שלשה חודשים גרנו באוהל:

חודשיים בבית מעץ שבנינו (בעיקר בעלי)

ואז הרסו את ביתינו, הגלו אותנו מאדמתנו.

הנסיעה בהרים המוכרים היו מוכתמים באפר שחור מהצמיגים שבערו, בשמן שהיה אמור לעקב את הטרקטורים שמוסעים ע"י בני דודנו הישמעלים, והכביש היה משובש, מעשה ידי המשטרה אשר רצתה לדאוג שלא יהיה לנו נח לחזור ולבנות על אדמתנו.

עברנו את המכשולים, ואז לנגד עיני התגלה ערמת הריסות, הריסות של בית יהודי שנחרב.

לא חשבתי שיהיה לי כה קשה לראות ערמת עצים שבורים, לא חשבתי שהקשר שלי עם ביתי יהיה כה עמוק. צעדתי בצעדים כבדים לעבר ביתי, לרגע ההריסות לא היו שם כלל, הנה הרמפה שבעלי ואני בנינו, הוא רק זמני עד שנבנה מדרגות, והנה המרפסת עם הנוף המדהים ביותר לים המלח והרי הערבה. בדמיוני המשכתי ונכנסתי דרך דלת ביתי, שלט ברוכים הבאים שהכנתי לפני כחודש קיבל אותי בחיוך, נשיקה חמה למזוזה ולרגע שמעתי את קול צחוקם של הילדים ואז ואז...., התעוררתי.

לא אין מזוזה, המרפסת נפלה ונשברה, והרמפה- מכוסה בעפר ארץ ישראל אשר נראה שמנסה להגן עליה מכל רע.

המשכתי בצעדים כבדים בין ההריסות, מצאתי את הנעל הקטנה של שלמה בן השנתיים וחצי אשר בליל ההרס הוריד את נעליו ושמם ליד מיטתו, לרגע לא חשב שיש רשע כזה בעולם שיבוא ויוציאו מביתו באמצע הלילה וזו בעצם הפעם האחרונה שיזכה לראותם. כל הקפלה של הילדים פזורים בין העצים האחרים. הקפלה היקרים שזכו לבנות בתי יהודים קטנים עם אנשים קטנים שכה שמחו להיות מוגנים בין הבתים של תינוקות של בית רבן, אתה הם מצאו את מקומם עם הריסות ביתינו שלנו.

המשכתי לצעוד, הנה הסלון שלנו, פה בסלון זכיתי אני ומשפחתי להתענג עם צלילי הגיטרה המדהימים של  בעלי , אשר שר וחיבר שירים על אהבתו לארץ ישראל ולאלוקים, פה בסלון זכינו לקדש שם שמים, לארח את עם ישראל בחנוכת הבית שהכנו, פה זכינו לערוך סעודות שבת משפחתיות עם דברי תורה וזמירות מהבל פיהם של ילדינו הצעירים והטהורים.

הסתכלתי הצידה, שם על ההר נח לו המקרר הפגוע, פתחתי אותו בלב כבד, ומצאתי שם את כל הסלטים שהכנתי בלילה של הפינוי לכבוד שבת קודש. שמעתי גם את בכיתם, במקום להיות בתפארה על שולחן שבת "זכו" להתמלא בעובש על דפנות המקרר.

הגבעה שלנו היתה כה קדושה, כה טהורה, מלאה בלומדי תורתך, בתפילותיהם של ילדך, בזיעה של עבדך. כל בית, כל שביל, כל עץ, הכל למען שמך. אז למה? אז עוד כמה?

אנחנו מרימים ידינו וראשנו אליך אבינו שבשמים הרם אותנו ותן לנו כח להמשיך, תן לנו יד, תן לנו אצבע, רק תן לנו משהו שנדע שאתה פה איתנו ולא עזבתנו.

אני זוכרת שאנחנו בגלות, אני זוכרת שאלוקים גם מחפש את ביתו, אני זוכרת שכאן זה לא ביתינו הקבוע אנו רק בדרך לעולם האמת לביתנו בגן עדן בעז"ה.

