "הפורומים והרשת זה המקום לקטר ולדסקס, כמה החברות שלך כבר יכולות להקשיב לך? ואיפה עוד אפשר לדון ולחפור בכל נושא על כלות הנשמה? רוב האנשים לא באים במטרה למצוא אהבה, אלא הם באים להצטרף לדיונים ולשתף ולפרוק את מה שעובר עליהם. בפשטות הם מחפשים קהילה וירטואלית. מציאת בן או בת זוג זה לרוב מטרה משנית. וזה טוב ככה, כי זה מביא דינמיקה בריאה לפורומים, אחרת כולם היו בוחנים אחד את השני עם זכוכית מגדלת".

איך מביאים גולש לדייט?

אלעד: "תחילה נרשמים לפורום ובוחרים כינוי, הכינוי יהפוך למותג שלך. כל מילה שתכתוב יהווה עוד פיקסל במותג. כל פעם שאתה מגיב בשרשור או מתכתב עם מישהו אתה עושה לעצמך יחסי ציבור. מנטלית גולש צריך לתרגם את עצמו לדמות וירטואלית ואח"כ את הבחורה הווירטואלית שפגש להפוך חזרה לאישה אמיתית ורגילה. שועלי פורום וותיקים יכולים להיפגש עם גולשת תוך יומיים מההתכתבות הראשונה".

אסתר: "הכי בסיסי תקרא את כל התגובות שלה ואחר כך תפנה אליה בצ'אט ואם מתרשמים ששווה להכיר לעומק אז קובעים להיפגש או שמבקשים מכינוי שלישי לשדך ביניכם. לרוב כינוי שלישי יהיה מנהל פורום או אחד הכינויים הוותיקים. היתרון בכינוי שלישי זה שהוא יכול לברר ולבדוק שמדובר באדם נורמאלי וטוב, וזה גם פתרון לביישנים".

אלירן: "אם אני רואה איזו תגובה יפה או משהו מעניין שאחת הכינויים כתבה, אז אני מוסיף אותה לרשימת החברים שלי, אם היא שואלת אותי למה הוספתי אותה, אז אני מציע למחוק אותה, אולם אם מתפתחת שיחה נחמדה בינינו אז אני מחמיא לה על התגובה ובעקבות זאת מתחילים לשוחח, ואם זה נראה מתאים אז גם נפגשים".

האם גם גולשים מבררים על בני/בנות הזוג?

אלעד: "אי אפשר לברוח מהבירורים באינטרנט, אבל הבירורים הם בעלי אופי שונה. באינטרנט מטרת הבירורים זה רק לבדוק שלא מדובר באנס או רוצח או אדם שכבר נשוי. הבירורים גם נעשים בשלב מאוחר לפני פגישה אבל אחרי שכבר שוחחו במשך שעות בצ'ט וגילו את העולם הפנימי אחד של השני. זאת בשונה מהיכרויות רגילות שמבררים ומסננים מבלי לדבר עם השני אפילו פעם אחת. לרוב, הבירור נעשה עם מנהלי הפורום או ותיקי הפורום שבדרך כלל מכירים את רוב הכינויים הפעילים. באופן צפוי, חוק הדתיים השלובים עובד גם באינטרנט".

אסתר: "מסכימה עם אלעד".

אלירן: "אם יש משהו ספציפי שאני רוצה לדעת, אז אני אברר עם חברות שלה, ולרוב אין לבחורות בעיה להביא מספרי טלפון. אבל בדרך כלל אין עניין לברר, רוב הגולשים מכירים אחד את השני, ואם אני לא מכיר אותה ספציפית, סביר להניח שאני מכיר את חברה שלה או את אח שלה שלמד איתי".

ומה עם לבקש תמונה?

אלירן: "אני בעד להחליף תמונות, אבל אם היא ממש מתנגדת זה מדליק אצלי נורה אדומה, ואז או שאברר על המראה שלה עם חברה שלה או שאני פשוט חותך".

אסתר: "זה תלוי במבקשים ובמתבקשים, יש דיונים אינסופיים ברשת על הנושא הזה"

אלעד: "זה נתון במחלוקת.. יש גולשים שזה מאוד חשוב להם ויש כאלו שלא אוהבים את זה. זה ממש לא נעים לפסול כשהשני יודע בדיוק על מה פסלת".

מה זה שדכן וירטואלי?

אלעד: "קיים צורך עצום בשדכנים, יש כל כך הרבה גולשים שרוצים להתחתן אבל מתקשים לתקשר ולפגוש אנשים שמתאימים להם. לפעמים זה נובע מיכולות כתיבה גרועות ולפעמים מהחשש לפגוש מישהי מהאינטרנט ואדם שלישי עשוי לפתור את הבעיה".

אלירן: "לרוב זה גולשים שמכירים אותך וחושבים שאתה תתאים לאחת הגולשות או סתם בחורה שהם מכירים, אז הם מציעים לכם לצאת".

