בשבועות האחרונים חלה התעוררות בכל הנוגע ליוקר המחיה של אזרחי ישראל. ההתמרמרות מתחת לפני השטח מבעבעת בליבו של כל משלם חשבונות וחשבוניות, ואולי המקור להגברת הבעבוע נובע מפזילת קנאה דווקא להמונים שהתאספו במדינות ערב בשביל הלחם יותר מהחירות.

קוטג', הסמל של מה? פלאש 90

אבל הנושא אינו חדש, הוא קיים בעוכריה של המדינה מאז הקמתה. מי לא זוכר את המערכון המפורסם של הגששים "החוזרים מחו"ל" מ1985. איך אומר גברי במערכון: "העלו את מס הנסיעות ל150$ דפקו גם 20% מס על הכרטיס... אבל כמו שאנחנו מכירים את עם ישראל, אנחנו נמשיך לנסוע.."

 אין אפיון טוב מזה לאזרחי ישראל. שני מעמדות בישראל, מעמד בעלי ההון ומעמד הציבור, וההבדל ביניהם אינו הכסף, ההבדל ביניהם אינו "בעל המאה הוא בעל הדעה". קו תהומי חוצץ ביניהם, קו של אכפתיות. בעלי ההון אקטיביים, יש להם אינטרסים, והם יודעים שהמציאות זו תולדה של מעשיהם, הגיוני שהדבר נובע מכך שחלק גדול מעשירי ישראל התחילו מהרצפה ובנו את הונם בעבודה קשה לאורך שנים, הם מודעים לכוחו של האדם ולשינוי המציאות שתלוי ברצונו בלבד.  לעומת זאת  הציבור הינו פאסיבי, הוא חוטף מס אחר מס, גזירה אחר גזירה, נושך שפתיים ומתמרמר אך ממשיך ללכת ולסבול. עבד הוא עם אדונים, ולא הפחד או הכוח מחזיקים אותו במקום אלא המנטליות, חוסר מחשבת החירות, הוא חושב כעבד ומקבל בהכנעה כל הצלפה.

ישנם לעיתים תהפוכות בהיסטוריה, הזדמנויות נדירות שנוצרות פתאום ופותחות פתח לשינוי, אך פעמים רבות מידי לא השינוי המיוחל מגיע אלא דווקא שקיעה עמוקה יותר בבוץ. לכן יש חובה דווקא בימים אלו כאשר יש התעוררות ציבורית לנושא והסוגיה ממלאת את כלי התקשורת – לסמן את המטרה בצורה ברורה וכוללת. מוטי היינריך באתר קו ישר מסמן את אותה מטרה בצורה מבריקה, ולכן אני רואה ערך רב בשיתופו כאן:

מחיר הקוטג' גבוה בגלל תורת שלי יחימוביץ

מוטי היינריך 17.06.11

העיתון גלובס פרסם לאחרונה מספר כתבות על יוקר החיים בישראל, ובייחוד על יוקר מחירי המזון – חלקם כפולים מאשר באירופה בעוד שהשכר נמוך יותר – כלומר, כוח הקניה של שעת עבודה של הישראלי נמוכה בהרבה אפילו מהמשתקף מהפרשי המחירים הנומינאליים. אילו הכתבת של גלובס הייתה מתעמקת יותר, היא ודאי הייתה מגלה את מה שכל תייר ישראלי רואה בחו"ל – הבדל משמעותי גם באיכות ובמראה האסטטי של ירקות ופירות. קשה לראות בסופרמרקט אירופאי או אמריקאי בננות עם כתמים שחורים, אבוקדו עם קישוטי רקב, מדפי מוצרים מבולגנים וחלקי ועגבניות עם "פצעי לחץ" – ואלו רק דוגמאות. 

"פעם" היה גרוע יותר...

בוקר טוב לעיתון גלובס – הרי זו תמונת המצב מאז ומעולם במדינת ישראל. בעבר הלא-רחוק המצב היה גרוע באופן קיצוני מאשר היום ולא רק במוצרי מזון: על שטיחים היה מכס של 500 אחוזים, מכשירי טלוויזיה עלו פי ארבעה מאשר בחו"ל, קניית מקרר הייתה אירוע משפחתי, מצלמה עלתה כמו מחצית משכורת חודשית, נסיעה לחו"ל עלתה פי כמה בגלל מס נסיעות ודולרים שצריך היה לקנות בשוק השחור. מאז בוטלו מרבית היטלי המכס, התעשייה המקומית נחשפה ברובה ליבוא והתחרות היא שהורידה מחירים. נותרו מספר תחומים, ומוצרי מזון ביניהם, שהממשלה אינה מאפשרת בהם תחרות אמיתית מול יבוא מתחרה. למרות זאת, אנחנו עדיין יקרים מהעולם כמעט בכל תחום, אמנם לא באופן קיצוני – למעט מכוניות (שמחירן כפול ויותר...).

הסיבות ליוקר הרצחני של אז זהות לסיבות ליוקר כיום. המשק תחת שלטון מפא"י (מפלגת העבודה של אז) היה סגור, יבוא לישראל היה אסור, אלא אם קיבלת "רישיון יבוא". המאושרים שזכו ברישיונות היו מקורבי הממסד הפוליטי – היה זה למעשה רישיון להתעשר. שיווק המזון הטרי הופקד בלעדית בידי תנובה שהייתה בבעלות ההסתדרות והקיבוצים – מונופול שאפשר פערי תיווך אסטרונומים; את השוק הסיטונאי איישה רשימה מצומצמת וסגורה של סיטונאי ירקות – שזכו ברישיון ממשלתי כדי לעבוד כסיטונאים... מועצות ייצור ושיווק בכל תחום חקלאי קבעו מחירים ומכסות ייצור – עם ישראל שילם ביוקר ושתק. 

החטא הגדול היה של האקדמיה, הכלכלנים והעיתונאים – אף אחד לא ערער על המבנה הכלכלי המעוות ועל האידיאולוגיה, שאפשרו סחיטה קבועה של שניים-שלושה מיליוני ישראלים של אז. נהפוך הוא, הם היו שבויים מדעת ושותפים מלאים במסע השכנוע שכך צריך להיות כי "אנחנו עם קטן מוקף אויבים" וגם "מדינה קולטת עליה" – הנימוק הנצחי לעושק ההמונים. כך חלפו מספר עשורים של חליבת משאבים כלכליים מהציבור לטובת הסקטורים שהיו הגב האלקטוראלי של מפלגות הפועלים, וביניהם "הטייקונים" של אז שקיבלו את המפעלים, בתי המלון, הרישיונות, הזיכיונות, הסובסידיות והמענקים מתקציב המדינה. תחת סיסמאות של "שוויוניות" ו"סוציאליזם" זינקו המחירים לשמים.

כאז – כן היום...

