היא לא הייתה שם
ואני יודע את זה כי אני הייתי וראיתי מי היה שם, והיא לא...
הייתה שם אשתי ששכבה כואבת על המיטה
והיו שם שני רופאים שבאו לעודד
והייתה המיילדת והסניטרית שעשו את העבודה שלהן.

פתאום...

הרופאים ממלמלים משהו כמו מזל-טוב ויפה מאד.
הם יוצאים מהחדר ואני רואה אותה לראשונה...
בהתחלה היה הבכי הזה, הבכי הראשוני והמתוק הזה, שאחריו יגיעו עוד בכיות הרבה ורובן לא יהיו מתוקות כמו אותו בכי ראשוני, אותה נשימה ראשונה כשהגיחה לעולם כהרף עין.
קודם היא לא הייתה
ועכשיו היא כן.

בהתחלה היא הייתה נראית מלאה בדם, המיילדת התחילה לנקות אותה והסניטארית ניקתה את כל שאר הדם שהיה מסביב.
אחר כך עטפו אותה במעין טיטול כך שהיא הייתה נראית כמו מומיה והם שמו אותה על המשקל.

התבוננתי בה – היא הייתה יפיפיה.

הא הסתכלה על העולם, אני יודע שהיא ראתה רק אור וחושך בלי צורות, בלי צבעים, אך עדיין הייתה כאילו בוחנת את האווירה החדשה שעברה אליה.
וכן, אני מכיר את זה שהיא  עדיין לא מחייכת, אבל אני מוכן להשבע שהיא חייכה אלי מתוך עטיפת המומיה המונחת על המשקל.

ואני נשבתי בקסמיה ולא יכולתי להתיק את מבטי ממנה.

אף-פעם לא הבנתי מה חמוד בתינוקות שרק נולדו, בדרך כלל הם היו נראים לי כמין של כלאיים בין חייזרים לטרולים מקומטים. אמרו לי שכשיוולד לי ילדי הראשון – אבין. אז זהו, שאני עדיין לא מבין מה חמוד בתינוקות שרק נולדו. אבל שלי הייתה מיוחדת- ושלי היא אחרת- היא אכן הכי חמודה בעולם כבר מהרגע הראשון.

ופתאום כל מיני דברים שאף-פעם לא הבנתי, כמו איך אפשר  להחזיק כזה דבר שברירי על הידיים ואיך מטפלים בה ודואגים לה...
וככל שהזמן עובר אני מתחיל להבין יותר.

ואני יודע שעוד דרך ארוכה לפנינו
ואני יודע שזה רק מתחיל
ואני גם יודע שיום יבוא וגם היא תפרוש כנפיים
אבל בינתיים היא פה,
לראשונה...
ואני הייתי שם...
עוד לפני שהיא הייתה...

~0~0~0~0~0~0~0~0~0~0~0~0~

קראנו לה הלל ברכה.
כי רצינו להודות ולשבח ולברך את האל הגדול על כל החסדים שעשה עימנו בתקופה האחרונה.
וכדי לזכור את סבתי ע"ה, אישה יקרה שעברה משואה לתקומה. ניצולה אשר שרדה כמעט ללא כל והגיע לארץ והקימה בית ומשפחה.
וגם אנחנו ממשיכים איתה.

רוחות מתחלפות
משנה כיוון
הייתי במקום אחד
עובר לאחר...

הזמנים משתנים
מקומות שעוברים
וגם אני
לא נשאר כמו שהייתי

פתאום בפעם אחת הכל משתנה, שבע שנים אני לומד בישיבה. נכון, הייתה שנה בצבא. נכון, התחתנתי. אבל המשכתי פחות או יותר באותה דרך.

ופתאום. יוצא לאור. משנה כיוון, כמעט לגמרי.

עוזב את הישיבה שהייתה לי לבית כבר 7 שנים חוזר לנתניה להגשים חלום רחוק.

מחכה להיות אבא, בע"ה.

עובר מן עולם התורה והלימוד לעולם המעשה.

תואר, מקום, מעשה - הכל משתנה....

צעדים מדודים
יש קצת פחדים
מה מחכה
מעבר לפינה

מנסה לטפס
אל ראש ההר
להשקיף, מה עברתי
ולהיכן, פני מועדות.

בכניסתי לשנתי העשרים ושש אני עושה את הסוויץ', מבחור ישיבה המתקיים ממלגה או מהוריו לבוגר הסמוך לשולחן עצמו. אני אחראי למעשי מעתה, דואג למשכורת, דואג לאידיאלים, דואג לתורה.