ומי הם השדכנים הווירטואליים?

אלעד: "לרוב אלו ותיקי הפורום שמכירים את רוב הגולשים וניחנו בהרבה ניסיון ואינטואיציה בתרגום של הכינוי לאדם אמיתי. גולשים אלו נוהגים לייעץ בשרשורים השונים שעוסקים בזוגיות והופכים להיות מעין מומחים לתחומם. השדכנים ינהלו שיחות אישיות עם הגולשים, ידברו איתם בטלפון ולפעמים אף ייפגשו אותם בשביל להבין אותם טוב יותר בשביל ליצור שידוך. אני למשל, נשאר זמין בפורום ועוזר לשדך מתוך תחושה שלהכרת הטוב למקום שעזר לי למצוא את אשתי".

אלירן: "חברים או גולשים אחרים".

מה התפקידים של מנהלת הפורום?

אסתר: "זה מתחלק בין להיות הגננת לבין להיות הדמות המוכרת והיציבה. כגננת אני צריכה לנזוף באנשים שיורדים על אחרים, לגשר במריבות, ולשים לב אם יש אנשים שזקוקים לדיבור. כדמות מוכרת אני מכירה את הדינמיקה של הפורום, אני מכירה את רוב הכינויים, ואני גם יכולה לאמת שהכינויים הם בני אדם אמיתיים".

כמה חלקי גן עדן יש לכם?

אלעד: "אני לא מחזיק מזה, זה שטויות ועוד לא מצאו לזה מקור. זה דבר נהדר לעזור לאנשים, שבוע שעבר התארס זוג ששידכתי, אני לא יודע באמת כמה זוגות שידכתי, ב"ה זכיתי להצלחה,  אני מעריך ששידכתי באזור ה-15 זוגות".

אסתר: "יש לבעלי רשימה של 24 זוגות שנפגשו בפורום שאני מנהלת".

ולסיום, יש לכם טיפים לגולש החדש?

אלעד: "שיגיב, שיכתוב ושימכור את עצמו ממש כמו בדייט אמיתי, הוא צריך לבנות את הזהות הווירטואלית שלו, כמובן שזה לא יכול להיות רחוק מהאמת אם הוא באמת רוצה להתחתן.. יש אנשים שלא מבינים את זה וחושבים שהם יכולים להציג את עצמם איך שבא להם, בסוף זה מתפוצץ".

אסתר: "לעדכן כרטיס אישי עם מין גיל ומוטו, לעדכן חתימה מגניבה, להירשם לשרשור היכרות, לזכור שכל דבר שתכתוב יישאר לתמיד, לא להתפרץ, להבין מה הכללים והאווירה לפי שנכנסים. להבין את הפער בין המציאות הווירטואלית לבין המציאות האמיתית. לא לחיות בסרט, אם מכירים מישהו חובה לברר עליו, ולנקוט בכל כללי הזהירות של הרשת".

אלירן: "לא למהר, אל תצא עם המישהי הראשונה שמרשימה אותך עם איזו תגובה. תעשה מחקר מעמיק מי זו הבחורה הזו, מאיפה היא, תקרא את כל התגובות שלה. אל תפתח ציפיות גבוהות של יצירת קשרים ברשת, נכון שזו קהילה של חברים וכולם נהנים ביחד אבל אין לזה נופך רומנטי והסיכוי שלך למצוא בת זוג קלוש".








ו' בניסן תשע"ב, 29/03/2012

קהילת נצרים באריאל: פסח הבא בקבע


גרשו אותם מהבית, לא הכירו בהם כקהילה והקפיאו להם את בניית בתי הקבע אבל מגורשי נצרים באריאל ממשיכים לאהוב את המדינה, לתלות דגלי צה"ל בגני הילדים ובעיקר להאמין.

"שם על הגבעה" מצביעה אלונה בביטחון "שם אנחנו בונים את בתי הקבע שלנו". הגבעה המרוחקת עודנה אדמת טרשים וסלעית וטרקטור עצל נוסע לאיטו על המורדות ומיישר את הקרקע, אבל בשביל מגורשי נצרים זו פריצת הדרך לה הם חיכו שש שנים וחצי מאז ארזו את חפציהם וגורשו מהבית. מהלך ההקפאה של נתניהו ב-2010 על הישובים שמעבר לקו הירוק, הביא בשעתו להקפאת בניית בתי הקבע של המגורשים ורק לאחרונה הם חזרו לאתרי הבנייה.  

תצפית מאתר הבנייה על העיר אריאל פלאש 90

אלונה הגיעה לנצרים עם בעלה לאחר שהתחתנה והספיקה לגור שם שמונה שנים לפני ההתנתקות. היא עובדת כגננת ומגדלת שישה ילדים ולמרות תחושת השליחות היא מודה "שרע לנו מאוד בקרוונים, הם מאוד קטנים וזה מרגיש כמו לחיות בתא, ותא שבמקרה גם מתפרק ומלא עובש",אלונה מביטה שוב אל עבר הגבעה הרחוקה של בתי הקבע וקובעת "שנה הבאה בקבע".

