בס"ד

פוסט זה אני מקדיש לאסירי ציון יונתן פולארד וגלעד שליט, שה' ישמור עליהם, ויחזרו הביתה, עכשיו!

גוש קטיף שכן לו בין מאות אלפי ערבים עוינים ובין כחול הים, בתיו מוקפות הגינה ואנשיו החמים וטובים תחת מטר הקסאמים ומרגמות, ערבוב של צבעים של חול וים, של רסיסים וקליעים, של העשן השחור המיתמר מעל חאן יונס, ובתי הבטון האפורים מרפיח לצד בתי הגוש המטופחים והעצים ודשאים, הכול ביחד מעורבב היטב יוצר כתום, זה החלום הציוני, זה הסיפור היהודי, וזה פרק מאותה שרשרת היסטורית שהתחילה כאשר אברהם עמד לפני ה' בברית בין הבתרים.

אילו ידע אז אברהם על הגורל של בניו ונכדיו, אילו ידע... אך הוא ידע! הוא ידע שירדו למצרים והוא ידע בדיוק מה זה אומר, ובכל זאת, הובטח לו שגם יעלו משם, ולא תהא ירידתם כעלייתם. אברהם זכה להבטחה, לדעת להביט בהכול כתהליך, ולראות כל חלק משלים את הפרק הבא, כרבי עקיבא אלף שנה מאוחר יותר שיכל לעמוד בעיר העתיקה, ברובע המוסלמי להביט על השועלים שמהלכים שם, ולצחוק, כי הוא ידע.

מי לא מכיר את האגדה על נפוליון שראה יהודים בוכים בתשעה באב ומתאבלים על בית המקדש שחרב, על החורבן הנורא שבא על עם ישראל 1800 שנה לפני כן. והוא צדק, הקשר התמידי, אותו קשר שקישר את היהודי ליהודיותיו, לתכליתו, לעברו, היא זו ששמרה על העתיד שלו, בהיקש למדרש המפורסם שיותר משישראל שמרו על השבת, השבת שמרה עליהם.

קראתי שיצא רב ואמר שלא צריך לקונן או לחבר קינות על גוש קטיף, משום שפחד לחזק את הקרע שבין הציבור הישראלי.

ברעדה, בפחד ממש, אני ניגש לחלוק, אינני כלום לידו, אך איני יכול, נשמתי זועקת לאמת, וכי איך עליי לעזוב את הזהות שלי? את היהדות שלי? את ארץ ישראל היקרה שלי? וכי בכל מצב אחר היו נוהגים כך?

בפרשיית המרגלים יהושע וכלב שתקו בכדי לא ליצור "קרע" בעם?

שתיקה כאן היא רפש כפי שז'בוטינסקי כתב בשירו "כי שקט הוא רפש", לא!! איני יכול לשתוק.

גוש קטיף זה לא רק חלום מחייהם של כמה אלפי תושבים, זה לא רק מקום, או תמונה או אפילו מסע הרפתקאות לנער שניסה להסתנן לגוש הנצור במטרה להציל את ארץ ישראל.

גוש קטיף זה קונצפט, זה מושג של תורה, זה ארץ ישראל. זה חלק מגאולת האדם והעולם, זה חלק מהאור האלוקי שצריך ומנסה בכל כוחו להיכנס לעולם ולהביא את העולם לתכליתו האמיתי, לתכלית האלוקית.

ולכן על כל איש ישראל, על כל אדם אשר מחובר לתורה, שמחובר לעם ישראל, לארץ ישראל, חובה להתאבל, חובה לבכות, וחובה לפשפש במעשיו היטב בכדי ללמוד למה זה קרה, ואיך למנוע מזה לקרות שוב. והייתי אומר גם איך להשיג את פנינת הארץ היקרה, את גוש קטיף שוב, אך קטן אני, אני רואה את השועלים ובוכה.

שישבו נערים בחדר, בכיתה, ויבכו, ויתאבלו, ויארגנו פעילות בעניין גוש קטיף, המקום והמושג. שישבו אימהות בחוג בית, שיצאו סטודנטים לרחובות ויעוררו את העם לגוש קטיף. שהרב ידבר על הנושא בבית כנסת, שמשפחות יתכנסו בסלון, שתנועות הנוער, וקבוצות של חברים, שכל אדם ואדם ימצא את דרכו המיוחדת וייחודית לגשת אל הנושא הגדול של גוש קטיף, לא רק המקום או הגירוש, אלא למושג, לעם ישראל ולדרכו ההיסטורית וארוכה לקראת התכלית האלוקית וגאולת ישראל. שכולם ימצאו את הדרך להגיע לאותו כתום, צבעם הטבעי של שועלים, כן כן אותם שועלים, ושיבכו ואח"כ יצחקו.

בכוונה תחילה אני כותב כאן כשבועיים לפני יום השנה האמיתי, וזאת בכדי לתת לאנשים לארגן פעילויות פרטיות שיבואו מהם, שידרשו מהם, שיחברו אותם, שלא ישתתפו רק בדברים הרשמיים שבאים מחוצה להם, וחולפים מהר יותר בכל שנה שעוברת.