אם כבחור רבותיי הדריכו אותי מה ללמוד, כמה, מתי.  עכשיו אפלס לי את דרכי שלי בעולם התורה ועבודה, מבוסס על מה שלמדתי בשנותיי בישיבה, אך עצמאי בשטח, כמעט ולבד.

אם עד עכשיו הדריכו אותי בעשייתי לשם שמיים, עכשיו הגיע הזמן להגשים את האידיאלים שעליהם חלמתי.

תמיד ידעתי,
שכך זה יהיה,
אך כשזה הגיע
מרגשי, הכל, שונה.

האם כך חשבתי
שזה יראה?
כבר לא בטוח,
העתיד יגלה.

אם היו שואלים אותי לפני לימודיי בישיבה היכן אהייה בעוד 8 שנים הייתי עונה בוודאות בגרעין תורני בנתניה, עובד בבנ"ע. עברו שמונה השנים ואכן אני שם. הא לא למדתי כלום? האם לא השתנתי?

נכון שאני בדרך לאן שתמיד חשבתי שאלך, אך במהלך הדרך מהנקודה הראשונה לשניה לא עבר קו ישר אחד אלא הרבה פיתולים, הרבה דרכים, בחירות שהשתנו, מחשבות שהתבגרו.

הכרתי אנשים, דעות, מקומות, למדתי, הפנמתי, התבגרתי והמשכתי.

מנקודה מסויימת, זה רק מקרה שהגעתי לאותו מקום, ולכן זה רק יותר מרגש, מה יבוא בהמשך.

הדרך הארוכה
עולה ויורדת
משנה את פניה
משנה את פניי

האנשים שפגשתי
והמשיכו ללכת
שינו הם אותי
שינתי אותם.

והאישה שאיתי, אם ילדי שעוד יבוא, שאני מצפה אליו, מתרגש...
שמעבירה את השינוי הכי עמוק, הכי אמיתי בתקופה האחרונה
לפחות היא נשארת
כאן לצידי

ולתמיד.

בע"ה...

עוגן חזק
שלא אברח
יותר מדי רחוק
רק באיזור המותר

יודע שיש בית
שאליו תמיד אחזור
בו מחכים לי
אשתי וילדיי

סבי וסבתי לא ביקשו ממני לזכור את השואה ולהנציח את החורבן אלא שאמשיך את התקומה והבניין.
יום השואה זה הזמן לחשוב,
לראות מה עברנו, מאיפה הגענו
ולאן עוד נמשיך.

זה היום שבו אני נזכר בסבא שעלה לארץ לבדו, בעודו נער, התחיל את מסעו עוד לפני השואה האיומה, נתפס, הושם באושוויץ, שרד, שרד את מסעות המוות, נפרד מאביו שחזר למקום מגוריו בנכר, עלה באניית מעפילים בלתי לגלית, נתפס, הוגלה שנית לקפריסין, לא איבד תקווה, חזר לארץ, לחם בגולני במלחמת השחרור, היה בטירת צבי, הכיר את סבתי, הקים משפחה, חסך מלחמו ומהנאותיו הקטנות כדי שלילדיו, אבי ודודי, יהיה איך לחיות.
ביום ראשון עלינו להתפלל על קברו – באופן סמלי משהו, יומיים לפני יום הגבורה.

זה היום להיזכר בסבתא, שאיבדה כמעט את כל משפחתה והקימה משפחה לתפארת, מכלום, ללא תמיכה וללא עזרה מהורים או דודים, בנתה בית... נשמע לכאורה פשוט משהו, אך בעיניי זו הגבורה הגדולה!
אני, שהוריי עדיין מלווים אותי (ברוך ה'!) תומכים ומכוונים, אך היא לבדה – ביחד עם סבא הקימו בית מעפר.

כמעט ולא דיברה על מה שעברה, לא אהבה להיזכר בזה, לא הסכימה לצאת מהארץ, אך רק לאחר מותה, כשעברנו על חפציה ראינו כמה הזכרון היה אצלה בכל מקום.

הגבורה של סבי וסבתי היא שלא נכנעו למי שרצה להשמידם, אלא קמו והתחזקו ויצרו ובזכותם אני כאן.
סבי וסבתי לא ביקשו ממני לזכור את השואה ולהנציח את החורבן אלא שאמשיך את התקומה והבניין.


בעוד שבוע אזכר גם באחרים שבזכותם אני כאן, אלמוניים רבים שנפלו על הגנת המולדת, מימי הקמתה ועד ימינו אנו.
בצעירותי זה היה יום עם שירים עצובים ברדיו, היום אני כבר נזכר בחברים קרובים, אחים לנשק ואחים לספסל הלימודים אשר נפלו בקרבות האחרונים שנכפו עלינו.
והאם אני אזכה לקיים את ההבטחה שכל אם מבטיחה לבנה – 'אתה לא תלך לצבא'?



