בכל שליחות ישנו קושי ייחודי לשליחות המסוימת הזאת. הקושי העיקרי שאיתו אנחנו מתמודדים, וביתר תוקף התמודדנו איתו בעבר, הוא המספר המועט של המבקרים בבית חב"ד, בעיקר בשנתיים וחצי של מלחמת האזרחים שהתנהלה כאן, ומנעה מהתיירים לבקר באי.

במשך תקופות ארוכות היו מעט מאוד מבקרים בבית חב"ד, ועבורנו היתה זו התמודדות קשה מאוד, כאשר ההקרבה והוויתור על החיים בקהילה בארץ, הינו גדול מאוד, ומצד שני, ההרגשה היא כאילו שכל ההשקעה היא לריק, היות ומעט מאוד אנשים נהנים מההקרבה שלנו.

על מנת להמחיש את המושגים: מנין במשך השבוע, לא היה אפילו בחלומות (אלא אם כן, יש למישהו יום פטירה, והתמזל מזלו והיו כמה מבקרים בעיר, וכל מי שגר כאן מוכן להגיע כדי להשלים מנין). בליל שבת, נדיר מאוד (אולי 4-5 פעמים בשנה), ואפילו בראש השנה ויום הכיפורים, לא תמיד היו מספיק אנשים למנין (פעם היינו כל יום הכיפורים תשעה אנשים...).

באחת משיחותיו, הרבי התייחס לכך, ואמר שכתוב שבגאולה הקדוש ברוך ילקט את עם ישראל אחד אחד, ואם לקדוש ברוך הוא ראוי ללכת לקצה העולם עבור יהודי אחד, הרי שגם לך זה כדאי. ולכן, אפילו במקום שיש בו מספר מועט של יהודים, עד שאפילו אין מנין, צריך ללכת לשליחות ולהקים בית חב"ד.

באחת מהשבתות הרגשנו כבר ממש שבורים. הגיעה בסך הכל אורחת אחת לסעודת ליל שבת, ובמהלך כל השבת, לא היה אפילו מבקר אחד.

התסכול היה מאוד גדול. אנחנו מוותרים על שבת עם המשפחה, עם הקהילה, תפילות במנין, פעילויות לילדים, שיעורים ועוד, והכל בשביל מה? בשביל יהודיה אחת?

במוצאי שבת כתבנו לרבי: עד כאן. אנחנו לא מסוגלים להמשיך ורוצים 'אישור' לחזור ארצה. פתחנו את האגרות קודש בצורה מקרית והנחנו את המכתב. הנה התשובה לפניכם:

קבלתי מכתבו - באיחור זמן קצת - בו כותב על דבר מצבו ושואל חוות דעתי, אם יסע עתה לארץ הקודש תיבנה ותיכונן על ידי משיח צדקנו.

והנה לדעתי כיון שנמצא במדינה אשר בזמן האחרון באו שם כמה אנשים יראי ה' נוסף על אלו שהיו דרים שם מקודם, וכיון שאין איש אתנו יודע על ברור הכוונה העליונה במה שנמצא הוא במקום פלוני כי רק מה' מצעדי גבר כוננו, הרי יקיים בעצמו מקומך אל תנח וישפיע על סביבתו באופן המתאים לחזקם בתורה ומצוה ולחממם בחום יהודי, וה' יתברך יתן לו אריכות ימים ושנים טובות להאיר בסביבתו ובתוספת בנר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה זוהי תורת החסידות דרכיה ומנהגיה, ואפילו בשביל פעולה אחת טובה, הנה ידוע הכתוב בתניא פכ"ה אשר בעשיית מצוה איזה שתהיה, הנה למעלה הוא ענין נצחי לעולם ועד, וידוע גם כן פתגם הבעל שם טוב מה ששמענו כמה פעמים מכבוד קדושת מורי וחמי זי"ע, אשר נשמה יורדת למטה ומלובשת כמה עשרות בשנים בגוף ישראל בכדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות.

בברכה לאריכות ימים ושנים טובות עם כל הפירושים.

הרבי ענה במילים הכי ברורות: ייתכן שהנשמה שלכם ירדה לעולם הזה, אך ורק בכדי לעזור ליהודי אחד, ולכן עליכם להישאר במקום ולא לעזוב ארצה.

נשארנו...