יוקר מוצרי המזון כיום נובע מסיבות זהות: שווקים שנסגרים ליבוא מתחרה כדי לאפשר למספר מצומצם של יבואנים ויצרנים מקומיים רווחים מבלי להתאמץ יותר מידי; "סגר" שמוטל באמצעות כפיית רישיונות ומכסות יבוא או שיעורי מכס גבוהים; חסמים ביורוקרטים מכוונים כגון חיוב באישור מכון התקנים אפילו למוצרים בעלי תו-תקן שוויצרי, או חיוב יצרנים להדביק מדבקות בעברית על המוצרים כבר בחו"ל. אך לא רק יבוא, גם ייצור חופשי של חלק מהמוצרים בישראל נחסם לטובת קבוצות לחץ פוליטיות: אל תנסו להקים מפעל מלט חדש, אל תנסו לרכוש קרקע בעמק או בנגב ולהקים עליה רפת ענקית, אל תנסו למכור את החלב. אל תנסו ליזום לול ענק של תרנגולי הודו, או עסק שיתמחה בגידול ביצי עוף ושיווקן. חבל על הזמן, אלה הם מקצת מענפי הכלכלה הסגורים הרמטית בישראל. אחרים סגורים חלקית. 

משק החלב הוא אחד מתחומי הכלכלה הריכוזיים במדינת ישראל – ריכוזיות ו"תכנון מרכזי" שלא היו מביישים את רוסיה הקומוניסטית. הממשלה, קרי העסקנים הפוליטיים וגופים אינטרסנטים, מנהלים את משק החלב "מטעם המדינה" לטובתם הפרטית – מעטיני הפרה ועד למדף בסופרמרקט. משק החלב לא נחשב כלל ל"עסק", אלא "לענף שמספק פרנסה". הרווח לרפתנים מובטח באמצעות מחיר שנקבע פוליטית ("מחיר מטרה"), הכמות המיוצרת נקבעת כתוצאה כוחנית של קרב בין "הזכאים" לקבלת מכסות ייצור. הענף כמובן סגור למצטרפים חדשים. הקמת מחלבה חדשה לעיבוד החלב הגולמי ("מחלבות קולטות") כמעט בלתי אפשרית בגלל רישיונות מכסות והיתרים. היבוא כרוך בהיתרים ומוגבל. 

לא רק חלב...

רמת המחירים הבסיסית, של כל המוצרים בישראל מעוותת אך ורק בגלל האידיאולוגיה הכלכלית והחברתית הרווחת. עם התרחבות "מחאת הקוטג'" (בהנחה שנושא אחר לא יתפוס את הכותרות...), נראה פרשנים כלכליים וחברתיים, עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת שיאשימו כאיש אחד את ה"קפיטליסטים הנצלניים", יקראו "לפיקוח על מחירים" ולהידוק עניבת החנק הממשלתית על הכלכלה. 

אף אחד לא יצביע על המלך הערום...

נדיר יהיה למצוא, גם בשנת 2011, מישהו שיטען ששלי יחימוביץ' אשמה ביוקר הדגלים ליום העצמאות כי היא פעלה לאסור ייבוא דגלים, שארגוני הסביבה מייקרים את החשמל לחליבה ברפת הקיבוץ בהתנגדותם להקמת תחנת כוח פחמית, שהסובסידיות לתחנות כוח סולאריות מייקרות גם הן את החשמל, שמיסוי הדלק והמכוניות מכפיל את מחירי ההובלה של החלב. 

אף אחד לא יספר לנו שעופר עייני מייקר את מחירי ההובלה הימית בהגנתו על הסטייקים לעובדי הנמל ועל משכורות של 60 אלף שקל. אף אחד לא יאשים את ה"חברתיים" שהמיסוי הגבוה בישראל נובע מהצורך לממן את הארכת תקופת תשלום דמי אבטלה, את טיפולי שיניים "חינם" לילדים, את העלאת השכר לעובדים הסוציאליים ובכלל את השכר למאות אלפי עובדים מיותרים בסקטור הציבורי. ושוב התודה לעופר עייני וקודמיו שדואגים להעלות את שכר המינימום ומאלצים חנויות לגלגל את ההעלאה אל מחיר האורז והגבינה.

אף אחד לא יכתוב על תרומת המאבק של שלי יחימוביץ' למען "הזכות להתפרנס בכבוד" להכפלת מחיר הבמבה, ועל הקבוצות הקולניות שמתנגדות כמעט לכל בנייה חדשה וכך מכפילים את שכר הדירה שהסופרמרקט משלם. הס מלבקר את החקיקה הכלכלית והרגולציה הכבדה בכל תחום שגורמים להעסקת עובדים יקרים ומיותרים. ששכר טרחת עורכי הדין שמועסקים על ידי קיבוץ שפיים או גן שמואל במלחמתם רבת השנים על הזכות לקיים מרכז מסחרי על "קרקע חקלאית" מתגלגל לעליות מחירים. 

עיתונאים לא יכתבו על "הזכות החברתית להתפרנס בכבוד" של סוחרים בראשון לציון ש"הצליחו" לדחות בשנתיים את הקמת סניף איקאה בפלמחים ובינתיים, בהעדר תחרות, המשיכו לגבות מחירים גבוהים מהצרכנים בראשון לציון והסביבה... לא תראו כתבות על כי האיסור להרחיב יישובים חקלאיים למגורים גורם לייקור הדירות בעיר, והאיסור על השכרת מבנים במושבים מייקר את מחירי האחסון ושכר הדירה לעסקים, על הגבלת הבניה לגובה בערים שמייקרת את שכר הדירה. 

כלכלנים לא יכתבו על בנק ישראל שאינו מאפשר הקמת בנקים חדשים וחופשיים מרגולציה שיתחרו בכת הבנקאות הסגורה מזה עשרות שנים וכך מאפשר לבנקים לגבות ריבית נשך שמתגלגלת למחירי הגבינה. 

 מה לעשות?

מחירי מוצרים נקבעים אך ורק על ידי תחרות. פערי מחירים נגרמים כאשר התחרות נחסמת – ולא משנה אם לחסימה קוראים "הגנה על חקלאות עברית", "תמיכה בתעשייה כחול-לבן" או "שמירה על יציבות הבנקים". 

לא קשה לנחש שהתרופות שיינתנו על ידי הפוליטיקאים יהיו פופוליסטיות ורק יחמירו את המצב: שוב יבטיחו לנו "תכנון טוב יותר" של הכלכלה בעזרת פיקוח ורגולציה. וכפי שכבר אמר יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת כרמל שאמה הכהן "אנחנו בעד שוק חופשי עד שיש עיוותי שוק" – הוא רק שכח שהוא וחבריו יוצרים את "עיוותי השוק". גם ברוסיה הצהירו תמיד שתוכנית החומש הכלכלית החדשה תבטיח "הפעם" את יבולי תפוחי האדמה. אף אחד לא יכתוב שהתערבות הממשלה בכלכלה היא הבעיה – היא שמייקרת את החיים בישראל. 

כצעד ראשון אנחנו מציעים לנתניהו לבטל תוך שנה אחת את כל מחסומי היבוא והמכסים לישראל. להפוך את ישראל לאזור סחר חופשי מלא. פשוט לסגור את אגף המכס והבלו ואת המסלול האדום בנתב"ג. במקביל – לבטל דרישת תו תקן ישראלי לכל מוצר שכבר נבדק על ידי מכון תקנים אירופאי, אמריקאי או יפני. 