ויום למחרת אזכה לחוג עם כל עם ישראל את יום השמחה, ההלל והברכה, להודות לאבינו שבשמיים על כל הטוב שגמלנו,
ועל כך שבחרתי כמו אבותיי במרוצת הדורות להמשיך.
אלך עם סב-סבי שהיה מפורצי החומות ומקימי המושבות,
אלך עם משפחת אשתי אשר עלו לארץ הנכספת מארצות ספרד.
עם הזמן המטרות משתנות והדרך גם.
הם - בעלייה, התיישבות, יצירה ראשונית,
ואני - במקום אולי מעט אחר אך מאד דומה.
אמשיך בתפילה, באמונה ועם עשייה את הדרך הארוכה
עד שבע"ה, יבוא הגואל ויבנה הבית, במהרה!!!

הבוקר טוב שלו היה לבבי משהו, לא שומעים כזה בוקר טוב מאנשים אחרים, וחבל שהמילה הכתובה לא מאפשרת להעביר את הטון החם שנותן ליום שלך פתיחה מעט טובה יותר.
הסיפור הראשון שאני זוכר מאדון בוקר טוב דווקא לא קשור אליי. בעודי מדווש מביתי אל תפילת שחרית, ראיתי את אחת השכנות יוצאת עם כוס קפה למנקה הרחובות שלנו, והדבר גרם לי להתרגשות מסויימת... אני מניח שהוא היה שם הרבה לפני, אך עד אז עדיין לא שמתי לב. ישר קיבלתי על עצמי לשנות את היחס.

זה הפך לדרך קבע, בעודי נוסע על אותו רחוב מאותו בית לאותה ישיבה, עברתי על פני אותו מנקה רחובות שזה לו רחובו הקבוע, "אדון בוקר טוב" החלטנו לקרוא לו, אשתי ואני, כשלא ידענו את שמו. עם הזמן זה הפך לסוג של משחק, מי יהיה הראשון, כמעט כמו הסיפורים על מורינו הרב נריה שכל הנערים בכפר ניסו להקדימו בברכת השלום, כך גם אנו ואדון 'בוקר טוב'. הבוקר טוב שלו היה לבבי משהו, לא שומעים כזה בוקר טוב מאנשים אחרים, וחבל שהמילה הכתובה לא מאפשרת להעביר את הטון החם שנותן ליום שלך פתיחה מעט טובה יותר.

אדון בוקר טוב משקיע בעבודתו, כל יום הוא נמצא שם באותו רחוב, מתקדם לאיטו ביסודיות ראויה לעובד נקיון בעיריית רעננה. רעננה קיבלה בשלוש השנים האחרונות 5 כוכבי יופי, היא זכתה בעיתון 'דה מרקר' כעיר שהכי שווה לחיות בה, היא אחת מן הערים היקרות בארץ. לאדון בוקר טוב וחבריו יש בכך הרבה יותר מחלק.

באחד הבקרים אדון 'בוקר טוב' מצא ענף דקל תלוש. הוא אימץ אותו אליו והחליף בו את המטאטא הישן. ביום הראשון זה נראה לי מחזה מצחיק משהו, אך עם הזמן הבנתי שזה עוזר לו לנקות ביותר יסודיות ותמכתי בליבי ביהודי המסור.

ביום כיפור השנה ליבי נקף אותי שוב ובעידודה של הגברת ניגשתי לשאול בשמו של 'אדון בוקר טוב', עצרתי לידו בחזרתי בכיוון ההפוך לפני ההכנות ליום הגדול והנורא, ניגשתי והושטתי את ידי לידו, יד שחומה ומחוספסת מעבודה קשה. הבטתי בעיניו, עיניים עמוקות שראו כבר הרבה, בכיסופיהם להגיע ארץ הקודש, חצו מדבר ויבשת וזכו לראות... פניתי, "אני נדב". פליאה עברה עליו כששאלתי לשמו, לבסוף הוא ענה "מאיר".

לאחרונה לא ראיתיו הרבה, הצטערתי מעט וקיוויתי שיחזור. השבוע הוא חזר, אך הופיע ברחוב אחר. שאלתיו על העדרותו הממושכת ועל הסיבה שהחליף את רחובו הקבוע. מאיר ענה לי שכבר אין רחובות קבועים ויש קיצוצים וחלק מהזמן לא קוראים לו והוא בבית, שאלתי מה עם המשכורת, "ביום ראשון נגמר החודש ואז נראה" הוא ענה לי. שאלתי: "ומה תעשה אם יהיו בעיות?" "אפסיק לעבוד!" ענה לי בפסקנות, ללא כעס, ללא כאב, כאילו כל זה מעבר אליו.
המשכתי לישיבה, והתפללתי על 'אדון בוקר טוב', התפללתי על מאיר.