תצפית על מתחם הקהילה מאתר הבנייה פלאש 90

הקרוונים בשכונת נצרים באריאל מטופחים מבפנים ומשרים תחושת בית כמו כל בית רגיל, אבל כשמסתובבים בין הקרוונים קשה שלא לחוש בצפיפות ובהזנחה של מגורים זמניים. לא בכל מקום יש מדרכות ולפעמים קרשי עץ משמשים בתור מדרכה בניסיון להימנע מכניסה לבוץ בתקופת הגשמים. לרוב הקרוונים מחוברים מחסנים שמהווים עד חצי מגודל הקרוואן רק בשביל אכסון הציוד והרהיטים שהוצאו מנצרים אבל גדולים מידי לקרוונים עצמם.

קשה לפספס את האלתורים הרבים שמקשטים את המתחם. תושבי המקום אלתרו ובנו מגרש כדורסל,לולים לתרנגולות ואפילו בית לכלב היחיד של המתחם ששמח לכמה רגעים כאשר הפגנו לו את השעמום. משפחה אחת אף בנתה מחסן בגודל מלא מקרשים מזדמנים שלא בהכרח הגיעו בגדלים הנכונים.

"השנה חלק גדול מהילדים התחפשו לחיילים, וזה דבר בריא וחיובי" מספרת לנו אלונה."בשנה הראשונה אחרי ההתנתקות שום ילד לא הסכים להתחפש לחייל, אז התקדמנו דרך ארוכה".

קהילת נצרים מונה כ-50 משפחות כאשר 22 מהם הגיעו במקור מנצרים. הקהילה מורכבת בעיקר ממצטרפים חדשים שלומדים בישיבה או פעילים בגרעין התורני. "הגעתי לפה כי אהבתי את אווירת האיזי בלימוד" אמר לנו דוד (18) מקרני שומרון שהחל ללמוד בישיבת נצר מטעי לפני שישה חודשים. "זה מקום משפחתי וקטן שלא מעמיסים עליך, וכולם חברים ממש טובים, ובעוד שנה אתגייס".

מבני הציבור במתחם נקנו מכספי תרומות בעיקר מיהודים מניו יורק וקנדה. את גני הילדים, גני המשחקים, המועדון, בית המדרש וחדר האוכל מעטרים שלטי הנצחה של התורמים שמביעים את דעתם על הקהילה: "הנכם הגיבורים של היום והעתיד של מדינת ישראל".     








כ"א בשבט תשע"ב, 14/02/2012

תרצה מצליח: לא יודעת מה, אבל משהו יקרה והגירוש יתבטל


את תרצה אני פוגש בקרוואן מטופח ומסודר במתחם המעונות האקדמי, על הקיר מדפים שכורעים תחת עומס הספרים ומחברות. בין הערימות של דפים יושב המחשב ועל צגו שומר מסך. היא מציעה לי קפה, אני רואה שלא נעים לה לפתוח את הנושא. מוקדם יותר סיכמנו בטלפון על הריאיון הערב, שמעתי את ההיסוס בקולה. שיחה קלילה על הלימודים הופכת במהרה לשיחה קולחת וזורמת מליאת רגשות וזיכרונות על עולם אחר שיושב עמוק בליבה.   

תרצה מצליח (22) היא דור שני לחקלאים מהמושב נצר חזני. הוריה, עולים מצרפת הגיעו לגוש קטיף לפני כ-30 שנה חדורים ברוח החלוציות ובנו את המושב הראשון נצר חזני.  היא הייתה בת 16 כשפינו אותה מהבית. יום גוש קטיף במערכת החינוך שחל השבוע מחזיר את המדינה והעם לאותו קיץ שבו אלפי ישראלים גורשו מבתיהם על ידי צבא ההגנה לישראל. בין שתומכים או מתנגדים למהלך, לעולם זה יישאר כאחד המאורעות הקשים בהיסטוריה של המדינה.

שבילי הישוב פלאש 90

מה את זוכרת מהיישוב?
"הכול.. בית כנסת, המועדון, המזכירות, השבילים בין הבתים.."   