ובבנין ירושלים נתנחם!

 

   

 

בסיעתא דשמיא

המנוע והיישום של רעיונות ואידיאולוגיות מתבסס בראש ובראשונה על גשמיות, על חומר. על אותה עגלה ששווה כסף, זמן, ולפעמים אף בני אדם. זו נקודת ההנחה שלי.  

הדוגמאות מהמציאות הסובבת הן רבות, ומספיק שנבחן כל מערכת בחירות או מסע שיווק ופרסום יחצנ"י למוצרים, בכדי להבין את מקום "הבמה" שהכסף קונה.    

לא מספיק להביא בשורה, לא מספיק לחשוב על רעיון או אידיאל נעלה, יש צורך להלביש אותו על כלי מעשי, יש לתרגם אותו למושגים אנושיים, כמו תועלת ורווחיות, ולהשתמש באותם הכלים ממש שמשרתים את האויב או מקובלים בחברה.  

יש אנשים תמימים שחושבים שאם מדובר ברעיון קדוש, באידיאל, אז לא פועלים לפי החוקים המקובלים, אז הכול בהתנדבות, הכול בתרומות, ולא צריך לפרסם או להעסיק אנשי מכירות ושיווק ופרסום, כי הרי זה עניין קדוש.. תמימות, ותמימות מצערת.

ההבדל בין העיתון בשבע לעיתון הארץ הינו הבדל רוחני, באמירה שלהם, אולם ברור לכול שהצד הגשמי שלהם שווה. שניהם משיגים מימון ע"י פרסומות, שניהם פונים אל אנשי מקצוע שמבינים בתחום, וכך נוצרת לה עיתונאות מקצועית שדוגלת בקו אחר. ככל שישכילו להתחבר לצד הגשמי של "עיתון" כך רמת העיתון והצלחתו רק תגדל, דבר שיביא את בשורתו ליותר אנשים, וישיג את מטרת הקמתו.

בסוגריים אני רוצה להוסיף, שאומנם עיתון ממומן מפרסומות, אולם זכותו גם לבחור את אופי הפרסומות. ולפעמים הדבר מקבל אבסורד טראגי, כאשר תוכניות טלוויזיה יכולים לשדר פיגוע ואז לעבור לפרסומת שבו משכנעים אותנו לקפוץ לקניון הקרוב לקנות סבון כאילו דבר לא קרה, ואז לחזור לפיגוע, העיקר לנצל את הרייטינג...

לאטמה

האתר לאטמה הוכיח את עצמו, הוא הוכיח שיש לו מה להגיד, והוא גם יודע איך להגיד את זה. הוא השכיל לנצל את האינטרנט, והיצירתיות לצד ההומור שלו בהחלט שובים. אולם, הוא לא השכיל להשתמש במנוע הכלכלי, הוא לא פעל כמו כל אתר אחר שרוצה לגדול ולהביא את בשורתו,  ולכן נראה לי שהוא הגיע לשיא שלו, הוא מיצה את עצמו. כאשר אני חושב על עוד שנה של לאטמה במתכונתו הנוכחי אני משתעמם. בשנה הראשונה אני מוכן לקבל אותו כפי שהוא, ואף לעקוב בדריכות אחר ההתקדמות, השכלול והשדרוג שניתן לראות בו בבירור. אולם עתה הגיע הזמן עבור לאטמה להתחיל להתנהג כמו שחקן מקצועי בתקשורת המקומית ולנסות לממש את החזון של מקימיה.

שמעתי את אנשי לאטמה מתלוננים תכופות שאין להם מימון להרחבת הפעילות, ושאילו היה להם הם היו יכולים לכל כך הרבה. אף שמעתי אותם משווים את תקציבם הזעום לזו של  "ארץ נהדרת" בטוענם שלאטמה עובדת על תקציב שנתי שמשתווה לתקציב של פרק אחד של ארץ נהדרת.

קרולין גליק, דיווחה שמימון לאטמה נעשה ע"י תורמים פרטיים ותרומות שמגיעות מהמרכז למדיניות ביטחון בארה"ב בה גליק מכהנת כעמיתה בכירה.

אני שואל, האם כך הם חושבים להצליח? האם ללא מנוע כלכלי, ללא מימון אמיתי, ללא חמור של משיח, האם כך הם חושבים להצליח לגדול ולהפוך לשחקן בשוק?

לדעתי, כשלב ראשוני עליהם להתחיל "לחיות" מפרסומות, הם טוענים שהם ארגון ללא רווח, ואני אומר שזו שטות להיות ארגון ללא רווח, ארגון ללא רווח זה מתכונת לכישלון, זה מקל בגלגלים, זה אומר לחיות מזוטות, מקיבוץ נדבות, ולעולם לא להצליח. במקום זאת, תהפכו לארגון למטרות רווח, וכל עוד הבשורה תהיה אמיתית, והרווח מופנה לשדרוג וגדילה ולא לכיסה הפרטי של גליק, אז הציבור ימשיך לאהוב אתכם.  

