הסתכלתי בפניהם של המעומדים למשרת הרמטכ"ל.
היה שם משהו מעניין שפתאום שמתי לב אליו.
מתחת לתמונות היה רשום את גילם - 50 וקצת
אבי גם באיזור הגיל הזה..
ואני מביט שוב בתמונות,
של אותם אנשים שבציניות רעה לפעמים אנו בזים להם על טעויות קטנות.. ורואה פנים חרושות קמטים, רואה שער לבן כמעט כשלג, רואה אדם שנראה מבוגר מאד.. הרבה יותר מ-50 וקצת.

ואני מבין,
אלה הם אלופייך ישראל!
אלה אותם אנשים שבטחון המדינה מופקד על כתפיהם..
התפקיד שעכשיו יילחמו עליו הוא אחד התפקידים הסדיסטים בעולם.. להיות אחראי באופן אישי על בטחונם של קרוב ל-7 מליון אזרחים.. אני שאחראי (בקושי) לבטחונם של אשתי ובתי הקטנה ואם אחת מהן חולה, אפילו שפעת קלה, אני נבהל.. כשלבתי היה חום, גם לנו היה קשה לישון. והם.. אחריות על 7 מליון איש..
איך אפשר לישון ככה?

יש אנשים שמנסים לייחס להם שאיפות פוליטיות צרות.. יש הטוענים שפועלים הם ממניעים אישיים..
יכול להיות.. כל אחד רוצה להתקדם במה שהוא עושה, כל אחד רוצה להיות הטוב ביותר במקום שבו הוא נמצא, לכל אחד יש שאיפה להיות מוצב הראשון, זה מקובל בחברה וזה לגיטימי.
אך אנא, אל תהפכו אותם לפוליטיקאים קטנים שחושבים רק על עצמם.
פניהם חרושי הקמטים ושערם הלבן יוכיחו, שגם כשרוצים הם את התקדמותם האישית, לא בטחונם הפרטי עומד מול עיניהם אלא טובת העם והארץ.

אלה שנתנו את מיטב חייהם, אלה שרצו בראש הלוחמים, אלה שלפני שנכנסו לפיקוד במטכ"ל היו שנים רבות בשדה הקרב, אלה שכל חייל שנופל בגזרתם מרגישים אחריות אישית ומפשפשים בתוכם על טעות מבצעית שלהם ואלי היה אפשר להתאמן אחרת או לנסות לתקוף ממקום אחר.

אלה הם אלופייך ישראל!

אני מסתכל על פניהם, ואני מרים את הראש בגאווה.
ומתפלל לשלומם ביחד עם כל חיילי צה"ל.
ה' ישלח להם ברכה והצלחה בכל מעשיהם הטובים.

מוצ"ש

שוטף כלים

מתכונן לפסח

ברדיו הסתיימה התכנית עם אודי דוידי

חדשות

אני מסיים שיחה עם אחת הקומונריות

אשתי אומרת לי חייל נהרג

נושך שפתיים

ממשיך עם הכלים

והשם השני

רב סרן אלירז פרץ הי"ד!

המ"פ שלי..

השדר עובר לידיעה הבאה

ואני כבר לא שומע

תוצאות הכדורגל, בזמן אחר, כנראה שהייתי מאזין להם, אבל אני כבר לא שם.

מסיים לשטוף

רוצה לקרוא, להבין.

אבל הוא לא היה אמור להיות שם..

בפעם האחרונה שנפגשנו הוא היה בתפקיד בבא"ח

איך????

שולח הודעה לשני חברים

אחד שמקושר לעלי

ושני שהיה הקשר מ"פ

הראשון מתקשר

כששמע על ההודעה  הקשה חשב עלי, זכר שהייתי פקוד שלו.

ואני שותק.

מה כבר יש לומר..

לשאול..

הוא חוזר אלי

הלוויה ב11 בהר הרצל.

מדברים מעט..

כי חייבים.

עוד שיחה,

עוד חבר..

ושוב הזמן נעצר

נזכרים בחבר אחר שהלך

ובעוד אחד

ושוב מדברים ב'הוא היה'

ואיך מסיימים שיחה מוזרה שכזאת?

האם אנחנו מורגלים?

ולמה יש הבדל כשאני מכיר???

ושוב אני גם שואל את ריבונו של עולם

עליו

על עצמי..

למה בחר בי שוב

להמשיך..

ומה כל זה אומר לי,

אומר לנו?

האם אני ראוי?

האם אני גם מוסר את הנפש?

האם אני חי למען?

ומה אומרים אחרי מות קדושים?

הרי לא תמיד הסכמנו..

ורק אני

נשאר לבד

עם שאלה קטנה

שמציקה

שגם בתקופה השניה שלנו

יחד

לא הספקתי לשאול

התביישתי

פחדתי..

