הסוציולוגית אורלי אינס-קניג, לשעבר מאוניברסיטת חיפה, הועסקה במשרד הרווחה במשך שנים ומילאה תפקיד מפתח בוועדה הבין-משרדית לנושא האלימות במשפחה ב-1998. בראש הוועדה עמד ד"ר יגאל בן-שלום, שאינס-קניג היתה מקורבת אליו (היא התלוותה אליו בנסיעה אחת לחו"ל, לפחות) ושסמך עליה כאשת מקצוע. ועדה זו קיבעה את הנהלים הבולשביקיים השונים המאפשרים את השמדתם של אבות אם וכאשר נשותיהם רוצות בכך, על ידי תיאום בין המשרדים השונים וקביעת נהלים ל”הערכת מסוכנות”, נטילת נשק, איבחונים ומעצרים, אשר מתבצעים רק על סמך מילה של אשה. בדו"ח הוועדה מופיע שמו של החוקר Straus מארה"ב ונטען כאילו אפשר להסיק ממחקריו כי יש בישראל כ-200,000 נשים מוכות – מספר מופרך ללא כל קשר למציאות. כמו כן נטען שהמחקרים קבעו כי 95% מהאלימות המשפחה מבוצעת ע"י גברים נגד נשים וכי ה-5% הנותרים הם מקרים של אלימות הדדית. זו טענה שקרית.

"נתונים" זהים מופיעים במסמך שאינס-קניג חתומה עליו, מ-2002: אלימות בין בני זוג: טיפול קבוצתי בגברים אלימים.

כעת נעבור מהשקרים לאמת: החוקר סטראוס אכן קיים: שמו Murray Straus והוא אכן אחד השמות הבולטים בתחום חקר האלימות בין בני זוג. ברם, מסקנותיו שונות בתכלית השינוי ממה שהוצג בדו"ח. סטראוס טוען – כמו כל החוקרים האמיתיים בתחום – שבמרבית הזוגות אין כלל אלימות, שאלימות בין בני זוג היא בדרך כלל אלימות קלה בעלת אופי של הסלמה הדדית, וכי למרות מקרי הקצה הנדירים, הרי שבתמונה הכללית נשים נוקטות אלימות בשיעור דומה לגברים.

סטטיסטיקות אלה נשמעות מופרכות ובלתי הגיוניות לאוזן המערבית הממוצעת, משום שהאזרחים המערביים עברו שטיפת מוח בנושא האלימות בתוך כותלי הבית. המציאות היא שאלימות שכזו אינה שכיחה כפי שהמגדריסטיות גרמו לנו לחשוב. הדפוס שבו היא מתבטאת בדרך כלל אינו מה שאנו מדמיינים, וגם גברים וגם נשים נוקטים בה.

אינס-קניג – וכמוה גם "חוקרי" מכון מינרבה לחקר הנוער באוניברסיטת חיפה, אשר נתנו גושפנקה אקדמית ישראלית לטענות ההזויות לגבי מאות אלפי הנשים המוכות בישראל במחקר שהזמין מהם משרד הרווחה ב-2002 – השתתפה איפוא לכאורה באחד ממעשי ההונאה האקדמיים-פוליטיים הגדולים ביותר בתולדות המדינה, במסגרתו הוצגו נתונים שקריים ודמיוניים כמידע שעליו יש להתבסס בקביעת מדיניות משרדי הממשלה לגבי אלימות בין בני זוג. הנתונים אף יוחסו לחוקר שטוען בדיוק את ההיפך ממה שצוטט מפיו. זאת, לפחות, לפי דעתנו הלא-מקצועית.

אנו הודענו לסטראוס על השימוש שנעשה בשמו. באחרונה פירסם סטראוס מחקר, ביחד עם פרופ' זאב וינשטוק (גם הוא ממכון מינרבה – אך אינו חתום על המחקר השקרי הנ"ל) אשר מפריך את הטענות השקריות שהובילו לדמוניזציה של הגבר הישראלי. העתונות הישראלית שורצת מגדריסטיות אלימות שמצנזרות את נתוני האמת ולכן, מלבד דיווח בערוץ 7, ההודעה לעתונות של אוניברסיטת חיפה נותרה מיותמת באתר שלה:

מחקר: אלימות בין בני זוג - דינמיקה משותפת

לנשים נכונות להגיב בתוקפנות חמורה יותר כלפי התגרות מילולית או פיזית של בן-הזוג מאשר לגברים, כך עולה ממחקר חדש משותף לאוניברסיטת חיפה ולאוניברסיטת ניו-המפשייר. "מחקר זה מעמיד בספק את הדעה הרווחת שגברים נוטים לאלימות יותר מנשים גם ביחסים אינטמיים", אמר פרופ' זאב וינשטוק מאוניברסיטת חיפה, מעורכי המחקר.

המחקר הנוכחי, אותו ערך פרופ' וינשטוק יחד עם פרופ' מורי שטראוס מאוניברסיטת ניו-המפשייר, בחן את כוונות התגובה של גברים ונשים להגיב לפרובוקציות מילוליות ופיזיות במצבים שונים הכוללים תגובה לפרובוקציות של בן/בת הזוג, אישה זרה וגבר זר והוא כלל 416 גברים ונשים ישראלים.

מהמחקר עולה כי כוונת התגובה החמורה ביותר של נשים היא כנגד פרובוקציות של בני-זוגן וכוונת התגובה המתונה ביותר שלהן היא לפרובוקציות של גברים זרים. אצל גברים המגמה הפוכה. כוונת התגובה המתונה ביותר היא לפרובוקציות של בנות זוגם והחמורה ביותר כנגד פרובוקציה של גברים זרים.

זאת ועוד, כשמשווים את הרמה של כוונות התגובה של גברים ונשים כלפי בני/בנות זוגם עולה כי אצל נשים היא חמורה יותר מאשר אצל גברים. מכאן הסיקו החוקרים כי לתגובות נשים לפרובוקציות של בני-זוגן פוטנציאל הסלמתי גבוה יותר מאשר פוטנציאל ההסלמה הגלום בתגובתם של גברים לבנות-זוגם.

החוקרים הדגישו את חשיבות המחקר להכרה כי במקרים רבים אלימות בין בני זוג היא פועל יוצא של הדינאמיקה הבין-זוגית, כלומר - האופן שבו הצדדים פועלים זה כנגד זה.

על רקע ממצאים ציין פרופ' וינשטוק שתי נקודות. "באלימות בין בני-זוג, תוצאות האלימות הן חמורות יותר לנשים מאשר לגברים. שנית, הגורם המנבא פגיעה בנשים הוא תגובותיהן התוקפניות כלפי בני זוגן. חשוב לנו להדגיש כי אלימות היא התנהגות מגונה ויש להכיר בכך ללא התניות, ובכלל זה ללא התניות מגדריות", אמר.

עוד הוא הוסיף כי חשוב לציין ואף להזהיר שלמרות שהממצאים אינם מחמיאים לנשים אין להפנות אותם נגדן, להאשים ולגנות אותן. "מחקר זה צריך לעודד את כל הגורמים המעורבים בבעיה לפעול לצמצומה ומיגורה בקרב שני המינים", סיכם פרופ' וינשטוק.