מבחינתנו התשובה של הרבי היתה נקודה קריטית בשליחות שלנו. היא חידדה אצלינו את הנקודה, שגם אם אנחנו לא מרגישים כמה השליחות שלנו חשובה ומשמעותית, הרי לקדוש ברוך הוא כל יהודי בודד הוא עולם ומלואו, ובשביל אותו יהודי השליחות כולה שווה.

בשולי הדברים: הראיה של הרבי התבררה (כתמיד) כנכונה. מאז שהסתיימה מלחמת האזרחים, ישנה מגמת עליה מאוד גדולה בתיירות מהארץ לסרי לנקה, ובליל הסדר האחרון היו כבר למעלה ממאה איש.

על כל צעד ושעל אנו זוכים לראות את ההשגחה האלוקית מלווה אותנו, אך דומה שהתחום שבו זכינו לראות זאת יותר מכל, הוא במפגשים עם יהודים כאן שלא ציפו לפגוש את שליחי הרבי במקום רחוק ומרוחק כזה.

אספר את סיפור המפגש עם כמה מהם: בזכות 'הבה נגילה' בצלאל הוא בחור יהודי מדרום אפריקה שהגיע להעביר תוכנית להכשרה עסקית לקבוצה של מקומיים, והתאכסן במלון הילטון. באחד מהימים אחרי העבודה, כאשר הוא נכנס ללובי המלון, הוא שמע לתדהמתו את נגן הפסנתר מנגן 'הבה נגילה'. ברוב פליאתו הוא החל להסתובב בלובי על מנת לנסות להבין מדוע הנגן הסרי לנקי מנגן שיר יהודי, ולהפתעתו הרבה הוא מצא אותנו.

באותה תקופה, אשתי חיכתה ללידה, ולכן אני הייתי יוצא עם לוי'ק שיחיה מידי אחה"צ לסיבוב, כדי שלא יהיה כל היום בבית. באותו יום – בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לצאת איתו, החלטתי שנלך למלון הילטון לראות את הברווזים השטים שם בבריכה. כשנכנסנו למלון, נגן הפסתנר שראה אותנו בעבר במלונות אחרים וזיהה שאנחנו יהודים מישראל, החל לנגן את השיר 'הבה נגילה'.

כך מצא אותנו בצלאל, שמאז ועד היום מקפיד להגיע לבית חב"ד בכל ביקור שלו בסרי לנקה. התפילה שנענתה בתקופה הראשונה שלנו בהיקדואה, התחלנו להיחשף לכך שישנם יהודים שגרים בקולומבו, והחלנו לפעול על מנת לגבש אותם לקהילה. בין השאר, שמענו כי אשתו של השגריר האמריקאי היא יהודיה רפורמית, ואפילו אירחה בבית השגריר אירועים יהודיים כמו ליל הסדר ועוד (וכן מנין לעילוי נשמת אביה, כשהיא היתה החזן...).

ברק יצר איתה קשר וניסה לתאם פגישה בינינו לבינה, אבל היא סירבה בטענה שבעלה (שאינו יהודי) מאוד פגוע מרבנים אורטודוקסיים שניסו להפריד ביניהם, ולכן לא מסכים שתפגוש אותי. ברק סיכם איתה שהוא יפגוש אותה ביום מסוים באחד מבתי המלון בעיר, ואם תרצה אזי תיפגש איתי.

לשם הפגישה הגענו במיוחד מהיקדואה לקולמבו (שעתיים וחצי נסיעה), ונסענו עם ברק לבית המלון. בדרך ברק קיבל טלפון שהיא דחתה את הפגישה במספר שעות. מה עושים עכשיו? ברק הציע שניכנס לחנות בגדים כדי להעביר את הזמן, למרות שלא תיכננו לקנות שום דבר.

הסתובבנו בחנות, והגיע הזמן לפגישה, התקדמנו לכיוון היציאה. לפני שיצאנו, ראיתי שתיירת מערבית מסתכלת עלינו במבט חזק, וביקשתי מאשתי שתלך לבדוק אם היא יהודיה. אשתי ניגשה אליה ושאלה אותה אם היא יהודיה, והיא השיבה בחיוב ושאלה מה אנחנו עושים בסרי לנקה. כשאשתי השיבה שפתחנו לאחרונה בית חב"ד, היא היתה בהלם והתחילה לבכות...