כצעד שני, "בלתי מעשי" בעליל, צריך לסגור לחלוטין את משרד המסחר והתעשייה, את משרד החקלאות ואת אגף המכס. צריך לבטל את כל החוקים שקובעים מחירים, מכסות, רישיונות, מענקים, סובסידיות, זיכיונות, או כל הגנה אחרת למוצר כלשהו, ליבואן או ליצרן. כולל את "חוק הדגל" של שלי יחימוביץ' שמחייב לקנות דגלי ישראל אך ורק מתוצרת מקומית... סקר עתידי שיערוך עיתון גלובס, שנה לאחר יישום תוכנית קו-ישר, יחשוף באופן "מפתיע" שהמחירים בישראל הם הנמוכים בעולם...

מוטי היינריך 

בעיית הרווקות בציבור הדתי לאומי אינו נושא חדש. עם הרבנים, עלוני שבת, עיתוני המגזר, עשרות יוזמות וארגונים, ניתן להגיד שזה הנושא הבוער ביותר בציבור הדתי לאומי, משהו כמו סוגיית סירוב פקודה בזמנו.

לאחר שהגיעו אליי מספר נתונים, יצאתי לגלות מה באמת קיים בשטח. שאלות בסיסיות על שידוכים, על הדרכים השונות והמומלצות, מה אחוזי ההצלחה של כל דרך, כמה הן עולות, ולמי מומלץ לפנות. לשם כך יצאתי לעשות ש.ב. והתוצאות לפניכם.

ארגוני שידוכים:

ישנם שלושה סוגים של ארגוני שידוכים. אלו שעובדים בהתנדבות מלאה, אלו שמקבלים שכר עבור ההצלחות שלהם (זוגות שמתחתנים), ואלו שדורשים דמי הרשמה. את סיכויי ההצלחה מדדתי לפי כמות הזוגות שמתחתנים בממוצע שנתית בארגון, ביחס לכמות האנשים שיש בכל מאגר. את העלות היחסית של שידוך מדדתי מחיבור כל ההכנסות הישירות משידוך מוצלח או לחילופין מדמי הרישום חלקי מספר השידוכים המוצלחים. לא כללתי תרומות או כל תקציב חיצוני שנכנס לארגון.   

עמותת ישפ"ה הינו מהוותיקים שבארגוני השידוכים. הוא הוקם לפני כעשור על ידי חיים פלק. בארגון יש חמישה אנשים שעובדים בשכר, בת שירות, וכ-200 מתנדבים. שיטת העבודה מבוססת על ריאיון של המעומד עם שדכנית, שיוצרת "שאלון" למועמד,  השאלון מוכנס למאגר המועמדים, ומשם השדכנים מנסים למצוא לו התאמה.

דמי רישום למשודך הם 250 ₪ חד פעמי. לארגון הצלחה של 157 זוגות במהלך עשר שנות קיומו, וכ-3000 מועמדים במאגר.

מה הסיכוי להתחתן דרכם? בממוצע מתחתנים 16-18 זוגות בשנה. לפי נתוני הארגון בכל חודש מצטרפים אליהם כ-60 מועמדים חדשים (720 בשנה). במידה ומישהו יצטרף אליהם היום, הסיכויים שהוא יהיה בין 34 האנשים שיזכו להתחתן מתוך 3720 (3000 + 720) הינו 0.91% או 99.09% שהוא לא יחגוג באולם ומלואו השנה.

כמה עולה לשדך זוג? לכל מועמד זה עולה 250 ₪ דמי רישום חד פעמיים. בחישוב של 250 כפול 3300 (3000  + 300 שנישאו) 825,000 ₪ אם נחלק את זה ב-157 זוגות, יצא לנו שכל זוג עולה 5254 ₪.   

אולם, בדוחות העמותה נכתב שהעמותה הוציאה 400,000 ₪ ב-2009, ואף אם נוריד את ההוצאות עבור פעילויות, ימי עיון, ייעוץ והדרכה, עדיין תישאר הוצאה של 265,000 ₪ שאם נחלק אותה ב-18 זוגות ממוצעים לשנה, יצא לנו על כל זוג 14,722 ₪.  

ובחישוב האחרון. בדוחות העמותה נכתב שב-2009 העמותה גבתה בדמי הרישום 291,971 ₪, שאם נחלק את זה ב-18 הזוגות הממוצעים לשנה, נקבל על כל זוג 16,220 ₪.  

הארגון שושבינים הוקם לפני כ-3 שנים על ידי יוסף לויאן, ומתופעל על ידי חמישה עשר מתנדבים. השיטה של שושבינים עובד קצת אחרת, הוא מבוסס על אתר וירטואלי, אולם מועמדים אינם רושמים את עצמם לאתר, אלא הרישום נעשה על ידי "ממליצים". כל ממליץ רושם את החברים שלו, והיוזמה והחיפוש נעשים על ידי הממליץ מול ממליצים אחרים.

 במשך שלוש השנים האחרונות, הארגון הצליח לשדך 39 זוגות, ויש בו כיום כ-7500 מועמדים במאגר.

מה הסיכוי להתחתן דרכם? בממוצע מתחתנים דרכם כ-13 זוגות בשנה. הסיכויים להיות בין 26 המתחתנים מתוך 7500 המועמדים שרשומים באתר הינו 0.34% , ובמילים אחרות הסיכויים שלא תתחתן דרכם בשנה הקרובה, היא 99.66%

כמה עולה לשדך זוג? הרישום לארגון הוא חינם, ורק בעת ההצלחה כל צד צריך לשלם 2,000 ₪. מה שנותן לשידוך מחיר של 4,000 ₪ שהם נטו על הצלחה.

הארגון קשר נוצר לפני כ-4 שנים, יוזמת שטח של צעירים לפי מה שהם כתבו על עצמם. שיטת העבודה שלהם כוללת מפגשים שנערכים פעם בחודש לפי אזור גיאוגרפי (חמישה סניפים ארציים). למפגשים מגיעים "מקשרים"- מתנדבים שמגיעים עם רשימה של עשרה מועמדים שהם מכירים (לארגון אין מאגר)  ובמשך המפגשים הם מצליבים את המידע עם שאר המקשרים שמגיעים עם רשימות מועמדים משלהם.

במשך כארבע שנים, הארגון הצליח לשדך 40 זוגות,  ופועלים בו 300 מתנדבים (כ-3000 מועמדים).

אז מה הסיכויים להתחתן דרכם? עם 10 זוגות לשנה, הסיכוי להיות בין 20 המתחתנים בשנה הקרובה, עומד על 0.66% , או 99.34% שלא תתחתנו דרכם בשנה הקרובה.

כמה עולה לשדך זוג?  חינם.

האתר שדכנט הוקם לפני כ-9 שנים וזהו אתר היכרויות קלאסי . מועמדים יוצרים כרטיסים אישיים, ויוצאים למסע חיפושים וסינונים אחר מועמדים פוטנציאליים בעזרת מנוע חיפוש. ניתן לשלוח מסרים ולכל מועמד יש תיבת פניות שבעזרתו הוא מקבל את הפניות של האחרים.