חברה תקינה, היא לא חברה שחיה מנדבות ותרומות. חברה תקינה היא חברה שמרוויחה את שכרה ביושר, בעמל כפיים, ושדואגת לחלשים שבה. יתר על כן, בסופו של דבר מישהו משלם, אין ארוחות חינם, ועדיף שמישהו ישלם תמורת דבר שהוא חפץ בו (נגיד חברה שמעוניינת בפרסום מוצריה) מאשר לעבור עם צלוחית ולאסוף מטבעות.

כמה פעמים אנחנו שומעים על יזמות ופרויקטים של אנשי רוח, לאנשים רבים יש רעיונות מעולים איך לשפר את החברה האנושית, איך לתקן את העולם ולעזור לבני האדם. אולם הם אינם משכילים להשיג את הכלי, את הגוף הגשמי שעליו הרוחני יוכל להתממש.

אידיאולוגיה שמורכבת על כלכלה היא אידיאולוגיה צודקת, ואידיאולוגיה שתתקיים. יש לנצל את הצד "הגשמי" שהעולם פועל בו בשביל לקדם את האידיאלים היהודיים ואנושיים.

בדיוק כמו שצה"ל צריך להיות צבא מקצועי, ולא צבא חובבני עם רעיונות יפים, בסופו של יום הצד הגשמי של צה"ל יעמוד למבחן, איכות חייליו ונשקיו, ולא רק צדקת דרכו. ניתן להיות צודקים בכביש אך משם לבית הקברות הדרך קצרה.

איני בא פה להמעיט מצדקת הדרך, ומטיב ורוממות האידיאל, אולם אני בא להזכיר שללא גוף גשמי, ללא ניצול של הכלים הגשמיים, וביניהם המנוע הכלכלי, לא ניתן יהיה לממש את החזון היהודי.

מתי שישכיל היהודי להפנים שקולו קול יעקב, וקול יעקב באמת, וידיו ידי עשו, אז יזכה בכל הברכות, ויפעל טובה לעמו ויעבוד את אלוקיו.

עיקרון זה שימש לשחרור יהודי רוסיה, והעדר עיקרון זה רעם בשתיקת יהודי ארה"ב בזמן השואה. עיקרון זה צריך להיות מנוצל לשחרור יהונתן פולארד, להתנחלות בכל ארץ ישראל, ולכל רעיון ואידיאל יהודי אחר.

מנהיג

לפעמים נדמה שהכול טמון במילה הבודדת הזו, כמעין מילת קסם שפותרת את כל בעיות האדם והעולם. אני מביט בדיוקן של גדולי המנהיגים הציוניים, רואה בעיני רוחי את ז'בוטינסקי והרצל, ואני תוהה מה הפך אותם לאנשים כה דגולים?

האם עליי לטעון שהם תגובות ריאקציונריות, תגובה לאנטישמיות ופוגרומים? האם זה מה שמביא את הגדולה האנושית למיטבה? האם זה הטבע האנושי, המחסור והקושי הם אלו היוצרים את ההברקה לתגובת נגד, ולא סתם תגובה כנגד אותה הבעיה, אלא לתיקון וקידום העולם כולו?

הרי משה מגיע כתגובה לנאקת בני ישראל במצרים, אולם הוא לא מוציא אותם רק מעבדות מצרית, אלא הוא הופך אותם לעם, מביא להם את התורה, ומביא אותם לארץ ישראל.

ואם כך, הטרגדיה האנושית ולאומית היא זו המקדמת את העולם, ופתרונה אינה רק בטיפול נקודתי, אלא בקידום כולל של כלל הבעיות המהותיות.

שלושה סוגים של פעולה יש בעולם, שלוש תגובות לטרגדיה האנושית שהם שורש התיקון והקידום העולמי. כל המביט בהיסטוריה הלאומית של עמינו מימיו של אברהם אבינו דרך יציאת מצרים ועד תחיית האומה בזמן האחרון יראה את שלושת המוטיבים הללו חוזרים ומופיעים שוב ושוב בכל שלבי הגאולה.

ההבנה של שלושתם, הפרופורציה שהם יוצרים, והדיאלקטיקה של המתח ביניהם יוצרים את גאולת ישראל והעולם בהרמוניה של צליל הכוללים את כל צדדי האדם והעולם. הנפילות ואסונות לצד ההצלחות, בתמונה הכוללת, מהווים צלילים במנגינת ההרמוניה של ישראל והעמים בדרכם לגאולת עולמים.

המוטיב הראשון הינו הקב"ה. פעמים שהפעולה האלוקית מופיעה בצורה גלויה כקריעת ים סוף, ופעמים שהיא מופיעה בתור אנטישמיות שדוחפת את היהודי להתעורר ולפעול. הסתמכות בלעדית על האלוקות בתקופת הגאולה מעניקה את כלל פעולות הגאולה לאלוקות. ביאת המשיח, הורדת בית המקדש מהשמיים, ותיקון המציאות בין רגע כמעשה נס. המוטיב השני הינו המנהיג. ישנם שני סוגי מנהיגים:

א.      המנהיג הקטן, אותו אדם אשר הפך לאיש במקום שאין אנשים והנהיג בתחום מסוים. אדם כזה לפעמים אינו מתקבל על דעת הציבור, כי במהותו כמנהיג, הוא עלול להיכשל בכל תחום אחר, אולם בתחומו המיוחד הוא מהווה את המנהיג האידיאלי שיתקן וישלים דווקא את תחומו המיוחד.