היום שפינו אותך מהבית?
"קמנו בשמונה בבוקר, הלכנו לשער של היישוב. הנוער שרף שם כל מיני דברים. החיילים התחילו להתקדם, הם נעצרו לפני השער, לא נכנסו למושב עדיין. הייתי עם בת דודה שלי ועוד כמה שוהים בלתי חוקיים שהיו אצלנו בבית. התרחקנו קצת מהשער כי הוא נשרף וזה היה מלחיץ.. לפתע  אחי הגיע עם המכונית ואומר לי להיכנס למכונית, ואני כאילו בראש שלי עזוב אותי עכשיו, יש פה בלגן ואני רוצה להיות פה עם כולם..  
הוא חוזר עוד פעם בקול, קצת יותר עצבני, ואומר לי להיכנס מיד למכונית. עליתי לרכב בחוסר רצון ונסענו בכביש לכיוון הבית, עדיין לא קולטת מה קורה. אני רואה עשן, אנחנו מתקרבים לחניה ופתאום אני רואה שאמא שלי שורפת את הבית. אשכרה הבית שלי עולה בלהבות. ואני בוכה ובוכה..
לא יודעת כמה זמן היינו שם כי מאבדים את התחושה, הגיעו חיילים, אנשי ביטחון ורב. ישבנו שם כל המשפחה, אמא, האחים. אתה מאבד תחושה של זמן, הכול קורה כל כך מהר ולפעמים כל כך לאט, יום הזוי."  

מה עבר לך בראש כשראית את הבית שלך עולה בלהבות?
"באותה שניה שאתה רואה את הלהבות מכסים את הבית, העולם חרב עליך, סוף העולם. כל היום הזה היה כמו חלום,  סיוט שלא באמת קורה, אתה לא מעכל מה קורה. נכנסתי עם חברות שלי ושאלתי אותם מה אני עושה עכשיו? הכול ייגמר פה ואין לי לאן לחזור, אין לי בית. מה עושים עכשיו? לא מעכלים את זה, לקח לי חודשים לעכל את זה."

השער הופך למחסום אש פלאש 90

האמנת שזה יקרה?
"הייתי בטוחה שזה לא יקרה, לא היה לי ספק שזה יתבטל. משהו, לא יודעת מה, אבל משהו יקרה והגירוש יתבטל. היו אצלנו אנשים מאוד דתיים, אנשים שתמיד קישרו הכול להיסטוריה, תמיד אמרו שכמו שבפורים היה את הפור וזה התבטל, גם אצלנו הגזירה תתבטל. האמנתי שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אני אדם אופטימי והייתי בטוחה שזה לא יקרה. "

איך הרגשת כלפי המדינה, הצבא, כל מי שהשתתף?
"הרבה סלידה, פתאום קלטתי כמה הממשלה שלי מושחתת. גיליתי את זה בגיל  16, מוקדם יחסית. זו הייתה סטירה לפנים. ההורים שלי תמיד חינכו אותנו לתרום למדינה, לתת, להילחם על המדינה שלנו. יכולתי ללכת לפנימייה בגיל 14 ולא לגור בבית, או לבקש מההורים שלי לעבור מגוש קטיף, אבל זה משהו שאף פעם לא עלה לי בראש אם צריך להקריב אז מקריבים.
חיילים זה בכלל מכה, הם היו אוכלים אצלנו כל שבת וזו הרגשה של בגידה, אנחנו, המשפחה שאתמול נתנו להם אוכל והם חוזרים ומפנים אותנו, אומנם זה חיילים אחרים אבל זה אותו צבא. הרגשנו נבגדים. "

לאחר הגירוש תרצה עברה עם משפחתה לבית מלון בירושלים למשך שנה, ולאחר מכן עברו לקראווילה בישוב עין צורים ליד אשקלון שם הם נמצאים עד היום. היא המשיכה ללמוד באולפנת נווה דקלים, ושרתה בשרות לאומי עם נוער בסיכון בעל עבר פלילי. 

את עדיין מרגישה ככה כלפי החיילים?
"היום אני רגועה יותר, החיילים הם ילדים בני 19 שבעצמם מבולבלים.  נפגשתי עם חיילים שהיו בגירוש במעגל ראשון, והרגשתי כלפיהם ניכור, "אל תתקרב אלי ולא אתקרב אליך". לא שונאת אותם, אין לי שנאה, ההרגשה שלי זה געגוע לגוש, אין לי כעס, זה יותר תחושה של חסר, של געגוע."

החיילים מגיעים פלאש 90

מה השארת מאחור בגוש?
"את התמימות.  כשאני פוגשת אדם חדש, ישר אני חושבת שהוא אדם לא טוב, מלווים אותי הרבה ספקות. גם מבחינת מה שרואים בחוץ, הגוש היה מעין חממה מוגנת של טוב אינסופי. ובחוץ יש פשע. "

מה הקושי הכי גדול?
"לראות את ההורים שלי. ההורים שלי הקריבו כל כך הרבה, אמא שלי עלתה לארץ בגיל 16 ואבא שלי בגיל 20 והם הקריבו הכול בכדי להגיע לארץ. הם עבדו קשה בפיתוח הארץ, בחקלאות, בחרו לגור דווקא בגוש קטיף. המדינה שלחה אותם, ואותה מדינה פתאום זורקת אותם לכלבים ודופקת להם את החיים. הם כבר בנו את הממלכה הקטנה שלהם ועכשיו הכול נשבר. ההורים שלי מבוגרים בני שישים ולא צעירים. זה הכי קשה לראות את ההתמודדות שלהם. גם העובדה שאני כבר לא גרה עם חברות שלי באותו מושב. וכבר לא גרה ליד הים. אנשים נפטרו מאז ולדעתי זה בעקבות הפינוי למרות שזה לא הוכח מדעית.. "

את חושבת על חזרה לגוש? חושבת שתחזרי?
"לא חושבת שזה יהיה בדור שלנו, אם זה יהיה בדור שלנו אני אהיה הראשונה לחזור."