כ-240 זוגות נישאו דרך האתר ב-9 שנות קיומו.

אז מה הסיכוי להתחתן דרכם? ממוצע הנישואים השנתי עומד על 26.6 זוגות, או 53.3 מועמדים. אולם לפי האתר, רשומים בו עשרות אלפי מועמדים, ובכך הסיכויים להתחתן דרכם בשנה הקרובה עומד (לפי חישוב של 20,000 מועמדים) על 0.26% או 99.74% שלא תתחתנו דרכם השנה.

כמה עולה לשדך זוג אצלם? חינם.    

האתר דוסידייט הוקם לפני עשור על ידי גרייסון לוי, וגם הוא מהווה אתר היכרויות קלאסי שבנוי על כרטיסים אישיים ומנועי חיפוש שעוזרים למצוא את המועמדים הרצויים.

בעשר שנות קיומו נישאו דרך האתר 223 זוגות.

אז מה הסיכוי להתחתן דרכם? ממוצע הנישואים השנתי עומד על 22.3 זוגות, או 44.6 מועמדים שמתחתנים כל שנה. אולם דוסידייט הינו בעל מאגר ענק במיוחד של 49,339 מועמדים, דבר שמוביל לסיכויים של מועמד חדש להתחתן דרכם בשנה הקרובה ב-0.09%, או 99.91% שהוא לא יתחתן דרכם בשנה הקרובה.

כמה עולה לשדך זוג אצלם? אמנם ההרשמה היא חינם עם חברות בסיסית, אולם על מנת ליצור קשר עם מועמדים אחרים צריך להיות בעלי מנוי. מחיר המנוי הינו 72 ₪ לחודש בודד, 199 ₪ לשלושה חודשים, או 349 ₪ לחצי שנה. במחיר שנתי  (הכפלת המחיר של חצי שנה ב2)  מדובר במחיר של 698 ₪ לשנה.

סיכום ביניים:

אם נחבר את כמות הזוגות שחמשת הארגונים הללו מחתנים בשנה, מדובר ב-89.9 זוגות לשנה. במחיר של 316,996 ₪  וזאת מבלי להחשיב את דמי המנוי שדוסידייט גובים לאורך השנה מהמנויים שלהם. אולם צריך להתחשב בכך שיש עוד אלמנטים שלא לקחתי בחשבון. למשל, באתרים ובמיוחד באתרי השדכנות הקלאסיים, לא כולם ממלאים שאלונים מלאים או מוסיפים תמונות, דבר שיוצר חוסר רצינות אצל המועמדים ומפחית את סיכויי ההצלחה. אולם ביחס לסטטיסטיקה מבלי להתמקד בסיבתיות, צריך לקחת בחשבון את הנתונים.  

בנוסף לגופים הידועים שעוסקם בשדכנות, החלטתי לסקור מספר גופים פחות ידועים בשל צעירותם או חוסר רצונם הישיר לשדך.

היצירתיים:

שידוך לאומי – בשנה האחרונה צעירי האיחוד הלאומי החליטו גם הם להצטרף לשוק. הם התחילו מ-30 רכזים שנפגשו פעם בשלושה שבועות בחדר המפלגה וניסו להצליב מידע על רווקים מתוך הרשימות שאספו. תוך פחות משנה הם הצליחו לחתן 7 זוגות ולטענתם יש במאגרים כמה מאות מועמדים. הארגון הינו חדש, ובעל רצון לגדול ולהתרחב, וניתן להרגיש שיש הרבה השקעה בפרסום (מכספי המפלגה?) והם אף שמו לעצמם יעד לצמוח ל100 רכזים ארציים.

פורום לנ"ו (לקראת נישואין וזוגיות) בערוץ 7 – אומנם מדובר בפורום שאינו על בסיס שידוכים, אלא על דיבורים והתייעצויות בנושאים הקשורים לדייטים וקשר, אבל במקרה או שלא במקרה, בשנתיים האחרונות התחתנו מהפורום 15 זוגות פורום.

פורום לא כלה מהאתר כיפה, אף הוא פורום שמיועד לדיבורים בין אנשים שנמצאים באותו מצב של רווקות ורוצים לשתף, לשאול וסתם לפרוק. הפורום גם מארגן שבתות ואירועים ובשנים האחרונות התחתנו דרך הפורום כ60-70 זוגות פורום.  

שידוכי ישיבות:

בכל ישיבה יש שדכן ישיבתי, בדרך כלל אברך/רב ובת זוגו שמשתדלים למצוא בנות זוג לבחורי הישיבות. הם בדרך כלל נוחלים הצלחה יפה בסדר גודל של כמה זוגות בשנה. אליהם מצטרפים אברכי הישיבה והחברים, שבזכות המודעות הגבוהה לנושא (באיזושהי רמה, ממש חיים את זה בישיבה) הרבה שידוכים יוצאים לפועל. אברכים רבים רואים את זה כחובתם לעזור לבחורים הרווקים ובעזרת נשותיהם שמכירות את הבחורות, שידוכים רבים נעשים. הם לא מהווים פתרון לכל תלמידי הישיבה, אבל חלק גדול מבחורי הישיבות יזכו למצוא את בנות זוגם כך. יש לא מעט בחורים שמתלוננים שלאחר שהם יוצאים מהמסגרת של הישיבה וההווי המיוחד ששורה שם, הם פתאום מרגישים שהם לבד בעולם ללא הקהילה הישיבתית שתפסה חלק חשוב בעולם השידוכים, ובמילים אחרות כבר אין מי שיציע להם.     

דיון:

כאשר יש מאות פעילים עם עשרות אלפי מועמדים, ובקושי מוצאים כמה זוגות בשנה, נדמה שאין להאשים את הארגונים או השדכנים. אומנם תמיד יש מקום לשיפור, ולא כל ארגון או שדכן הינו אמין או יעיל או בכלל בעל רצון לחתן. אולם כאשר בוחנים את כלל הארגונים והשדכנים ואת ההצלחה הדלה שלהם, גם אצל אלו שאוספים סכומי כסף גדולים, ניתן לדעתי להסיק שמדובר בבעיה עמוקה יותר. בהלך רוח של ציבור הרווקים ורווקות.  

נדמה לי שהגורם המרכזי לרווקות בציבור שלנו הינו הלך הרוח עצמו. רווקים פוגשים עשרות רווקות ועדיין לא מוצאים את אותו זן מיוחד שהם רוצים, מאידך יש כאלו שיושבים מיובשים במשך חודשים ארוכים ללא הצעות כלל. יש גם לא מעט משודכים שמעדיפים לסמוך על האמירה של 40 יום קודם לולד, ולחכות בסבלנות שהנבואה להגדרתם תתקיים. נדמה לי שבמקום לפנות לארגונים ושדכנים, רווק צריך להיעזר במשפחה וחברים שלו, הם אלו שמכירים אותו, והם אלו שגם יאפשרו לתהליך טבעי ובריא יותר. אסור להתבייש, אסור להפוך את זה למשהו שיש בו גנות. להתחתן זה דבר נהדר, ודרך העבודה צריכה להיות מסודרת ובריאה.