ב.      המנהיג הגדול- זה המנהיג שאף כולם מתארים כמנהיג, אותם אדם דגול ועצום שפועל בכל תחום בקנה מידה עצום לקידום העם והעולם, ואולי ניתן להגדירו כפועל דווקא ברמה כלל ישראלית ובעניינים כלל ישראלים. מנהיגותו אינו כתואר או תפקיד מוגדר מראש, אלא באמת שהוא מייצג, ובעם אשר מקשיב לו מרצונם החופשי. כפי שכתב ז'בוטינסקי "שנשמעים להם [למנהיג] ממש כמו שנסחפים על ידי זמרתו של זמר בעל כישרון מפני שה"ניגון" שלו מביע את הגעגועים של עצמנו".

המוטיב השלישי הינו העם. כאשר כל פרט ופרט מתעורר מתוך עצמו לפעול כפי יכולתו, בסביבתו ובתחומים ועניינים הקשורים אליו. דוגמא קלאסית לדבר הינו אנשי המחתרות כמו אליהו צורי ואליהו חכים שיוצאים כפרטים וסמל לדוגמא אישית ומקריבים את עצמם כפרטים מושלמים למען הכלל.

איזה מוטיב עדיף בעיניי מבין השלושה?

ואיזה מוטיב משפיע במציאות האקטואלית של היום?

איני מאמין שיש עניין במוטיב אחד. אילו רצה הקב"ה שכל המציאות תפעל ע"פ נס, לא היה מוריד את עם ישראל למצרים, נותן להם לנדוד 40 שנה במדבר, או מביא אותם לארץ מלאה בעמים אחרים, ומפורסמים דברי חז"ל בעניין. יתר על כן, אף הפעולות החיצוניות כגון אגרסיביות ערבית שגרמה לנו לכבוש עוד שטחים מארץ ישראל במלחמת ששת הימים, או כפי שחז"ל אומרים פעולת המן הרשע בשושן הבירה, הם שגרמו ליהודים לפעול ולעלות לארץ ישראל. הקב"ה רוצה שנפעל וחפץ בפעילותנו.

גם מנהיגים לבד אינם לרצון. המהות של הפעולה בעולם שמורה לעם ישראל, לכלל ישראל. קבלת התורה על ידי עם ישראל זו ההצדקה לקיומו של העולם כפי שמסביר רש"י בספר בראשית. משה רבינו הוא בגדר מתווך, נביא ומנהיג, אך אינו תחליף לעם. אותה פעולה, נכונות והקרבה שעם ישראל ביטאו בהר סיני, הם היו הפעולה הנצרכת המקדימה לנתינת התורה על ידי הקב"ה. מה אנוש כי תזכרנו מקשים המלאכים, ובתגובה עונה הקב"ה ומורה למשה החזק בכיסא הכבוד ותן להם תשובה, שתשובה מגעת עד כיסא הכבוד. זו חשיבות פעולת האדם, שמגעת היא עד כיסא הכבוד, ודווקא בה הקב"ה חפץ.

נראה לי שגם פעולה של העם לבדו אינה רצויה. אומנם יש לעם נקודות של התרוממות כמו "נעשה ונשמע" אולם העם מטבעו צריך היררכיה, צריך הכוונה והנהגה. יש צורך באנשים מוגבהים מהעם- ובזה אני כולל אף את נבחרי הציבור לשלטון, והדבר מזכיר את מגדל בבל, בו ה' בלל את שפתם ובכך פירק את הכלל והפכם לפרטים, וכל המהלך הגדול שיזמו נכשל.

ולכן, נראה שדווקא שלושת המוטיבים המופיעים יחד, דווקא כך היא דרך הגאולה. ואומנם נוצרת פה דיאלקטיקה בין שלושת המוטיבים, אולם מאידך דווקא הדיאלקטיקה היא היוצרת את המציאות ההרמונית. דומה הדבר לתזמורת בו רבים המנגנים והכלים, וכל כלי צריך לנגן את מהותו יחד עם המנגנים והכלים האחרים, וכל הקולות יוצרים רעש אדיר ומתח בין קולות הכלים השונים, אולם דווקא כך נוצרת מנגינה הרמונית מושלמת.  

כאשר המנהיגים או העם טועים או מפספסים אידיאה או רעיון גנוז, מופיע הקב"ה במציאות הן בצורה נסתרת והן בצורה גלויה ומביא לתשומת לב העם את העניין. ישנה תוכנית אלוקית המקבילה לתוכנית האנושית, וכאשר האנושות סוטה מהדרך, התוכנית האלוקית מתקנת אותה.