אני חושב עליך גלעד.

כן, כמעט וכל יום אתה עולה בראשי.
אני מתפלל לשובך במהרה.
תפילה אמיתית, עם זעקה פנימית.
שוב תשוב אלינו.
אחינו אתה, מבשרינו אתה.
יהי רצון לפניך ה' יתברך שתשיב אלינו את גלעד בן אביבה במהרה, ושנזכה לראות אותו ביחד עם כל ישראל.

כולי דאגה לשלומך אחרי המבצע שהיה בעזה, אני מכיר את הסיפור של רון ארד וזה נראה כמו תסריט שחוזר על עצמו.
אבל אני מפחד...

אני באמת רוצה שתשוב, אך המילה שהוריך וחבריהם אומרים בכל מחיר – צורמת לי משהו.
אני יודע שלהשוות אותך למוצר שעולה כסף זה לא ראוי ולא אתי, ובכל-זאת, בכל מחיר?!?! האם היינו קונים רכב במחיר של 10 רכבים.
אין מחיר לילד שהלך, כן, אני מכיר גם את זה. איבדתי חבר אחד קרוב, ועוד הרבה שהכרתי ממקומות כאלה ואחרים, אם הייתי יכול להשיב אותם, כל-אחד מהם, גם זה היותר רחוק, הייתי אכן רוצה לשלם כל מחיר, כל הון. והנה כאן, זה קרוב כל-כך, זה אפשרי. הילד, החבר, האח – אינו אבד, יש סיכוי – גלעד עדיין חי, זועקות המודעות, הסיכוי האחרון אומרות הכותרות. ואני שכל-כך רוצה שתשוב מחייב את עצמי לחשוב שנית.

כל מחיר?!
האם מאות המחבלים שרוצים לשחרר תמורת הסיכוי לראותך שוב איתנו הוא אכן מחיר הגיוני?
מחבלים אלו, וכבר הוכח בעבר, חוזרים לבצע פיגועים ולפגוע ביהודים חפים מפשע!
האם חיי האחד שווים יותר מחיי האחר?

ומה עם החיילים שסיכנו את נפשם על-מנת לתפוס את אותם מחבלים, והיו אף שקיפחו את נפשם בפעולות כאלה ואחרות.

האם כבר מוצו כל האפשרויות?
מה עם לנסות ולהשוות את תנאי האסירים – להפסיק את ביקורי המשפחות, הצלב האדום וכד'
להוריד להם את הקנטינה ואת האפשרות להתחתן וללמוד באוניברסיטה בכלא.

מה עם לתקוף יותר בעז את מעוזי המחבלים?

ויש עוד אפשריות רבות, כמו נסיונות שחרור...

אם היית שם, היית חושב אחרת. – יאמרו...
איני יודע 'מה זה להיות שם..' איך מרגיש מי שבנו שבוי אצל מחבלים שלא חסים על אחיהם אז איך יחוסו על הזר- האויב?
אבל אני יכול לומר מכאן.
גם אם זה לא פופולארי.
גם אם אשתי לא תשמח לקרוא את זה.
אם חלילה...
וריבונו של עולם יבחר בי מסיבותיו להיות חייל חטוף, ובעת שירות מילואים או בכל עת אחרת יחטפו אותי יימח שמם.
אנא מכם חברי, משפחתי, אל תדרשו בכל מחיר.
דרשו מחיר הוגן!
דרשו לחסל את המחבלים.
אל תחשבו רק על החיים שלי ועל שמחתכם והרגשתכם הטובה לראותי לידכם שוב, חשבו על חיי הסובבים אתכם היכולים להיגמר.
חישבו בגדול.

ואל תדאגו – עלי ה' שומר!
אני יודע שיהיה קשה, אבל עלינו להאמין שהכל לטובה!!!
לפעמים קשה לראות, לפעמים קשה להבין את נסתרות הבורא. כיהודים מאמינים עלינו להתעלות מעל לחיי הרגע ולראות את חיי הנצח – ולהאמין.
אני מאמין גלעד שתשוב אלינו.
אני מאמין שכל מה שה' עושה לטובה
ואי"ה ובעזרתו יתברך (עם השתדלות נכונה מצדנו) נזכה לראותך איתנו.

ומילה אחת קטנה
של זכרון
ותפילה
על עוד יהודי
שכמעט ונשכח
יונתן פולארד
האמריקאים יודעים להטיף לנו מוסר
רשעים אלה...
ואנו מפחדים לבקש מהם
אותך
שחי
בינתיים
ונמק בכלא
האמריקאי
הלא-פחות מרושע...