בציבור החרדי יש מנגנון שלם ונורמות שצפויות מההורים והילדים כאשר הם מגיעים לגיל המתאים. הציבור החרדי לא זורק את השידוך לשטח ההפקר של "אמונה", או יושב בחוסר מעש מחכה להצעה. טלפונים מתחילים לצלצל אצל ההורים יומם ולילה, ואומנם, לא כולם צריכים לאהוב את השיטה והשיטה לא בהכרח מטיבה עם כולם. אבל היא עובדת כאשר כל אחד עושה את תפקידו.  

איך זה הגיוני שבמגזר החרדי מתחתנים אחרי 2-3 הצעות? האם השדכנים שלהם בעלי רוח הקודש? האם הבירורים של ההורים כל כך מדויקים? או שמא הרווקים והרווקות עצמם שונים, שמא מה שהם מחפשים באמת לא דורש עשרות מועמדים, אלא 2-3 לכל היותר, לאחר הסינונים הטכניים.

מה קרה לנו שרווקים יכולים לפסול מאות בחורות בהינף היד? תסתכלו בסטטיסטיקות, איך זה הגיוני שמאות מתנדבים בציבור עם נגישות לעשרות אלפי רווקים ורווקות מכל הזרמים, ישיבות ומוסדות, מצליחים לחתן בקושי כמה עשרות זוגות בשנה?

לא, זה לא הכסף. כי גם אלו שדורשים סכומי כסף גדולים לא מצליחים יותר מאלו שבחינם. נדמה שההבדל הוא בהלך הרוח של הציבור. מה שנמצא בראש של הרווקים. על איזו נסיכה הוא חולם, ואיזה גן עדן יהיו נישואיו, ועד שלא ימצא פרט לפרט את כל אשר הוא מחפש, הוא ימשיך לפסול ולפסול. אז מי שלא כזה, אולי באמת יזכה להתחתן תוך זמן קצר עם מיעוט של הצעות, ואולי יד הגורל יפגיש זוגות שבנס יתאהבו אחד בשני. אבל יש פה בעיה ציבורית כלל מגזרית.

זו בעיה של נורמה ודרך חיים, זו הסביבה שבה אנו חיים, והבארות מסביב שמהם אנו שותים. ושיעור בזוגיות לא ישנה תפיסה וחוויה תמידית של אדם. הפניה היא לא למחנכים אלא להורים, הכול מגיע מהבית. אי אפשר לחיות ולחוות במשך 20 שנה נורמות וערכים, ואז לשמוע בהרצאה מידע טכני שונה ולצפות לשינוי.

בנוסף, על בסיס הגדלת הסיכויים הטכניים של רווקים, חלקם צריכים לקבל יותר הצעות, ובעיקר הצעות מתאימות יותר, ואת זה יכולים לספק בעיקר חברים ומשפחה. כל עוד רווקי המגזר יהיו עצמאיים ומיוחדים עם דרישות וחלומות, הם יצטרכו שידוך פרטני, כזה שנעשה על ידי מישהו שמכיר אותם היטב, וכדאי שהמשדך יכיר גם את הצד השני. לכן יש לחזק את המעורבות של החברים ומשפחה בעזרה לרווקים, ולא בשדכנים או אתרים שההיכרות שלהם היא וירטואלית. אומנם יש כמה בודדים שיתחתנו כך, אבל זה פשוט לא עובד ברמה הציבורית.

לאחרונה, בארגון ישפ"ה החליטו לשנות את הקו של הארגון. מ-200 שדכנים שגילם הממוצע הוא מעל 45, הם יוצאים למבצע ענק בהיקפו לגיוס כ-800 מתנדבים צעירים. יש פה הזדמנות לחברים ובני משפחה לקחת חלק פעיל ולעזור. הפלטפורמה של ישפ"ה שכולל אלפי רווקים ורווקות מכל המגזרים ומוסדות רק מחכה שכל מועמד יהפוך להצעה, והצעה איכותית שתתאים למי שהציעו. אם הם יצליחו לגייס את 800 המתנדבים, יכול להיות שכדאי יהיה לאחד את המאגרים הקיימים של כלל המועמדים וליצור דבר אחד גדול ורציני.  

לסיכום:

אנשים צריכים להתחתן דרך הסביבה שלהם, זו המסקנה ממבט על הרווק הדתי לאומי. רווק צריך להיעזר בחברים ומשפחה, והם בתמורה צריכים לעזור לו. זה צריך להפוך לנורמה מקובלת, ולא למעשה שיש בו בושה או גנות. ההתמקדות צריכה להיות על הסביבה והאישיות של הרווק. אי אפשר לברר על המידות ועל הפרטים הטכניים בלבד, משום שזהו אינו המדד שבו הרווק בוחן רווקה ולהיפך. יש להכניס את הנופך האנושי לסיפור, אותו נופך שבודק מי האדם ולא מילים שרשומות עליו. אולי יש מקום לארגן שבחורה תיפגש עם אם הבחור או דודתו או אחותו (וכנ"ל לגבי בחור), רושם כזה יהיה הוגן יותר כלפי הזוג היוצא. האם לא תצא לנו הצעה איכותית ומתאימה יותר במיד וקרובי המשפחה או החברים יכירו מפגישה פיזית את המשודך המדובר?

או שמא התרחקנו מהמשפחה? שילדים אינם סומכים על הוריהם, ואף אינם מוכנים לספר להורים שלהם על הפגישות ומשודכים שהם פגשו, כי זה בושה או לא עניינם, או שהם אינם מעריכים את דעת ההורים.

כך או כך, יש צורך בבדק בית ציבורי. בפועל יש וואקום עצום של צעירים שאינם מתחתנים למרות רצונם. צעירים אלו נאמדים בעשרות אלפים והם מגיעים מכל הזרמים והמוסדות. זו בעיה ציבורית ואינה תוצאה של ארגון או שדכן כזה או אחר, אני לא חושב שאם יקימו עוד עשרה ארגונים זה ישנה במקצת את הסטטיסטיקה, למעט לתרום עוד כמה עשרות שידוכים בשנה, שאומנם זה דבר נהדר ומבורך, אבל כמעט ואינו נראה ברמה הציבורית וביחס לדרישה העצומה.

השינוי צריך לבוא גם מהרווקים עצמם, רחל בחורה צעירה מירושלים, מספרת שבחורות דתיות שמחליטות שהם פנויות להצעות ורוצות לחפש חתן, עושות טעות קטנה. משום מה, הן מרגישות שזה רע להגיד את זה לכל העולם " אפילו כששואלים- אנחנו מתביישות להגיד "כן אני מחפשת". רחל דוחקת בכולם ליידע אנשים, גם מעבר לחברות. לשלוח את ההורים לדבר עם הורים לבחורים בישיבות ולהגדיר להורים היטב את הבחור שמחפשים, כי לפעמים ההורים לא מבינים שהבת שלהם רוצה משהו קצת אחר ממה שהם חושבים. רחל ממליצה לפנות לדודים ודודות, מורים ומורות, כל אדם אכפתי שקיים בחיים שלכם.  לדבר על זה עם כולם, בפרטיות, בצורה אמיתית דיסקרטית ומכובדת, ולא צעקנית או נואשת.