חזרת פעם למחסום כיסופים?
"פעם אחת, זה היה קשה מאוד, בכיתי המון.  בדרך, מגיעים לצומת סעד ונוסעים בכבישים המוכרים ואני מרגישה שהנה עוד שניה אני בבית, ואני מתחילה להרגיש התרגשות כזו ומתקרבים עוד ועוד, ופתאום עוצרים אותי במחסום, ואומרים לי עד כאן. זה שובר."

תרצה היא סטודנטית לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל. שש שנים עברו מאז הגירוש והיא חולמת על הצטרפות לתעשיית הסרטים בתור במאית. כל סוף שבוע היא חוזרת מחלומותיה על הסרטים לקראווילה בעין צורים ונפגשת שוב עם אותו עולם ילדות מכוער שקפא בתוכה.     

היה שם מסוכן, חוויתם טרור רצחני, אולי הממשלה עשתה לכם טובה?
"אני לא חושבת שהמדינה עשתה לנו טובה.  אחי נפצע מפצצת מרגמה, היו הרבה הרוגים גם מהמושב שלי, תושבים רבים נפצעו. אבל הייתה הרגשה חזקה מאוד של אמונה. ראינו פחות את הסיכון ויותר את הרווח, ידעתי שאנחנו חלק מההגנה על המדינה. כשנפלו גראדים על אשדוד והיו אצלנו אזעקות, רצתי לשים את אחיינים שלי במרחבים המוגנים. לרגע לא פחדתי על עצמי.. לא יודעת להסביר את זה. "

הביוביות שהפכו למקלטים פלאש 90

את חושבת לפעמים שאולי כל ההקרבה הזו הייתה לשווא?
"יש מצב, כל כך הרבה הרוגים ופצועים, השנים המבוזבזות שהושקעו בחקלאות ובבית.
אבל מה שצריך לקרות קורה, אי אפשר לנבא את העתיד. תמיד חייתי בהרגשה שאני מגנה על המדינה. אז אולי זכינו בשלושים שנות ביטחון בזכות הישיבה שם, מה גם שזו האמונה שלי. לא יודעת מה היה קורה אילו לא היה לנו את הגוש. "

כמה זה מלווה אותך היום?
"זה מלווה, בעיקר כשאני חוזרת הבית בסופי שבוע.  כשהייתי חוזרת הביתה בגוש תמיד הייתה הרגשה שאתה חוזר לבית, מעין תחושת רווחה כזו, והיום אין לי את זה, כמה שאני אוהבת את הבית והמשפחה, חסר לי משהו, מעין תחושה של געגוע, לאותו גן עדן שבו אין דאגות, ואתה מרגיש הכי טוב בעולם. חסר משהו."  

איך את מרגישה עם זה שגוש קטיף כל הזמן מופיע בכותרות בעקבות תלונות של מגורשים? זו בכיינות? זה מוצדק?
"לא יודעת אם יש אנשים שמבינים כמה החיים בגוש היו מאושרים, ופתאום אנשים שגרו בבתי החלומות שלהם של 300 מטר בנוי, מגיעים לקראווילות של 90 מטר. הקראווילות האלו הן בלתי נסבלות, כל שני וחמישי יש תקלה אחרת, פעם זה חדירה של גשם ופעם החשמל לא עובד, ואנשי הגוש לא היו רגילים לדברים האלו. לקחו מהם אימפריות, כל אחד בנה לו בעבודה קשה במשך שנים את האימפריה שלו, והמדינה פינתה אותם ושמה אותם בחצי בית , לא יודעת איך אפשר בכלל לקרוא לדברים האלו בית. ואז מצפים מהם להרגיש בנוח ולא להתלונן."

אנשים מתחילים לחשוב שאתם מאוהבים ב"מסכנות", כבר נתנו לכם פיצויים, כל שנה נותנים לכם עוד כסף, וחאלס, תמשיכו כבר בחיים.  
"אני מסכימה שצריך לקחת את עצמנו בידיים, אבל המענה הוא לא רק כספי. אני חושבת שכל אדם שהיה בגוש צריך לדבר עם פסיכולוג. שיגיע לעומק של כל מה שעבר והיה לו. אנשים אוצרים המון וצריך לשחרר. אבל גם צריך עזרה בקידום הדברים, באישורים ודומה. ההורים שלי כבר בנו את בית החלומות שלהם, עשו כבר את כל התהליך של בניית בית, קנו שטח, שילמו משכנתא, ועכשיו מצפים מהם לעשות את כל התהליך שוב בגיל 60, זה לא פשוט. אנשים לא יושבים רגל על רגל ומתבכיינים , אבל צריך להבין שזה לא פשוט."