ועכשיו..

כבר אין את מי לשאול...

• "ההסכם בין הפתח לחמאס חושף את כל הקלפים"
• דובר חמאס בעזה: מקבלים את ההסכם
• עגבניות הועברו מרצועת עזה לירדן
• נערה עזתית הוחזרה לחיים בבי"ח רמב"ם
• עזה: אבנים ונעליים על שיירת באן קי מון
• ריהוט מרצועת עזה הועבר לתערוכה בירדן
• האקרים ישראליים הפילו אתרי בנקים בארצות ערב
• עוטף עזה: אצלנו אין שביתות
• פיצוץ בביתו של מחבל בכיר
• אושר: הטבות כלכליות לעוטף עזה

לפני חודש וחצי השתתפתי באירוע לזכרו של יצחק רבין שאורגן על-ידי הנוע"ל. למרות שידעתי מראש שאני נכנס למלכודת, נכנסתי אליה בעיניים פקוחות בלי יכולת לצאת. כאשר המארגנים דיברו על סובלנות מול גזענות, שלום מול מלחמה, אלימות מול הדברות, הסתה מול שלטון החוק וכד' עמדתי נבוך. מצד אחד ברור לי כל-כך באיזה צד אני במושגים האלה, הכיצד יכול אדם מאמין ושפוי לצאת כנגד ביטויים יפים כל-כך כמו סובלנות ושלום... הם הרי תמיד מצטיירים יותר טוב. ועם-זאת משהו נגע בי, משהו הפריע לי להסכים. בסוף היום אמרתי לרכז מהנוער שבעקרון אני מסכים עם הכל, רק שלי יש פרשנות אחרת לאותם מושגים. הוא חשב שיופי, הוא שכנע אותי להיות בצד שלו, אבל אני פשוט עמדתי נבוך וקצת היה לי קשה להצביע על נקודת המחלוקת.

כמובן שהנושא המרכזי היה ההסתה: "מי לדעתכם אשם ברצח, הרוצח או כל הציבור ששלח אותו" שאלה המדריכה בצורה תמימה, מעט אחרי שהיא מציגה סרטון מאותה הפגנה ידועה. ואני רוצה לדבר על ההסתה שנעשתה אח"כ בדי-לגיטימציה לציבור שלם, אך לא יכול.

ופתאום, הכל מתחיל להתחבר...

אז הייתי ילד בכיתה ו' שצעק בקול גדול עם חבריו "רבין הביתה ____ ולישון..." יום לאחר הרצח אפילו לא הבנתי בתמימותי למה כולם בוכים, חשבתי שזה מה שרצינו, המושגים, בגיל 12, היו לי מורכבים מדי והיה לי קשה להבין את ההבדל – היום אני מבין.

הם סיפרו על כך שרבין רק רצה להביא שלום, אך שכחו לספר על כל הפיגועים.
הם סיפרו שרבין עשה זאת בממשלה, שהייתה אווירה שלמה בעם בעד הרעיון של אוסלו, אך שכחו לספר שכיד להשיג את האצבע ה61 שיחד רבין את גולדפרב ומשך אותו מצומת וכך עם קולות הערבים הישראלים העביר את אותם חוקים שלהם התנגד יותר מחצי מהעם, בציבוריות וגם בהשתקפות שלה בכנסת.

כאשר דוחקים אותך מכל המדרגות
כאשר מוציאים אותך מהחוק
כאשר אוסרים עליך לדבר
כאשר כל מילה שאתה אומר מתפרשת לשלילה
יקום אותו אדם אשר מרגיש שכבר אין לו מה להפסיד, שמרגיש שכבר וויתר על הכל, שכלו כל הקצים
יקום האחד שאצלו יש בלבול מושגים חריף...

האם חלילה גם כיום

כאשר אתה רוצה לשמור על המדינה אבל שולחים אותך לפנות את חבריך ומשפחתך מביתם...
כאשר אתה רוצה רק לבנות בית ופתאום אתה מגלה שאתה שוב מחוץ לחוק...
וכל-זה ללא דיון ציבורי בכלים המקובלים, אלא במחטפים שלא תמיד ברורים...

האם אנחנו חוזרים על עצמנו???

אותי זה מפחיד...

ואותם?

האישה היקרה שלי רצתה כבר מזמן שכל הבית יהיה ארוז, ואני התנהלתי בעצלתיים, כמתקשה להשלים עם העובדה.
אנחנו אורזים...