אך למרות שאנו ממשיכים הלאה, אני עוזבת ומסובבת את ראשי אחורה לעבר מצפה יריחו. מהיום הראשון שהגעתי הרגשתי את החסד האופף את המקום. את התושבים שרוצים תמיד לעזור, את החיוכים החמים והאוירה המקבלת.

אני תמיד מנסה להגיד תודה לפני שאני עוזבת, אך עכשיו התודה גדולה מידי, אני חייבת לפרט כמה שיותר כדי שתבינו על מה אני מדברת.

תודה לאלו שקיבלו אותנו בחיוך כשרק נכנסנו, תודה לאלו שדאגו לכל מחסורי ברגע שילדתי את בני השמיני, את העוגת השוקולד עם סוכריות צבעניות שכה שימחו את ילדי, את ארוחת הערב מלאה בחביתות, סלט בריא ומעדנים מפנקים לארוחת , את ועדת החסד שדאגה לשבועיים שלמים של ארוחות לכל המשפחה, את כל השכנים שטרכו והכינו עוגות ל"שלום זכר" וכן גם לברית (למרות שעוד לא הכרתם אותנו). לכל השכנים שהגיעו לשלום זכר.

לילדים המתוקים שקראו בקול ובכוונה קריאת שמע עם משה הקטן ערב היכנסו בבריתו של אברהם. תודה לכל המשפחות שנתנו לאורחנו דירות.

תודה לכל המורים שקיבלו את ילדי באהבה בשערי בית הספר והשלימו איתם את כל הפערים. תודה למנהל היקר שטרח ודאג שהכל יסתדר כמו שצריך.

ואז יצאנו לא רחוק ממצפה, אך למרות שיצאנו המשכתם לעזור בשמחה.

תודה לכל אלו שהגיעו לעודד אותנו בשמחה בבנית ביתינו, תודה לכל אלו שעמלו ועזרו לבעלי לבנות ולחזק ולתת עצה, תודה לכל התושבים שהגיעו לחנוכת הבית, תודה לאלו שהתקשרו להגיד מזל טוב, תודה לכם משפחה יקרה שהגעתם בערב שבת עם חלה טריה ואזעקה נגד אש שתלינו מייד בביתנו. תודה לך שכן יקר על הארונות, התנור ועוד דברים שתרמת לגבעה לעזור לבנות. תודה לך שכן יקר שדאגת להביא את הכל ואפילו העברת לנו קל-קר על מנת לבודד את ביתנו ולשמור על החום בימים הקרים שעברנו.

תודה לכל התושבים שטרחו והגיעו להנחת אבן הפינה וקריאת שם הגבעה "יש"א ברכה" שתחי'. תודה ענקית לצוות הישוב, שעמדו מחורינו, פרסמו בעלון, ורצו לעזור במה שאפשר.

תודה לאדם היקר שדאג לספק חשמל למשפחות הגבעה.

תודה לצוות צחי, תודה לועד, תודה לרן, תודה לאסנת- תודה רבה. והתודה הזו היא עם דמעות בעיניים. הם מלווים עם זכרונות כואבים שיכלו להיות הרבה יותר כואבים אם לא הייתם שם בשבילנו באותו הלילה הנוראי. ליוותם אותנו ברגעים כה כואבים לי, ולבעלי שעמל כה קשות. אין מילים לתאר את החסד שעשיתם עבורנו באותו הלילה ושבוע שחלף אחריו. תודה לכל אלו שדאגו מייד אחרי, לארוחת בוקר חמה במועדון, ארוחת צהריים, וארוחת ערב מפנקת. החזקתם את ראשנו מעל המים העמוקים. תודה לכל ילדי הישוב שהגיעו למועדון והביעו את תמיכתם. תודה ל"עזרא" שהתרים כספים להמשך בניה.

תודה לכל אלו שהביאו לקראוון שלנו עוד ועוד. עוגות, לחמים (גם לך אשה מסתורית שטרחת והכנת לנו לחמים מקמח מלא ואפילו פיצות מפנקות), עופות לשבת. מקרר, תנור, ועוד ציוד שנהרס שזמן ההרס. תודה לכל אלו שתרמו על מנת שנוכל לעמוד שוב על רגלנו.