השנה 2012, השנים מהפינוי חלפו, מה את רוצה לאחל לתושבי המדינה?

"שיהיה טוב, מה אפשר לאחל, שנסתכל קדימה על העתיד וההשלכות של המעשים שלנו בהווה. עופרת יצוקה זה תוצאה של הגירוש כי לא היינו שם כדי לעצור את ההברחות ושיגורי הטילים. לא צריך למהר לחתום על הסכמי שלום צריך לחשוב על ההשלכות, מה יקרה בעוד חמש שנים, ובעוד 10 שנים. אסור להתמקד רק בהווה ועכשיו. זה העתיד שלנו. "  

 

 








ט"ז בשבט תשע"ב, 09/02/2012

גיוס חרדים שקול לגיוס חילונים - מיותר ויקר.


 לפי הצעת חוק חדשה כל אזרח ישראלי יחויב בגיל 30 לעשות שנת שירות לאומי בשביל לחזק את ערכי הנתינה וההקרבה שלו למען החברה והמדינה, בכדי לדאוג שלא יזנח את חובותיו לחברה הוא ייקרא גם בגיל 40 לשנת שירות נוספת. כך יחברו פרופסורים, מכונאים, קצינים, מורים ופוליטיקאים יחד לעבודה משותפת לשיפור פני החברה. יעבדו עם הנוער בבתי הספר ומסגרות לא פורמליות, ובתור מזכירות בארגונים ללא כוונות רווח.

הרעיון נשמע חלומי. כולם יחונכו לתרום, אווירת היחד תאחד ותקרב בין חלקי העם המשוסעים. חרדים יתנדבו בבתי ספר חילוניים, ויהודים יתנדבו בבתי ספר ערביים. תכנית שכזו כל כולה תרומה טהורה שתחזק את ערכי הנתינה של הפרטים לחברה.

חוק שכזה לא קיים, ואין שום יוזמה לחוקק אותו.

ברור לי שכל צעיר וצעירה בגיל 30 יסרב לעבוד שנה ללא משכורת בשביל "התרומה" שבדבר, וכנ"ל כל מבוגר בגיל 40. הרעיון אולי נשמע נחמד וקיצ'י ברמה התיאורטית, אבל במחשבה מעשית ברור שמדובר ברעיון מטורף והזוי. לפי עולם המושגים של האנושות – התנדבות בכפייה ללא תמורה שווה לעבדות. לא פחות.

אולם במדינת ישראל מצאו דרך להכשיר את העבדות. עבדות לחברה אינה עבדות כי אם תרומה טהורה טענו בן גוריון וחבריו. זוהי זכות עצומה ונעלה להיות עבד לחברה הישראלית. והאזרחים חולקו בהיררכיה של קבוצות – התורמים למדינה, והמשתמטים מהחובה המוסרית הנעלה. אין כל חשיבות להשלכות של העבדות, העיקר שכולם יהיו עבדים. שוויון של עבדים. כולם צריכים לשאת בנטל צעקו בכיכר המדינה, כאילו הנטל זה חובת שמיא שנגזרה על ידי האלים, אחרת יטילו באדם את כעסם.

צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם נגד האויבים שלו והנוראי ביותר כלפי החיילים שלו. כל כך היה חשוב לנו להתייחס יפה לאויב בכדי שאף אחד לא יאשים אותנו בפשעי מלחמה, ובכדי שכולם יאהבו אותנו, ששכחנו מזכויות הפרט הבסיסיות ביותר שנגזלו מהחיילים שלנו בכפייה ותעמולה. המאבק כיום הוא לא נגד המשתמטים אלא למען חיילי החובה שנגזלו מזכויותיהם ותושבי ישראל שצריכים לשלם בכספם וביטחונם עבור השיטה הנכשלת.

בעשור האחרון, כ-250 חיילים התאבדו בצה"ל, פי שניים ממספר החללים במלחמת לבנון השנייה. הגיע הזמן לדאוג לחייל, לא בשי צנום של האגודה למען החייל, קרטון ממתקים או ארוחה בשבת, הגיע הזמן להחזיר לחיילים את הזכויות הטבעיות המוקנות להם מעצם היותם בני אדם.  

תשפטו בעצמכם בנתונים הבאים: לוקטו מדו"ח מכון ירושלים לחקר שווקים.