וכך נראית בבהירות המציאות וההיסטוריה של עמינו מתחיית האומה. הננו רואים איך תהליכים כלל אנושיים או אירועים משפיעים על היהודים לחזור למקורותיהם הטבעיים ולפעול בצורה יהודית, דברים כמו אמנציפציה וחירות לאומי גרמו ליהודי לחשוב על עמו וארצו ולפעול למענם. הננו רואים איך קמים להם מנהיגים קטנים וגדולים ומובילים את העם הן בתחומים מסוימים והן בעניינים כלל ישראליים, והננו רואים את העם קם ומתנער ושואג לארץ ישראל, לתורה, לחסידות, לכלל ישראל. הננו רואים יהודים רבים בכל העולם שפועלים לא משום שאמרו להם, אלא משום שזה נראה ומרגיש להם כדבר שנכון לעשותו.

מנהיגים קטנים צומחים על ימין ושמאל, כל אחד מביא בשורה לעניין ותחום מסוים, זה מדבר על העוני, וזה מדבר על שוויון, זה מדבר על ארץ ישראל, וזה על החזקת לומדי התורה.

אולם חשוב לזכור שמדובר בתהליך. לא מדובר בגאולה רגעית. אומרת הגמרא בסנהדרין אין ישראל נגאלין אלא דור שכולו חייב או דור שכולו זכאי. אומנם שתי אפשרויות אלו הם אופציות לגאולה שאף מקבילות לדברי הנביא בעיתה ואחישנה. אולם חפץ הקב"ה דווקא בגאולת דור שכולו צדיק. אין הקב"ה חפץ בגאולת רשעים. גאולת רשעים יכולה להיות מוכרחת משום כלל ישראל שאינו חוטא, כייעוד שחייב להתגשם. אולם בזכות צדיקות באה הגאולה הישראלית דווקא, כפי שמצינו ביציאת מצריים, שחז"ל אומרים לנו שגאולתם של ישראל באה דווקא בזכות דם המילה ודם הקרבן שבטאו את צדיקות העם בתוך אותו חושך נוראי של שעבוד גשמי ורוחני.

ולכן איננו חפצים סתם בגאולה, כי אם דווקא בגאולת הצדיק. הננו חפצים לזכות בגאולה מתוך פעולותינו ממש, כפי שהמהר"ל הסביר בפעולת עם ישראל בהר סיני. שדווקא ההתעוררות דלתתא היא זו שגרמה לפעולת שמיא. ועל זה המאבק הגדול שניטש היום.

עם ישראל טוען לצדיקות, ובזה עליו להלחם ולגרש את כל העטיפות ואת כל המכשולים המונעים את צדיקותו ואת תחייתו כעם ה'. ומובן הדבר שמדובר בתהליך. תהליך ארוך ומורכב שהכאב בו מרובה, והאסונות בו טרגיים. אולם כל אסון מסמל נפילה לצורך עלייה גדולה יותר. חז"ל מלמדים אותנו שחטא מביא אור לעולם, שדווקא תשובה מגעת עד כיסא הכבוד. כמובן שאיננו בוחרים בחטא, איננו בוחרים באסון, אולם בכל אסון אנו מריחים את האור הגדול שמהווה את השלב הבא שלנו. אדם אשר אינו כבול להווה, ויכול להביט במציאות ולראות בו את התהליך, הוא יכול לצחוק כאשר הוא רואה את הכאב, כאשר הוא רואה את האסון, כי הוא מריח ורואה את האור הגדול שמתדפק להגיע. זה רבי עקיבא שצוחק בראותו שועלים בהר הקודש. 

בעז"ה שכולנו נהיה בפועל למנהיגים קטנים, שכל אחד ואחד מאיתנו יפעל בסביבתו בדברים המיוחדים ומתאימים לו, ויקדם את האדם, העם והעולם לקראת גאולה שלימה. שנזכה למנהיגים גדולים באמת, ושלא נצטרך "לרמזים" מהקב"ה לעזוב חטאים ודרך שוגג. שנזכה לביאת המשיח במהרה, בימינו ממש.    

     

 

 

בס"ד

פעם שאל אותי אדם המגדיר עצמו כחרדי, מה זו מדינה? וניסה האדם לענות בעצמו, והחליט שמדובר במעין קואופרטיב. מגיעים כמה אנשים שחשקה נפשם (ומי יודע למה) לחיות ביחד באותו איזור גיאוגרפי, ולטובת כולם הם צריכים לשתף פעולה, להחליט על כמה חוקים בכדי שאף אחד לא יפלוש לשטח הרוחני או גשמי של השני, והנה יש לנו מדינה.

מדינה פירושו תועלת אליבא דפרט. הפרט מרוויח הגנה וצרכים ציבוריים, ובתמורה משלם במיסים. הידד!!!

אם כך שאלתיו, ובשביל מה לנו מדינה "יהודית", דווקא תחת שלטון יהודי, דווקא במקום "הבלדי הל" כפי שהבריטים היו קוראים לארץ. ואם כבר תועלת, שילך למדינה טובה יותר.

חשב קמעה האדם, תהה בליבו אם ילך לטייל בגן ההלכה ואמונה ויביא משם מקורות, ופסק לא! נחרץ, ותירץ  שאין זה מיהודיותו, אומנם ארץ ישראל זה ארץ הקודש. אבל לא כך, לא עכשיו. ואם כך הסיק, אין צורך במדינה או ארץ כלל. ילכו היהודים ויעסקו בתורה, ובבוא השעה, ומשיח יבוא, יקימו יישוב של תורה פה בארץ.