תודה לכל תושבי הגבעה הנמוכה שקיבלו אותנו באהבה וחום, דאגתם לכל מחסרנו החל מכוס חלב ועד לעזרה ותמיכה מכל הבא ליד.

תודה לכל ילדי הישוב וכן לבנות בית הספר על המכתבים המדהימים שכתבתם לנו. היה לנו ולילדנו כל כך כיף לקרוא הכל ולנהנות מהיצירות והממתקים.

תודה לאלוקים שזכיתני להיות חלק מ"ישא ברכה" המדהימה והקדושה. תודה שהפגשת אותי עם אנשים מדהימים ואמיתיים שמוכנים להקריב את כל כולן למען ישוב וחיזוק ישראל. אבן ישראל ורבקה ברודי, שרה ויצחק כהן, דניאל בנדר וכל בחורי הישיבה. תודה ענקית ליובל ויסכה אהרוני, לטולדנו, לאלחנן וכל אלו שהגיעו ועזרו לבנות ולשמח.

ותודה ענקית אני חייבת לעוד שלשה אנשים.

הרב והרבנית קרויזר- שתמיד היו שם בשבילנו, לענות על שאלות, לתת תמיכה וכוח להמשיך.

לרמה- המדהימה. שהעזרה שלה באה מכל הלב. בכל צעד הייתה שם בשבילנו, מהרגע שדרכנו את כף רגלנו בישוב, ואד לרגע זה.

ותודה לכל אלו שלא הזכרתי כאן - יש עוד כה הרבה.

אנחנו נפרדים עכשיו- אך אתם נשארים בליבתינו. בתקווה לשוב.

לשוב במהרה לבניין עולם.

באותו הלילה, הלילה השקט שנקטע בבת אחד מקול פסיעות רגליכם, מקול הטרקטורים המפלצתיים שפילסו להם את דרכם לביתינו, הג'יפים שרוקנו מאות שוטרים נוספים לתוך הגבעה שעמלנו עליה כה קשות, ההרס- שבא לעקור את נשמתנו מאדמתנו, את צחוק ילדנו מביתנו ולהגדיל את הגעגועים העזים לארצנו.

באותו הלילה הסתכלתי בעינך, באותו הלילה למרות הכאב הגדול שנטעת בליבי, ראיתי תקווה. מעבר לעיניים היהודיות שלך ראיתי את האור שבקצה המנהרה. ראיתי את הדמעות שלך שרוצות לפרוץ החוצה, את הרגלים שמודבקות לרצפה אך רוצות להתלש משם ולברוח. ראיתי גם את סבא וסבתא שלך אשר כה כואבים שנכדם היקר מוציא ילדים יהודים מאדמתם.

הוצאת אותנו, משפחה עם שמנה ילדים לקור המקפיא של מדבר יהודה, הוצאת את ילדי מביתם החם העוטף והאוהב, שבנו הם בעצמם בידיהם הקטנות במאמץ רב.

הילדים הזילו דמעות, בעלי בכה עמוקות אני ואתה ניסינו להיות גיבורים אך אני ניסיתי להיות גיבורה כדי לחזק את הילדים ואתה- בשביל מה? אם הייתה מצטרף לבכיות של ילדי אולי היית מצליח להתגבר ולהיות יהודי אחר. השמים הזילו דמעות במקומך, הדמעות של אלוקים על בניו המבולבלים.

הצצה אחורה 1.1.2012 לפני הרס "ישא ברכה"

סיימתי לצחצח את הבית, ארוחת ערב מדהימה ובריאה מוכנה לילדים, כל הכביסה הייתה מכובסת ואז משום מקום אני שומעת צליל מחריד אוזניים, ניסיתי להבין מאיין זה מגיע, ואז התעוררתי, כמובן הכל היה מושלם מידי בשביל חיי האמיתיים.

בקושי פתחתי את עייני העייפות, לקחתי את הפלאפון בידיי, השתקתי את השעון המעורר ואכן הוא הצהיר לי שהשעה הינה 5:00 לפנות בוקר, כל עצמותי אמרו יחד, "הישארי לישון" וכל מחשבותי התנגדו בכל תוקף. במידה ואקום עכשיו למרות אי רצון עצמותי, תהיה לי אפשרות לשהות במחיצת ילדי מוקדם, אם לא, עד שאגיע הביתה, ועד שאסיים להכין להם ארוחת ערב אצטרך כבר לנשק אותם בנשיקת געגועים של "לילה טוב".