נקודה נוספת שרחל מעלה זה שידור רווקות, לטענתה יש בחורות שמשדרות "אני בחורה טובה, אין מצב שאני פנויה" ולכן גם לא מקבלים שום הצעה, אף אם המצב יבש לגמרי. רחל לא טוענת שזה נובע משחצנות, אלא פשוט מכך שאנשים לא רוצים להרגיש נצרכים ונזקקים. אבל צריכים להתגבר וגם אם זה לא נעים בהתחלה, עדיף להיות אחרי אי נעימות כזו ביחד עם הבעל, ולא לשמור על "הכבוד" ולהיות לבד.   

שינויים בולטים בשדה הקרב הישראלי:

שדה הקרב הישראלי, מהגולן וסמטאות ירושלים בעבר, ועד לרחובות אשדוד בהווה. סיבוב אחר סיבוב של קרבות ליוו את ישראל אל תוך המאה ה-21, והשינויים באסטרטגיות ובהצטיידות הישראלית, הופכים לנחלתם של הציבור הישראלי, ככל שהוא הופך עם השנים לקרבן העיקרי של האויב.   

שני אמצעים טכנולוגיים שמשנים את האיזון האזורי נכנסו לאחרונה לשירות הביטחון הישראלי, וכוונתי להראות את המשמעות של השינויים הללו ביחס למאזן הכוחות האזורי, ואף את הרקע ההיסטורי שיעזור לסמן את הכיוון של הלחימה בעתיד.

"מעיל רוח"

היסטוריה של הטנק:

ב1916 במהלך מלחמת העולם הראשונה בקרב המפורסם "על הסום" שבצפון צרפת, נעשה השימוש הראשון בטנק. אומנם קרב זה הסתיים ללא הכרעה ועם למעלה ממיליון נפגעים, אך זו הייתה ההופעה הראשונה של הטנק. הופעה צולעת, אבות טיפוס ראשוניים, מגושמים ופגיעים, שבעיקר טבעו בבוץ, אך בכל זאת התחלה. בעקבות ההופעה הבוסרית, המושג שריון יהפוך לאחר שני עשורים בלבד למפלצת פלדה שבעזרת טקטיקת הבליצקריג הגרמנית, תביא לכיבוש בזק של אירופה בידי הגרמנים.

אומנם, באותה מלחמה מפורסמת שבו עלה הטנק לגדולה, נוצרה גם התרופה למכתו. טילי נ"ט (נגד טנקים), כדוגמת הבזוקה, הוכנסו לפעולה בהצלחה עצומה כבר בשנת 1942 דבר שגרם לחיזוק מאסיבי לשריון הפלדה של הטנקים.

אך במלחמת המיגון והטיל, הטיל השיג את העליונות הנצרכת, ובמלחמת יום כיפור, הטילים ניצחו רשמית את הטנקים, כאשר כוחות קומנדו מצריים שחצו את התעלה ארבו לטנקים ישראליים עם טילי סאגר וחיסלו את רובה של חטיבה 14, חטיבת הטנקים היחידה לאורך הסואץ, שהייתה אמורה לעזור למעוזים בהגנה על קו בר לב.

בדומה, במלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה פגע ב52 טנקים ישראליים, כאשר 50 מתוכם נפגעו על ידי טילי נ"ט וה-2 האחרים על ידי מטעני גחון. לאחר הפגיעה המאסיבית של כוחות החיזבאללה הובהר לכולם שזה רק עניין של זמן קצר, לפני שטילים דומים יימצאו בידי החמאס, והאיום על המשך פעילות השריון הישראלי כולו עמד בסכנה. המשמעות האסטרטגית לאיבוד כוח האש והתמרון המיוחדים לשריון, היא כל כך איומה, שהיא מהווה סיכון רציני לביטחונה של המדינה בכלל, ולפעילות השוטפת בפרט.   

 טענה זו לצד הלחץ הציבורי, הביאו לתוצאה של פיתוח מערכת הגנה ייחודית שנקראת "מעיל רוח" שמפעילה מערכת הגנה אקטיבית נגד טילים. מערכת זו משנה למעשה את שדה הקרב המודרני, ומעניקה לטנק את היתרון על פני טיל הנ"ט, לאחר 40 שנה שהטיל שלט ללא עוררין. מאז מלחמת יום כיפור, צבא סוריה, חיזבאללה, והחמאס התכוננו ונלחמו עם כוחות היבשה של ישראל, בעיקר עם טילי נ"ט, לאור המחיר הזול, והאפקטיביות הגבוהה של הטילים לעומת הטנקים, ובארסנל של הכוחות הללו, נמצאים אלפים רבים של טילי נ"ט. אולם לבסוף, בפריצת דרך טכנולוגית מדהימה, ישראל עיקרה את האיום של האויב, והחזירה את הטנק לשדה המערכה.     

פעילות מבצעית: במהלך חודש מרץ 2011, המערכת זיהתה שני טילים שנורו אל עבר טנקים שעסקו בפעילות מבצעית סמוך לרצועת עזה. הטיל הראשון יורט, והטיל השני לא יורט לאחר שהמערכת החליטה שהטיל לא מהווה סכנה לטנק.

הדגמה של המערכת ביוטיוב:

כיפת ברזל:

טילים על ישראל:

מתחילת העשור נורו על ישראל כ9000 טילי גראד וקאסם. הירי נעשה במרוכז על ידי החיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה, כאשר הטילים הגיעו מלבנון עד לערים חדרה ובנימינה, ומאידך על ידי ארגוני הטרור ברצועת עזה, אשר יורים בממוצע כ500 טילים בשנה, אשר מגיעים עד לאשדוד ובאר שבע.

הרקע לירי הטילים על ישראל, הינו בהחלטה של נשיא סוריה חאפז אל אסד, אשר הגיע למסקנה שצבאו לא יוכל להשתוות עם הצבא הישראלי מסיבות כלכליות וטכנולוגיות, ועל כן הוא פיתח דוקטרינה של התרעה והגנה, שכללה הצטיידות מאסיבית בטילים. ניתן לחלק את הטילים לשתי קטגוריות, קטגוריית הגנה, של טילי נ"מ (נגד מטוסים), ונ"ט (נגד טנקים) שנועדו להגן על אדמת סוריה מפני פלישה ישראלית, ומאידך קטגוריית התרעה שכוללת טילי קרקע קרקע שמיועדים לאוכלוסייה האזרחית הישראלית. דוקטרינות דומות אומצו על ידי ארגוני הטרור, ובמיוחד על ידי החיזבאללה והחמאס.

לאחר ההתנתקות מרצועת עזה והפעלת קו גבול אפקטיבי, עיקר המסה של הפעילות וההצטיידות של ארגוני הטרור ברצועה הופנה לרכישת ושיגור טילי קרקע קרקע לעבר יישובים ישראליים.

כנגד הפגיעה היומיומית בחיי האזרחים במצב של שגרה, והאיום של כיסוי כל הארץ בטילים בזמן מלחמה, ישראל פיתחה מערכת ליירוט הטילים לטווח קצר, ובכך סגרה הרמטית את גבולות המדינה לאיומי האויב (גדר ההפרדה הינו ההגנה ביבשה, וכיפת ברזל תסגור את הפרצה דרך האוויר).