עזבני החרדי, וחזר להתעסק בחיי הפרט.

 -----

פגשתי חילוני, ושאלתיו כתוהה, וכי למה לנו מדינה זו?

אמר לי, באמת שאיני יודע, רק מלחמות וטרור, וממשלה שמושחתת, נטל של צבא, וכבישים פקוקים, ואפילו הבניינים מראה להם כמעברה.

אם כך, שאלתיו, איך אתה עוד כאן? מתגייס, ומשלם מיסים, ובונה את חייך במעברה, סע לשלום לחו"ל, ושפר את חייך עשרת מונים, וכי אתה הישראלי תצא פראייר בארצך שלך?

חשב החילוני ותהה, הרי לא מסורת לו מבית אב, ואף יהדות אינו מכיר, וציונות לשם הגנה על היהודי לימדוהו, אבל זה שייך לתקופות אחרות של שואה ופוגרום, ולא בעולם נאור של היום. ואף אינו קומוניסט שבא ליצור חברה אידיאלית למען ייראו כל העולם ויוקסמו.

נו נו ענני דבר, ללא סיבה לא שייך שתישאר בסיוט, התעורר וארוז, או הב לי הוכחות לציונות.

חייך ואמר, בשבילי לעזוב, וכי אין הדבר אפשרי, כבר התרגלתי, ועתה איני יכול בלי, כולם פה ישראלים, ומשפחה לי בשפע, ואומנם רע ומתלוננים, אך ישנם גם רגעים של אושר.

אם כך, ילדיך יעזבוך, ואתה תישאר בודד. שהצדק אינו איתך.

הביט בי החילוני ומילה לא אמר.

 --------

פגשתי זקן שגר ביפו, בשכונה שיהודיה כבר עזבו. שאלתיו לפשר מגוריו בעולם. והלה ענה שאין בכיסו בכדי לעזוב. אם כך אמרתי, ולמה בא בהתחלה?

סיפר לי הזקן על רגעיו שם הרחק, בהיסטוריה של זמן ומקום, שם יהודים היו קרבן להתעללות הסובבים, ששדדו ולבסוף גם רצחו.

אמרתי לזקן, אם כך חבל שלא הייתה מדינה אז, אבל בשביל מה למדינה של היום?

אם מקלט, הרי למה לי לברוח? ואף יותר גרוע, כאן במדינה ישנם יותר מעשים ורציחות נגד יהודים מכל העולם גם יחד. ואיום של מדינות ערביות ואף פצצות אטום. ואם כן, למה לי לסכנה של מדינה? הרי במספרים בעשור האחרון נרצחו פה יותר מאלף יהודים.

סגר הזקן את עיניו ופלט חרש כזוכר, אתה צעיר ואינך יודע מציאות ללא מדינה, כאשר חיינו בבית קברות באירופה. לא האמנתי אני שאראה יהודים בשלטון, אבל עתה שראיתי איני יודע אם כדאי, אבל שם לא היה טוב, וכאן לפחות טוב יותר, או לפחות בשכונות הנכונות כך שמעתי. פה ביפו בעיות.

אמרתי לזקן, לא"י לא באים בכדי לברוח, שפעמים הצרות פה גדולות עוד יותר. ואומנם אם נשווה לתקופה של שואה, ידיך תהיה על העליונה, אולם אם נשווה לתקופה של חיי, הרי מה לי לחפש במקום שבו פוגרומים ליהודים בדמות טרור?

 --------

החלטתי לפגוש ישראלי אחרון, ואולי הוא ישכנעני דבר.

עליתי למונית ופתחתי בשיחה, ושאלתיו לנהג למה עוד נוהג פה במדינה.

חייך הנהג, והחל קורא בקול את שמות קרובי משפחתו בחו"ל, אך גם שם יש בעיות, צריך לשלוח את הילד "לסמר קמפ" וזה יקר מאוד, מעל ארבע אלף דולר. ובכל מקרה, יכלה להיות לנו מדינה "וואי וואי איזו מדינה", רק שכל העולם שונא אותנו, ואנחנו לא מפוצצים לערבים את הצורה.

שאלתיו, וכי מה זו תהיה בעיניך מדינה כה מעולה?

ואמר לי, פרנסה בשפע, שקט בטחוני, ומידי פעם טיולון לירדן או טורקיה, חחח מי יודע אולי אף לסוריה.

אמרתי לו, בחלומך אתה נשמע כשמעון פרס.

הנהג נחרד, כמעט ועשה תאונה ונעלב עד עמקי נשמתו. וכי איך אתה יכול להגיד שאני שמאלני או מושחת? כל הילדים שלי התגייסו לצבא, אני שרתתי 7 שנים בקבע. איך אתה אומר דבר כזה?

אמרתי לו, פרס אומר שהוא רוצה שלום

כל השמאלנים האלו... הוא פלט, צריך לזרוק מפה את כולם, אתה לא מסכים?