מסתבר שהיא ממשפחה חרדית באוסטרליה, שם הכירה בחור סרי לנקי, שלטענתו אמא שלו היתה יהודיה שהיגרה מהודו לסרי לנקה. היא הגיעה לגור איתו בסרי לנקה לפני מספר חודשים (אחרי שנישאו בחתונה בודהיסטית), ובימים האחרונים הבדידות והחסרון של חברה יהודית הציקו לה מאוד. כשהרגישה שבאו מים עד נפש, היא פנתה בתפילה ובבקשה לה' שיעזור לה. מספר ימים אחר כך היא פגשה אותנו...

בכניסה לסרי לנקה, מקבלים אשרת שהיה למשך 30 יום. מספר ימים אחרי שפקעה הויזה שקיבלנו בכניסה, נסענו למשרד ההגירה בקולומבו על מנת להאריך את הויזה.

בקולומבו חיכה לנו דני פררה. דני נולד וגדל בסרי לנקה, ובסוף שנות השבעים הגיע לארץ בעקבות דוד שלו שהתגייר וגר שם. הוא התאהב בארץ, התגייס לצה"ל, ושם פגש בחורה מבית תימני. הם התחברו, והוא החליט להתגייר ולהתחתן איתה. אחרי נישואיהם הם חיו כ-20 שנים בחולון, שם נולדו להם שני ילדים, ובשלב מסוים, הוא חזר לחפש את מזלו בסרי לנקה.

כשהגענו לסרי לנקה, הפגיש אותנו איתו יוסי צוברי – איש עסקים יהודי שהתגורר כאן, ומאז ועד היום הוא משמש 'שר החוץ' של הבית חב"ד. העזרה שלו בכל ההתיישבות שלנו כאן אינה ניתנת לתיאור, ובלעדיו הכל היה הרבה יותר קשה.

דני עזר לנו למלא את הטפסים של משרד ההגירה, וגם הצליח לשכנע את הפקידה שתוותר על הקנס שהיינו צריכים לשלם, בגלל האיחור מפקיעת הויזה.

בזמן ההמתנה לקבל את הויזה, דני לקח אותי לאחד מהפקידים הבכירים במשרד, והסביר לו שבאנו מישראל להקים כאן מרכז יהודי, שישרת את הישראלים שבאים לטייל ולעשות כאן עסקים, ולכן אנחנו צריכים ויזה למשך שנה.

הפקיד, כך הסתבר, היה מוסלמי, והתחיל לדבר בצורה מאוד לא יפה, ולהגיד לדני שאין לנו מה להישאר כאן יותר משלושה חודשים, ושנעזוב אחר כך מיד. הוא השאיר לנו בפה קצת טעם מר...

אחרי שסיימנו לטפל בויזה, דני עזב, ואנחנו נשארנו לחכות לקבל את הדרכונים בחזרה.

ביציאה מהמשרד, רץ אחרינו מישהו, ואמר לנו שהסגן מנהל של המשרד קורא לנו. אחרי החוויה הלא נעימה עם הפקיד המוסלמי, קצת דאגנו.

נכנסו אליו, והוא התחיל להתעניין: האם אנחנו מישראל, האם דתינו היא היהדות, האם אני רב, ועוד שאלות שהראו שיש לו רקע רחב יחסית לשאר האוכלוסיה. הוא אמר ששמח מאוד לפגוש אותנו כאן, וישמח לעזור לנו בכל מה שיכול. ואכן הוא התשדל ומשתדל לעזור לנו בעניני הויזה.

אחרי שהארכנו את הויזה, נסעתי עם דני לפגוש את הקונסול כבוד של ישראל כאן (סרי לנקי), כדי לבקש ממנו שיעזור לנו לקבל ויזת תושב, אך הוא אמר שאין לו אפשרות לעזור.

הצלחנו להאריך את הויזה שוב ושוב תודות לעזרתו של סגן המנהל של משרד ההגירה, אך היה ברור שאנו צריכים למצוא דרך לקבל ויזת תושב.