  • חצי מאזרחי ישראל מתגייסים לצבא. שוויון? (מספר שצפוי לרדת ל40% תוך 8 שנים). אם הגיוס מוצדק נגייס את כולם. ואם הגיוס אינו מוצדק נגייס רק את מי שהכרחי. אבל לעולם אסור לנהוג איפה ואיפה בציבור.
  • פחות משליש מאזרחי ישראל משרתים בפועל שירות מלא של 3 שנים. (זאת משום ש20% מהמתגייסים לא מסיימים שירות, ואחרים כמו דתיים וחרדים משרתים רק שנה וארבע).
  • רק 12% מהמתגייסים משרתים בתפקידים קרביים (6% מכלל האוכלוסייה החייבת בגיוס).
  • 2% בלבד חוזרים לעשות מילואים משמעותיים שמעל 26 יום. (קצינים, לוחמים). 

שאלה: אם הגיוס לצה"ל ובמיוחד המילואים זה כל כך חשוב למדינה שבגללה צריך לגייס את כולם, ולקחת את כל זכויות הפרט, אז למה רק 2% משרתים במילואים משמעותיים?  

בואו נדבר כסף..
תקציב צה"ל לשנת 2011 עמד על 60 מיליארד ₪. 10% מועבר מידית לגמלאי צה"ל שהגיל הממוצע של פרישתם עומד על 46 בלבד..
ההפסד למשק מגיוס החובה ומניעת הצעירים מעבודה עומד על 9 מיליארד ₪ נוספים.
העלות הממוצעת לשנה של חייל בצה"ל הינו 21,960 ₪.
העלות הממוצעת לשנה של בת שירות הינו 43,000 ₪.
העלות הממוצעת של חייל חרדי לצבא הינו 70,000 ₪ (זאת משום שרוב החרדים במסלולי השח"ר הינם נשואים עם ילד).    

בהתחשב בעובדה שכסף לא גדל על עצים אלא שייך לאנשים אמיתיים שעובדים קשה, ואתם מבינים שלקחת את הכסף של מישהו אחר זה גזל, ומבקשים מכם לקחת רק את הכסף ההכרחי ביותר לשם ביטחון המדינה – את מי לא הייתם מגייסים? ועל אילו משימות צהליו"ת הייתם מוותרים?

אז למה בכל זאת צבא עם?

  • סמל לאחדות
  • גיבוש החברה וחינוך של הצעירים במסגרת הצבא לערכים "ישראליים".
  • ללא גיוס חובה אף אחד לא ישרת.
  • טענה דתית – זו מצווה לשרת בצבא "הקדוש".

מה זה צבא מקצועי?

  • צבא שעוסק אך ורק בביטחון.
  • צבא קטן וחכם שמגייס רק את האנשים שהוא צריך והם מהטובים בתחומם.
  • הענקת תנאים משתלמים ושכר תמורת השירות של החיילים. 

למה צבא מקצועי?

  • כי כפייה של אנשים לשרת 3 שנים "ככוח עבודה זול" בתת תנאים וללא תמורה זה עוול מוסרי לפי המוסר היהודי ואנושי. מותר לפגוע בזכויות הפרט הטבעיות רק במידה ומדובר בסכנת נפשות וגם אז במידתיות.
  • כי צבא מקצועי זה זול יותר. הנטל למשק. הכסף שייך לציבור וצריך אותו מושקע במשק. 
  • כי צבא מקצועי אינו חובבני אלא מקצועי. חיילים עוברים הכשרות ואימונים ארוכים יותר כי הצבא יודע שהחייל יישאר בצבא שנים רבות.
  • חיילים מצוידים בצורה טובה יותר משום שמדובר בקבוצת איכות. יש פחות אנשים ויותר כסף להשקיע בכל אחד.
  • ואולי הכי חשוב – בסופו של דבר "צבא חובה" פשוט לא עובד. כיום, פחות משליש משרתים שלוש שנים. ציבורים שלמים נמנעים מגיוס כמו חרדים וערבים, ודתיים וחילוניים מאופיינים בגיוס חלקי. העלויות של הצבא הן אסטרונומיות. והאיכות של החיילים ירודה בהשוואה לאיומים שאיתם הם צריכים להתמודד, ובהשוואה לצבאות המערב.         

אז למה לא עוברים לצבא מקצועי?

  • אנשים לא מודעים לכך שיש אלטרנטיבה אחרת בצורה של "צבא מקצועי". ולא מודעים לעניין שישראל זו המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם עם צבא חובה.
  • מיתוס "הביטחון" כל כך חשוב שהציבור משוכנע שצריך כל הזמן להגדיל את תקציבי הביטחון ולגייס יותר אנשים.
  • אנשים רבים ששרתו בצה"ל מרגישים חוסר שוויון שרק הם שרתו ולא אחרים. במקום לבחון את המערכת ולבדוק אם יש צורך שאחרים ישרתו, הם לא רוצים לצאת פרייארים והם דורשים שוויון בסבל. שכולם יסבלו. קל תמוך בעוול שהאדם כבר עבר.
  • הציבור שבידו להשפיע פוליטית כבר אחרי גיל צבא, ולכן הדבר לא ממש מפריע לו.
  • הציבור הישראלי מפחד "להבין" לבד בענייני ביטחון וכלכלה ומעדיף להשאיר את זה "למומחים" בתחום.
  • המסורת של הגיוס חזקה מאוד. האבא שירת, האחים שרתו. יש אנשים שחושבים שזו בושה ובגידה אם הם לא ישרתו. הדבר מושרש עמוק בחברה.