חייכתי קלות, וירדתי מהרכב.

 

בצעירותי אבי היה אומר לי, אם אנחנו הדתיים לא נניף את דגל ישראל, אף אחד לא יניפהו. אבא צדק. כן כמובן היו יוצאים מן הכלל, יהודים פטריוטים, לאומיים, כאלו שהייתה להם סיבה להישאר בארץ, ולתמוך ולקדם את המדינה. אבל הם היו מעטים והם התמעטו משנה לשנה.

ואילו דווקא אלו אשר דבר לא קישר אותם למדינה, מלבד נוחות חייהם, העבודה, המשפחה, ההרגל הרי דווקא אלו שלטו בשלטון, בכנסת ובבתי המשפט, ובכל מוסדות הציבור, אבל גרוע מכך, אלו היו האזרחים הרגילים, אלו היו עמך ישראל, אלו שסבלו בשקט ללא הצדקה, התגייסו כשאמרו להם, שילמו כשחייבו אותם, ונתקעו בפקקים כאשר פוליטיקאים החליטו שאין צורך להרחיב את הכביש. הציבור התרגל שכולם מושחתים, והוא בעצמו ניסה לעגל, להעלים מס, ובעיקר לחיות את חייו הרחק מכל המלחמות ובעיות שמדינת ישראל מלאה בהם.

אם נחשב אמיץ נסע לחו"ל, והפחדנים נשארו פה בארץ. אלו שפחדו להתחיל מחדש, לעזוב את הקשרים הישנים, אלו עוד היו פה והתלוננו מבוקר עד ערב. וחבר האינטלקטואלים, העיתונים, והפרשנים ופוליטיקאים, אף הם רק תרמו שמן למדורת ישראל.

היו ימים שהייתה גאווה להיות ישראלי. לא הייתה לכך בהכרח סיבה לוגית טובה, אבל זו הייתה הרגשה שכל יהודי הרגיש. כאשר מדינת ישראל יצאה לפעולות נועזות, או הצליחה במבצעים מורכבים, גאה ליבם של יהודי העולם, אף אלו שלא דיברו מעולם בעברית או אפילו יכלו להצביע על ישראל במפה. אולם היום נשארנו ללא רגש בריא, אנחנו אנשי "תועלת" אנחנו צריכים הצדקה שכלית, ואם לא נצדיק לפנינו את השהייה כאן, אם לא נמצא סיבה טובה להחזיק במדינה אי שם במזרח התיכון המסוכן, באווירת המושחתות הקרעים והשסעים, אם לא נמצא סיבה טובה, אז כדאי לסגור את הבאסטה, לסגור את המדינה,לכבות את האור, ולתת ליהודים להגר ע"פ אינטרס יהודי מובהק למקומות שטובים ונוחים ליהודים.

חשוב להדגיש, שלא מדובר בהחלטה לעזוב. ההחלטה הזו היום היא טבעית לכל אדם שפוי. ההחלטה שצריכים לקבל היא להישאר. ולא רק להישאר פיזית, אלא החלטה לפעול, להפוך את המדינה הזו למקום ששווה לחיות בו, למקום שאדם נורמאלי ירצה לגור בו.

מדינת היהודים עמדה מאז ומעולם בסימן שאלה. והגיע הזמן שנענה תשובה לקיומה, במקום להגדיל את החורים העצומים הפעורים בה.      

תכף ירגיעוני המרגיעים הלאומיים, יודיעוני שהמצב אינו כה רע, חלקם יצביעו על פעולת בלוף קטנה, ועליה יבנו טיעון, והזקנים, יזכירו שהיו ימים קשים יותר. והנה אנחנו עדיין קיימים.

יאיר לפיד

נראה לי שישנן שתי סיבות שיאיר לפיד מככב בכותרות, הראשונה משום שאנשים מאמינים שיש לו מה להציע למדינה. שהוא בעל חזון ורעיון, ואולי הוא המשיח המיוחל, לפעמים זה לא משנה אם הוא איש ימין או שמאל, העיקר שיהיה משיח. ועוד משום שאנשים הם כה ציניים שהם אבים שיהיה להם מעניין.

אילו היה זה איש ימין, היו כולם תוקפים אותו, אולם איש השמאל הוא באמת הבעלים על המדינה הזו, וכליו התקשורת והמשפט, אף אחד לא רוצה להתעסק עם איש שמאל ממעגל האינטלקט. לנו כיהודים יש רגשי נחיתות כלפי כל דבר יהודי, כל כך התבוללנו, שכל דבר יהודי הוא גזעני ואסור, וכל דבר ליברלי הוא קדוש וטהור. ואוי לו לאיש ימין שידבר במושגים יהודיים, פושע וגזען שכמוהו יש להשתיק בשם חופש הביטוי הנעלה.

אז תחליטו.

עמנואל - דעתי.

1. לא ברור כלל אם מדובר בעדתיות או דתיות. בתקשורת, ראיתי את שני הצדדים באים לידי ביטוי. ואני לא רוצה להכריע, וזה גם לא רלוונטי לאבסורד שהתפתח במדינה. 