אחרי שנה בשליחות כאן, קיבלתי יום אחד טלפון מברק, שביקש ממני לבוא ולהשתתף בפגישה שיש לו עם מספר אנשי עסקים מהארץ. הגעתי לפגישה, ובפגישה נכח גם הקונסול כבוד, שהיה צריך להיכנס לעסק כשותף עם ברק. בתום הפגישה קרא ברק לצד לקונסול כבוד ולי, וביקש מהקונסול שיסדר לנו ויזת תושב. כשהקונסול כבוד השיב שזה לא באפשרותו, ברק ענה לו שעד שאין לנו ויזה, הוא לא ידבר איתו על עסקים. הקונסול אמר שינסה.

למחרת הקונסול התקשר אל ברק בעניני העסק, אך שוב ברק ענה לו שהתנאי לעסק הוא ויזה עבורנו.

למחרת קיבלנו ויזת תושב...

ב"ה מאז קיבלנו הכרה של משרד הדתות כאן, שמזכה אותנו בויזת תושב בחינם.

בחג הסוכות שעבר (2009) החלטתי לנסוע לארוגם ביי – כפר דייגים ובו גולשים ישראלים רבים, במרחק כ-10 שעות נסיעה (314 ק"מ), על מנת לברך עם המטיילים הרבים על ארבעת המינים.

 

קודם הנסיעה ביקשתי מאחד מהגולשים שיבנה שם סוכה עבורי ועבור כל מי שירצה לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, אירגנתי תיק עם ציוד, אוכל וכמובן ארבעת המינים, והתכוננתי לצאת לדרך.

טרם היציאה, אשתי ראתה ששמתי את האתרוג בתוך השקית שלו בתיק, ודאגה שמא הוא יפסל (אתרוג אחד נפסל כבר בחג, כאשר הפיטם שלו נפל), ולכן הוציאה אותו מהתיק על מנת לשים אותו בקופסא.

 

יצאתי לדרך ואחרי נסיעה של לילה הגעתי לארוגם ביי. היהודים שם שמחו מאוד לראות אותי, ומיד באתי להוציא את ארבעת המינים על מנת לברך איתם, אך לצערי הרבה האתרוג לא נמצא... התברר שאשתי שהוציאה את האתרוג, לא החזירה אותו.

 

מה עושים? אני במרחק גדול מאוד מהבית חב"ד, ולא ייתכן שאפסיד את מצוות ארבעת המינים בחג, ושהמטיילים הרבים שעבורם נסעתי כל הדרך לא יברכו.

 

התקשרתי לאשתי, וביקשתי ממנה שתזמין מונית שתביא את האתרוג לארוגם ביי, ושתבקש מהנהג שיסע במהירות המירבית על מנת להגיע לפני השקיעה וכך נספיק לברך.

 

עמדתי במרכז הכפר עם מספר ישראלים, וחיכינו בציפיה דרוכה לבוא המונית. ואכן, אחרי שש וחצי שעות, בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, המונית ובה האתרוג הגיעה. את שימחתנו לא ניתן לתאר. רקדנו עם האתרוג מרוב שמחה....

 

כשהתפנתי לשלם לנהג, הוא התפלא מאוד ושאל: "למה צריך לשלוח לימון מקולמבו במונית ספיישל, שעולה 250$?!".

 

לך תסביר לו...

 

באחד מחגי סוכות כשנסענו לארוגם ביי – כפר דייגים שבו גולשים ישראלים רבים, על מנת לברך עם הגולשים על ארבעת המינים, שמעתי שיחה של מטיילים אודותינו. אחד מהם שיבח את הפעילות של הביתחב"ד, ואת המסירות להגיע מרחק של 10 שעות נסיעה, כדי לברך איתם על ארבעת המינים. אבל החברים השיבו לו שהם לא רואים בזה שום הקרבה. "הם הרי מקבלים ממשרד החוץ תנאים טובים, לא צריכים לעבוד, מקבלים טיסות לביקורים בארץ, ועוד מקבלים משכורת. על מה מגיע להם כל הכבוד?!".

 

במהלך השנים שלנו כאן, כמעט כל מי שביקר בבית חב"ד היה בטוח שהבית חב"ד ממומן על ידי תנועתחב"ד.

 

אז זהו. שלא...

 

אף בית חב"ד אינו ממומן על ידי תנועת חב"ד!

 

קיימים בעולם קרוב לאלפיים בתי חב"ד. מתוכם ישנם בתי חב"ד שלהם מוסדות רבים: בתי ספר, גני ילדים, בתי תבשיל, בית כנסת, מקווה טהרה, מכון גמילה מסמים, ועוד אין ספור מוסדות אחרים. אין אף גוף – גדול ככל שיהיה, שיכול להחזיק כלכלית מערכת כל כך גדולה.