אומנם המערכת נמצאת בראשית דרכה, וסביר להניח שנראה שדרוגים רבים לאורך השנים, ואף תהליך ההצטיידות תיקח זמן, אך בפועל, מערכת זו סוגרת את הפרצה האחרונה של ההגנה הקונבנציונאלית, ומעקרת את האיום העיקרי של האויב האזורי מצפון ודרום.

פעילות מבצעית: בסוף חודש מרץ 2011, ותחילת אפריל 2011, הוצבו שתי מערכות בדרום הארץ, לתחילת "ניסוי מבצעי".

הדגמה של המערכת ביוטיוב:

סיכום: האסטרטגיה הישראלית במלחמה נגד האיומים האזורים, הינה עיקור היכולות של האויב על ידי גדר הפרדה מאויש ומערכות ליירוט טילים. אסטרטגיה זו, מהווה תשובה יעילה לאיומי האויב, ותכריח אותו למצוא פרצות חדשות שדרכם יוכל לפגוע בישראל. לא מן הנמנע שפלוגות שהתמחו בירי רקטות יעברו הסבה ללימוד מקצועות המחשב, והטרוריסט המודרני יהפוך להאקר מקצועי. ניצנים ראשונים כבר נראו על מסך התקשורת העולמית, עם החדרת וירוסים לכור באיראן, ופריצה מאסיבית לאתרים בתקופת המשט הטורקי. פוטנציאל ההרס והפגיעה במלחמת המחשבים היא עצומה והרסנית, וטוב נעשה שנתחיל לחשוב על מלחמות העתיד, ולא נשאר תקועים בטקטיקות העבר מהמלחמות שהיו. אסור לה למדינה להתכונן למלחמה שכבר הייתה, אלא למלחמה שתהיה. 

באיזו זכות מפציצים את לוב?

דן מרגלית תוהה מה ההצדקה לתקיפה של בעלות הברית בלוב, במאמר דעה שהתפרסם בישראל היום.  מרגלית מסיק שהמתקפה היא פרי של חזקים על חלשים, מעין עזות מצח של מדינות חזקות שפוגעת בזכותם של עמים קטנים לקבוע את גורלם בידם. אני ממליץ לקרוא את המאמר עצמו של מרגלית לפני שאתם קוראים את התגובה שלי, משום שהטענות שמרגלית מעלה הם אבסורדיות, וטוב תעשו שתתרשמו מהם בעצמכם.

לא רק שזה דבר יפה או ראוי שהאו"ם דרך כוחות נאט"ו מתערב, אלא זו חובה מדרגה ראשונה על כל מדינה שרואה ערך לחיי אדם. הערך המוסרי של הצלת חיי אזרחים מידי ממשלה שאיבדה את הרסן המוסרי, ומאיימת לרצוח מאות אלפי בני אדם, מחזירה אותנו אחורה במהרה ממש, לשואה.

שימוש רב נעשה בשואה שלא בצדק בצורה פרובוקטיבית ואיומה. אך אין זה אומר שאין לקח שניתן ללמוד ממנו, לקח שחובה לזכור. אין זה אומר שאסור להזכיר את השואה לעולם לא עוד. להיפך, חובה להזכיר את השואה כאשר הדבר מתאים, במצב שיש סכנה שזה יקרה שוב.

רצח של עשרות אלפי אזרחים זה שואה. אין מילה אחרת לתאר את הזוועה הזו. ולא צריך לחכות שזה יקרה בכדי שיהיה מותר להשתמש במילה הקדושה.

כבר חווינו על בשרינו את המיאון של בעלות הברית להפציץ את מסילות הרכבת ולהתערב "בענייניה הפנימיים" של גרמניה בעודה רוצחת מיליוני יהודים ולאומים אחרים. האם מישהו מעלה על דעתו שזה היה מענייניה הפנימיים של גרמניה, שדנה בגורלה ועתידה?

המוסר האנושי הינו הכוח העליון אשר מעניק את קדושת החיים, וכוח זה חזק בעשרות מונים מהמצאה מלאכותית של מנגנון אזורי הנקרא "מדינה". בשם המוסר, על כלל האנושות, האחריות והחובה להגן על חיי האדם, בלי קשר לשרטוטי מפה הנקראים גבולות.  

למה לקח כל כך הרבה זמן?    

הצער הינו בהתמהמהות של כוחות המערב בפעולה, ומי יודע כמה אלפי אזרחים שילמו בחייהם על ההתעכבות הזו. אך מי יודע כמה אינטרסים סנוורו את העולם עד לקבלת ההחלטה, כמה מהמדינות שהשתתפו בהצעה באו"ם, נמצאים בקשרים כלכליים חשובים מאוד עם לוב? כמה מהמדינות שהצביעו, הם אלו אשר מכרו ללוב את הנשקים, ולפי התכנון העתידי, גם מתכוונים למכור למדינה עוד נשקים רבים?  כמה מקבלים מלוב את הנפט היקר, או משאבים אחרים? וכמה פחדו לפגוע בלוב, משום שהם צריכים לשמור על קשר חם וידידותי עם מדינות עוינות אחרות בכדי לעשות איתם עסקים?

ולא יקשה על הסקרן לבדוק את הקשרים הכלכליים עם לוב, או מדינות בעייתיות אחרות (בעיקר במכירות נשק וקניית משאבים כמו נפט), ברשימה של חמשת המדינות שלא הצביעו בעד התקיפה.

שוטרים של העולם?

אולם, מרגלית צודק שהמוסר האנושי אינו השיקול המוביל בהיסטוריה של העולם והמלחמות של מדינות. בעשורים האחרונים היו מלחמות והתערבויות זרות רבות, שהיו לשם אינטרסים כלכליים, כוח, או שיגעונות של מנהיגים ואידיאולוגיות. אך דווקא עכשיו באחד הרגעים היפים של האנושות, בהם מדינות העולם נענו לצעקות הדם, והרימו את הדגל המוסרי של הצלת חיי אדם, דווקא עכשיו להגיב בציניות? לקרוא לגולדסטון שיחקור בלוב, מידה כנגד מידה לאחר עופרת יצוקה.

כן, כל מדינה ומדינה היא שוטרת של העולם. לא מתוך מינוי רשמי או הכרה של מדינות אחרות. אלא מתוך השתייכות לאנושות והאחריות למתרחש בה. ובדיוק כמו אזרח, כך ישנם גבולות אדומים שבהם צריכים המדינות לעבור על חוקי המדינות, ולעשות מה שצריך לעשות בשביל דברים נעלים כמו חיי אדם, שנמצאים הרחק מעל המשחקים המלאכותיים שלנו הנקראים פוליטיקה ומדינות.