2. גם אם יש בעיה במערכת החינוך החרדית, או בכלל בתוך העולם היהודי - אין זה מעניינו של בתי המשפט\ממשלה להתערב. אומנם כדתיים לאומיים, אנחנו מכבדים את המדינה ומוסדותיה ורואים בהם ערך. אבל בשום פנים אנחנו לא מוכנים לשום התערבות "חילונית" לתוך גבולות התורה והחינוך.

סמכות בית המשפט הישראלי נחשב ערכאות של גויים, וזה דורש התייחסות מיוחדת אליה. אין להם רשות כלל להחליט על ענייני כשרות (כמו הפסיקה על הכשרות באשדוד), אין להם רשות להחליט על תוכן מקצועות הלימוד (לימודי ליבה), ואין להם רשות כלל לחדור לתוך העולם היהודי.
כדתי לאומי, אני רוצה לראות את המוסדות המדיניים אחראים על כל תחומי החיים, אבל זה יקרה רק כאשר תהיה לנו הנהגה שהולכת לפי התורה. עד אז בית המשפט הוא מחוץ לעסק. ברור לי שהיום, אין לשום בית משפט חילוני עמידה בענייני תורה\חינוך\הלכה וכדומה.
קדושת המדינה היא כמהות ואינה חלה גם על המוסדות, ולא צריכים להיות תמימים. אנחנו הדתיים לאומיים היינו נוהגים באותו "זלזול" בבית המשפט, כאשר היה מדובר בגוש קטיף. כי התורה מעל הכול, אולם התורה לא מצטמצמת לגוש קטיף לבדה. 
מדובר כאן על עיקרון, שענייני קודש- מחוץ לעסק של החילונים, או המדינה, או כל אדם אחר. לא רק שזה הלכתי, אלא זה אף דמוקרטי, אך גם ללא הדמוקרטיה התורה קודמת. 

3. אהבת ישראל, יש כאן פגיעה נוראית שזורקים יהודים לבית הכלא, בגלל שניסו לשמור על קדושת המחנה, בגלל שניסו לחנך את ילדיהם לפי דרך התורה. גם אם יש בעיות, גם אם אנחנו לא מסכימים. יש כאן פגיעה ביהודים, ועלינו לקום ולהגן עליהם. אם יש בעיה, יש גם דרכים לפתור אותה, ולזרוק הורים לכלא, ועוד כאלו שהולכים בדרך התורה , לפי פסיקת גדולי רבניהם. דורש מכולנו אהבת ישראל בסיסית.

4. פסיקה זו היא תקדימית, היא מראה שיש לבג"ץ את הרשות להחליט על אופי החינוך היהודי, בלי קשר לבעיות שיש בבתי הספר או הקהילות היהודיות. ורגלי החילונים חייבים להיות מודרים מהם. בפעם הבאה, הבג"ץ יקבע שאסור ללמוד כמות של שעות קודש, ואח"כ גם יחליט איזה רבנים מותר ואיזה שיעורים אסור ללמוד, וכיד הדימיון ובעיקר מניסיון ההיסטוריה...

הבעיה הגדולה במקרה הזה, ושבגללו זועקים הציבור החרדי ורבותיו, היא משום שבאים חילונים שלא מכבדים או מבינים כלום ביהדות, ולא פועלים מתוך תורה ואומרים לחרדים מה לעשות - זהו תקדים. ואם לא נעצור את זה עכשיו, זה יגיע לדברים גרועים בהרבה, והדתיים לאומיים לא יצאו מזה ללא פגע.

אני קורא לציבור הדתי לאומי, לצאת למען אהבת ישראל, לצאת למען קדושת ישראל, ולחזק את אחינו החרדים במלחמת הקודש. גם אם לא מסכימים עם הבעיות שבית הספר הואשם בהם, חובה לשים את הגבולות במדינת ישראל במקום הנכון, בכדי לשמור על עולם התורה.

ישנם בעיות שמצריכות תיקון בכל ציבור ובכל מגזר, וישנם גם דרכים כשרות לפתור אותם. מי שחושב שע"י חילול ה', כפייה, אלימות, וערכאות, הוא ישיג  צדק, טועה לחלוטין, ולפעמים עדיף להישאר במצב הבעייתי, מאשר לפתור אותו במחיר כזה נוראי.

ישנה תחושה חזקה מאוד, שהרבה אנשים תופסים "טרמפ" על האירוע בכדי לתקוף את המגזר החרדי. הראשונים הם עוד מהמגזר החרדי, שמנסים להפוך את המשפט לראי של הציבור החרדי כולו, וכלה בשונאי חרדים ודתיים ממש.

*אני מדגיש שכאשר אני מזכיר במאמרי "חילונים", לא מדובר על אחינו האהובים היהודים שעוד לא מקיימים את כל המצוות, אלא על המוסדות החילוניים, ובעלי ההשקפה החילונית שרוצים לפגוע בקדושת המחנה.

כולי תפילה וציפייה לימים טובים, בהם תורה תצא מציון ומשיח צדקנו ינהיג את העם פה בארץ ישראל לפי התורה.