 

כל שליח, כאשר הוא יוצא לשליחות, מלבד ההקרבה שבעצם היציאה לשליחות, הוא לוקח על עצמו אחריות כלכלית כבדה, שלעיתים יכולה להסתכם במליוני דולרים.

 

הדרך העיקרית עבור רוב הבתי חב"ד להתקיים ולפעול, היא באמצעות תרומות. התורמים הם השותפים המאפשרים את המשך הפעילות. יש כאן מעין הסכם יששכר וזבולון: השליח יעשה את הפעילות, והקהילה תאפשר לו זאת כלכלית.

 

למרכז חב"ד העולמי ישנן קרנות מסוימות, העוזרות לבתי חב"ד מסוימים בהקמת הבית חב"ד. לדוגמא: הנדיב ג'ורג' רוהר, מחזיק את הקמת הבתי חב"ד בקמפוסים בשנים הראשונות, אך לאחר מכן, השליח חייב לעמוד על רגליו. הנדיב לב לבייב, תומך בחלקים גדולים של הפעילות ברוסיה, ועוד כמה קרנות נקודתיות.

 

במקומות בהם פועלת קהילה, בדרך כלל יותר קל לגייס את המשאבים. בבתי חב"ד הפועלים בעיקר עם מטיילים, ולא עם קהילה קבועה, מדובר בדרך כלל בהתמודדות יום יומית.

 

הצד הטוב שבזה הוא שאנחנו לעולם לא סומכים על עצמינו. מבחינתנו ברור - ברמת הידיעה, ולא רק ברמת האמונה, שהכסף שלנו מגיע אך ורק מהקדוש ברוך הוא.

 

בחודש אלול ה'תשס"ט הגיע לכאן ר' בעז לרנר – מומחה למקוואות, על מנת להכשיר את המקווה שבנינו. בצהרי יום שישי, לקחתי אותו לסיבוב בכמה חנויות, על מנת לקנות מספר מתנות למשפחתו בארץ. מכיוון שהיו באמתחתו רק דולרים, הצעתי לו שבמקום שיפרוט אותם ואחר כך ישאר עם עודף ברופי, שישתמש בכסף שלי, ואח"כ יחזיר לי בדיוק. באמצע הסיבוב, אמרתי לו שלא חשבתי שהסיבוב יעלה כל כך הרבה, והכסף תיכף אוזל. הוא הציע שנמשוך מהבנק, אבל נאלצתי לאכזב אותו, ולגלות לו שגם חשבון הבנק ריק. "אז מה תעשה?!", הוא שאל בפליאה. השבתי לו שאין מה לדאוג, כי בידיעה – ולא באמונה, אני יודע שה' ישלח את הכסף.

 

חזרנו הביתה, ואחרי 5 דק' בדיוק, התקשר יהודי שגר כאן, ואמר שהוא שולח עם הנהג שלו תרומה נכבדה.

 

אנחנו יכולים לכתוב ספר רק על הסיפורים של הניסים הכלכליים שלנו, אבל אסתפק בעוד אנקדוטה אחת:

 

בינואר 2009 – אחרי שנה וחצי של חיפושים, מצאנו את הבית שמשמש היום כבית חב"ד. אחרי משא ומתן ארוך ומייגע, הגענו להסכמה עם בעל הבית על סכום חודשי של 2,500$ (!!!), ובנוסף דמי פקדון על עוד 2,500$. חתמנו את החוזה ביום שישי בבוקר, ואחה"צ שלחתי לבעל הבית שיק ע"ס 17,500$, כאשר בחשבון היו רק 7,500$. סמכתי על כך שבמילא באותו ביום הבנק כבר סגור, וייפתח רק ביום שני, ועד אז ה' בטח יעזור.

 

ביום שיש אחה"צ התקשר ידיד טוב של הבית חב"ד, וסיפר שממש כעת קיבל ירושה מאוד גדולה, והחליט לתרום מעשר לבית חב"ד. שאלתי מה הסכום, והוא השיב: "עשרת אלפים דולר!" – בדיוק הסכום שהיה חסר לכיסוי השיק.