אז מה עם יש עוד עשרות מדינות בעייתיות, או פגיעה בחיי אדם, או מכירת נשקים למדינות שיעשו בהם שימוש טראגי. אז נכון, יש הרבה מאוד בעיות בעולם. אז צריך לשנות. צריך לשנות גישה ופאזה בראש, ולזכור בדיוק כמו האזרחים המצריים או הלובים, שהמציאות והעתיד שלנו, הם האחריות שלנו, ואם יש דברים רעים בעולם, אז הם לא חייבים להיות שם, הם אינם תורה מסיני, וחובה עלינו להתעורר בתור אזרחי העולם ולקחת את האחריות על עתידנו. לציבור אין זכות לבחור ולהחליט, אלא יש לו חובה, וכאשר הוא מפקיר אותה, דברים נוראיים קורים, ורק כאשר הוא מבין את גודל הכוח שבידיים שלו, ואת הפוטנציאל האדיר לתיקון ושדרוג המציאות, יש סיכוי גם להגיע לשם.

לא יזיק לנו, "אנשי המערב", אלו שגדלו במדינות דמוקרטיות, ללמוד קצת מה זה אחריות אישית, ואחריות ציבורית, ואי קבלה של עוול ופשע משכנינו במצרים, או יתר מדינות ערב "הפרימיטיביות ומשועבדות".

בחודשים האחרונים זכינו לראות את האנושות בשעותיה היפות, ברגעי גבורה וגדולה. והעקרונות שדחפו את האזרחים הרבים שלקחו בהם חלק, הינם עקרונות יסוד שאם נטיב לאמץ אותם בכל מדינה ומדינה, על ידי כל אזרח ואזרח, נוכל להעלות את האנושות כולה לשלב הבא, לעולם צודק והוגן וטוב יותר לכלל בני האדם.    

בלי שיעורי אזרחות..

אלפי האזרחים המצריים שיצאו לרחובות בימים האחרונים, הבינו את העיקרון החשוב ביותר לכל עם וציבור. הם הבינו שהמציאות, ומה שיש בה, הינם האחריות הבלעדית שלהם.

הם לא למדו בשיעורי אזרחות על זכויות וחירות, אבל הרגש הטבעי של לקיחת אחריות על מצבם, לבסוף פרצה פנימה לליבותיהם, והשמידה את הפחד ממוסדות השלטון שרמסה אותם ללא רחם.  

בלי מנהיגים..

אחד המאפיינים המעניינים בהפגנות המצריות, שאין שום הנהגה, אין שום מפלגה או אנשים גדולים שמוליכים או יוזמים את הפעילות. הפרטים זועמים, ובתיאום דרך האינטרנט, יוצא אדם פשוט לרחוב ואחד מצטרף לאחד ויוצר שניים, ואליהם מצטרף שלישי ורביעי וחמישי, ולאט לאט כולם נוהרים לכיכר, והם הופכים לאלפים, ולעשרות אלפים. איזה רגע אדיר זה לאנושות.  

כבר ראינו יחידות צבא לוקחות את השלטון, ראינו את המושכות של מדינות עוברות מיד עריץ למשנהו, אך הפעם זה שונה, וגל של גדולה אנושית יוצאת לרחובות. אזרחי תוניס ואחריהם אזרחי מצרים טוענים לשלטון, לאחריות על עתידם, לפשר המציאות שהם כלואים בו.

אין זה כבר מהפכת יחיד כמו המהפכה האיראנית, מהפכה עממית, שהעלתה לשלטון דיקטטורים אחרים. זוהי מהפכה בעולם המוסלמי, זוהי מהפכה של מדינות העולם השלישי. והגל שהתחיל בתוניסיה מרעיד את כיסאותיהם של כלל מדינות הדיקטטורים. אזרחי העולם השלישי מביטים ומפנימים. עד היום הם ראו את החירות והחופש של המערב מחד, ואת המשטרה החשאית בארצם מנגד, ולא הבינו איך השינוי המיוחל יבוא. אזרחי תוניסיה גילו את הסוד הכמוס, הכוח שייך לעם. האחריות שייכת לאזרחים, ולשום דיקטטור אין רשות קיום.

 ואיך זה קשור למדינת ישראל?

כמו לכל מטבע, יש כאן שני צדדים. בעוד הצד הראשון מאפיין את הגדולה האנושית, את הכוחות הטבעיים של האדם והציבור שלוקח אחריות על עתידו וגורלו, הצד השני הינו ההסתכלות הישראלית.

זהו אינטרס ישראלי שהמצב יישאר רגוע במצרים, שמובארק יישאר בשלטון, וישלוט במדינתו ביד רמה. למדינת ישראל אין שום עניין לראות גורמים שעוינים את ישראל עולים לשלטון, הגדר העתידי לאורך גבולה הדרומי של המדינה מיועדת לעצור את נחילי הפליטים מאפריקה, ולא את טורי השריון המצרי. אומנם שלושת העשורים האחרונים גילמו שלום קר, אבל בשיקול האסטרטגי, ישראל ישנה בביטחון תחת הידיעה שגבולה הדרומי שקט. ואפשר להוסיף אי אלו בונוסים לשלום, כמו כמויות חיוניות של גז טבעי.

מאידך, מצרים לא הייתה מציאה גדולה. תמורת "השלום" הקר, הם קיבלו נשקים וכספים רבים מהמערב, ויצרו את הצבא הגדול והחזק ביותר במזרח התיכון, המצויד בכל מה שהמערב יכל לספק.

היחסים עם סוריה לעומת זאת, שלא עשתה אתנו שלום, לא שונים עקרונית מהיחסים עם מצרים, אולם לפחות הם לא זכו לחימוש המאסיבי, שבזכות "השלום" עם ישראל, מצרים קיבלו.

ראש הממשלה נתניהו הטיב לתאר את המדיניות הישראלית לאירועים במצרים: "השלום בין ישראל למצרים נמשך זה יותר משלושה עשורים ומטרתנו להבטיח שיחסים אלה ימשיכו להתקיים", האינטרס הלאומי מחייב את ישראל להסתכל צעד קדימה לתוך העתיד, ולפעול כבר עכשיו בהתאם. כמובן שמדינה דמוקרטית טובה ממדינה דיקטטורית, וכמובן שזכויות האזרחים חשובות מכמעט כל דבר אחר. אבל כישראלי, האינטרס הישראלי קודם לכל אינטרס אחר.

שני צדדים למטבע, ושניהם עקרוניים וחזקים כל כך.

טוב לאזרחי מצרים אבל רע לאזרחי ישראל.

מה העתיד צופן לנו?

כל דבר יכול לקרות. מובארק יכול לשמור על כוחו, ומאידך לאבד אותו. ההמונים יכולים להשתלט וליצור אנרכיה או דמוקרטיה. אולם הפתרון האידיאלי מבחינתי, (וטוב שיהיה פתרון אידיאלי, בכדי שיהיה למה לקוות), שמובארק יישאר על כסאו, וישמור על כוחו. ומאידך שירפה במדיניות הפנים, שיעשה רפורמות בכלכלה וישפר את זכויות הפרט, שכל אזרח יחיה באיכות חיים, בכבוד עצמי ובחירות. ומאידך שמדיניות החוץ, ומוסרות השלטון יישארו בידיו של מובארק, ובכך יבטיחו את המשכו של השלום הקר אך מספק, לעוד כמה שנים טובות.  

אין טוב ממראה עיניים: תמונות!