עיצומו של ט' באב, הבית כבר לא נראה כמו בית, בקושי מצליחים לזוז.
שאלתי את הרב האם מותר לי לארוז היום?
הוא ענה שהוא חושב שלא מכיוון שהאריזה היא משמחת.
ואני תמהתי- מה כל-כך משמח בלעזוב מקום שאתה כל-כך אוהב...
אולי יש מעט התרגשות אך גם היא מעולה בהרבה פחד מהלא-נודע, שמחה בטוח שאין כאן!

7 שנים...
ראש הישיבה מגדיר אותי כ'התלמיד הראשון' הזה שהיה שם עוד לפני ההתחלה, עוד בדיבורים, עוד במשבר הגדול שבא אחרי חומת מגן, באיסוף השיעור הראשון, בסידור הפנימיות עוד לפני בא התלמידים... ממש מההתחלה...

עברנו תקופות ארוכות בישיבה, 7 מתוך 25 זה חלק משמעותי מאד מחיי, היו תקופות כאלה והיו גם אחרות אך בסה"כ כאן זה המקום שנבנתי וממה שקיבלתי כאן אני הולך להמשיך לאן שלא אפנה במהלך חיי.

אז אנחנו אורזים, ובינתיים אני מנסה לארוז גם את הזכרונות.
הישיבה גם עוברת דירה. מהוילה – דרך גן העליה אצל ירון- בי"ס יבנה ועכשיו עוד תחנה עוברים לישיבה התיכונית. בע"ה אעזור באריזה אולי גם בפריקה אך לא אהיה במקום החדש אני כבר אהיה במקום אחר.

אני כותב ולא מאמין, השורות האלה מתרוצצות לי בראש כבר חודש אך אין לי את האומץ לכותבם והנה עכשיו כשכמעט הכל סגור יושב וכותב... עוזב...
האישה היקרה שלי רצתה כבר מזמן שכל הבית יהיה ארוז, ואני התנהלתי בעצלתיים, כמתקשה להשלים עם העובדה.

הקלישאה אומרת שמקום לא עוזבים, אני גם מנסה לומר שתמיד אשאר... אז נכון שתמיד תשאר לי פינה חמה למקום שבו גדלתי והתפתחתי אך מנסיון העבר אני יודע שזה כבר לא יהיה אותו הדבר.

אני עוזב את ביהמ"ד, את הספרים, את החברים לספסל הלימודים, הרמים שלי- אנשים שגידלו אותי, שגדלו איתי.
אני עוזב את מאיר "אדון בוקר טוב" מי שאמון על נקיון הרחוב של הישיבה שאותו פגשתי בשבע השנים האחרונות הרבה.
אני עוזב את הצוות של 'יבנה' מאב הבית דרך העוזרת, המזכירות, גולדה-המורה לספורט, השומרים השונים שחלפו איתנו, היו כאלה שאהבו אותי יותר היו כאלה שפחות- מאנשים אלו, שכבר לא אראה יותר, לא יצא לי להפרד – וזה קשה, אפילו יותר.
אני גם עוזב את תפאורת הרקע בין השכנים שליוו אותי שנתיים בחדר המדרגות דרך המוכר במכלת, מתפללי בתי הכנסת אליהם הייתי שותף בתפילות וסתם עוברי אורח שהפכו לחיי וכנראה שלא ישמו לב שנעלמתי.

אך בעיקר אני משנה כיוון, מעתה תורתי לא תהייה אומנותי אלא אעבוד בעבודות אחרות. לא אהיה בחור ישיבה כי אם יהודי פשוט המנסה לעבוד את בוראו ולהתקדם בעבודת ה', לקבוע עתים לתורה ולהתפלל. אך לא עוד ימי לימוד של 18 שעות.

קיבלתי רבות בשבע השנים האחרונות.
בסעודת ההודיה לבתי 'הלל ברכה' יצא שהפכה גם למאין סעודת פרידה שלי מהישיבה, דיברתי על הכלים שקיבלתי בשהותי בישיבה, הכלים שאליהם יצקתי מעט תוכן ומהם אדלה להמשך חיי ובזכותם אוסיף לצבור עוד... איפה שלא אהיה.

כי כמו שאומר השיר 'תמיד ידעתי שיבוא היום, שבו צריך להפרד, אבל עכשיו, כשזה בא לי פתאום, אז מה הפלא שאני קצת רועד...'

מרגיש שכל מילה תהייה מיותרת.
תורה לחברי
תודה רבה לכם מוריי ורבותיי
תודה על הזמן
תודה על העזרה
על הכלים שנתתם לי
על תקופה מלאה
אני ממשיך
ובע"ה גם אתם.

מסתכל לאחור,
כבר שעת ליל מאוחרת.
הצום יצא
הבית ארוז כמעט לגמרי.
אני יודע שהגיע הרגע
אבל קשה,
אוי כמה שקשה,

להפרד...

אני הרבה רועד!