התלבשתי במהירות ובשקט- לא רוצה להעיר את הילדים. היה יום גשום ורוחות חזקות סתרו לפני. היבטתי לשמים לחפש נחמה אך שום הבטחה מלטפת לא הגיעה משם. הכל היה שחור משחור, ויחד עם הגשם והרוחות התחלתי לצעוד לכיוון הישוב. לאחר כ-10 דקות הליכה נכנסתי בשערי הישוב השקט. אני כנראה המשוגעת היחידה שקמה ביום ראשון בבוקר בשעה כה מוקדמת.

לא היה לי היכן לשבת בטרמפידא, הכל היה רטוב. החלטתי לעמוד מתחת לעץ, שם הגשם התקשה יותר להרטיב אותי.

שקט. אין טרמפים, אין אנשים, אין כלום. רק אני, ממתינה והגשם כבר חדר דרך מעילי לחולצתי. לפתע. אור. כן- יש אור בקצה המנהרה, מרחוק עיני צדו אורות של רכב המגיע לכיווני. רכב ביטחון של הישוב עצר לידי בחריקה, השומר פתח את חלונו, פתח צר, מספיק כדי להחליף מילה או שתיים.

"את ממתינה לטרמפ?"

בחיוך מגוחך עניתי "כן, כמובן"

"ואת חושבת שיהיה לך טרמפ בשעה זו?"

כמה שאלות לאדם שבסך הכל צריך להודיע לי אם נוסע לירושלים או לא...

"כן, למה מה השעה?" (לא היה לי שעון)

"השעה 3:20!"

הייתי בשוק, אני עומדת באמצע הישוב, רטובה עד שד עצמותי, נעולה מחוץ לביתי הנמצא 10 ד' הליכה לתוך ההרים בשעה 3:20 וממתינה לטרמפ! לא ידעתי מה יהיה צעדי הבא.

לבית- זה סיכון לחזור. בדרך החוצה נעלתי עצמי החוצה ואין דרך פנימה אלא אם כן אצליח להעיר את אחד מבני הבית, פה בטרמפידא, אצטרך לסמוך על זה שאיזה משוגע שיצא בשעות אלו מהבית. החלטתי שיותר נבון לצעוד חזרה הביתה.

כל הדרך חזרה בחושך, רוחות, גשם ושמים לא מעודדים.

הגעתי הביתה, ניסיתי לפתוח את החלון, אך גם הוא נגדי, דווקא לא נפתח. דפקתי בעדינות, קראתי לבני. שום דבר. קראתי לבעלי, הוא הפתיע אותי בגדול- פתח את הדלת ועם עיניים חצי עצומות ניסה להבין מה קורה למול עיניו. אשתו רטובה לגמרי, נעולה מחוץ לבית, באמצע הלילה.

במשפט קצר הסברתי לו שבטעות יצאתי מוקדם מידי לעבודה, ללא הסברים נוספים נפלתי לתוך המיטה ונרדמתי לעוד שעה קלה, שוב קמתי הפעם בשעה 5:00, יצאתי החוצה ושוב, אותו הדבר, חושך גשם ורוח - ליוו אותי לכיון הטרמפידא. הפעם הרכב שעצר ליידי בהחלט היה מוכן לקחת אותי לעבודה.

למה זה קרה לי? ניסיתי לראות רמז מ-ה', ללמוד, לחזור בתשובה אם צריך, אך מה? לא הצלחתי לחשוב על משהו שישביע את רצוני. ואז מישהי אמרה לי בפשטות "כפרת עוונות". זה נשמע קצת פשטני, אך אז חשבתי על זה לעומק, אם זו כפרת עוונות על מנת שאוכל לישון יחד עם בעלי וילדי עוד לילה נוסף בגבעת ישא ברכה. אז זה שווה!

תודה ה' על כפרת העוונות!!!!