השו"ת לצבא מקצועי

  • ש. אין מספיק כוח אדם לתמוך בצבא מקצועי
    ת. גיל הגיוס יושווה למדינות אחרות במערב ויעמוד על 18-45 (במקום שמחזור גיוס פוטנציאלי יעמוד על שישים אלף, הוא יעמוד על קרוב ל-3 מיליון). בנוסף היצע המתנדבים יהיה תלוי בתנאים שיוצעו למשרתים. העלאת המשכורת תביא להעלאת הביקוש. ועוד, צה"ל יעסוק אך ורק בענייני ביטחון דבר שיבטל יחידות שלימות בצבא של היום.
  • ש. אבל הרבנים אומרים שזו מצווה להתגייס. שזו מלחמת חובה והצלת ישראל מיד צר.
    ת. כאשר רק אחוז קטן נצרך לשירות צבאי, ניתן להגדיר את הגיוס כמלחמת רשות. מי שיתחבר לצבא ויאהב את המקצוע יוכל להתגייס לקריירה צבאית גם אם הוא דתי. מבחינות רבות הדבר ידמה לשירות במשטרה. אנשים שעוסקים במצוות ישוב הארץ ומעשים טובים יזכו לקיים מצווה מובחרת.  
  • ש. אבל "צבא חובה" תורם לאחדות בעם וערכים ציוניים.
    ת. חינוך זה תפקידו של בית הספר ולא של הצבא. בנוסף זה אולי יפה אבל לא מצדיק כפיית שירות של שלוש שנים. ולבסוף זה לא עובד, חצי מהציבור לא מתגייס – דבר שרק מעצים את הפירוד והשסע בציבור.
  • ש. רק דתיים, וחלשים מהפריפריה יתגייס לצבא מקצועי
    ת. כבר היום ציבורים אלו מרכיבים את עמוד השדרה של היחידות הקרביות. אבל האם יש בזה רע? זה מקצוע מכובד בחברה שמתגמל היטב. בכל מקרה הצבא יחליט את מי לגייס ובתגמול הנכון הביקוש יהיה מכלל שדרות האוכלוסייה.
  • ש. חיילים בשכר לא יהיו מוכנים לסכן את חייהם
    ת. אני לא יודע אם חיילים בכפייה נכונים יותר לסכן את חייהם. בצבא מקצועי הם יקבלו הכשרה ארוכה יותר ויצוידו טוב יותר – דבר שיתרום לביטחונם. בנוסף, הנכונות של פרט לסכן את חייו נובעת מהנאמנות שלו לקבוצה ולערכיה.
  • ש. צבא שכיר זה לא מוסרי. החיילים משרתים תמורת תשלום.
    ת. אם זה כל כך מוסרי שלא לשלם לאדם עבור שירותו, אולי כדאי להפסיק לשלם למורים, מהנדסים ונהגים, שישרתו אותנו מתור מוסר. כמובן שגם לא אצפה למשכורת בסוף החודש, כי זה כל כך לא מוסרי..
  • ש. צריך לשלם לכל החיילים היום שכר מינימום
    ת. המערכת דורשת שינוי, הכנסת מיליארדים נוספים למערכת תשאיר אותנו עם אותה בעיה, רק שעכשיו היא תהיה הרבה יותר יקרה..    

אז מה ההבדל בין צדיק לפרייאר?
צדיק – הוא אדם פרטי שתורם מעצמו וכספו למען החלשים ממנו.
פרייאר – הוא אדם שמנצלים בערמה לגזול ממנו את עצמו וכספו למען החזקים ממנו.

 

למידע נוסף בנושא "צבא מקצועי" בישראל

    

 







עמוד: ראשון | 2 3 4 5 6 7 8

עט לכל חפץ

מאת

ברוך שומרון

ברוך שומרון, בוגר מרכז הרב, סטודנט לתקשורת בהתמחות לעיתונאות.
הירשם ל RSS של הבלוג


מייל: baruchshomron@gmail.com

-----------------------------------

פוסטים קודמים:

39. מותר לערוך ניסויים רפואיים על חיילי צה"ל? 

38. הרווקים הדתיים עוברים לחפש ברשת

37. קהילת נצרים באריאל: פסח הבא בקבע





























עוד בבלוגים