שעת בין ערביים,יושב לחשוב על מאורעות היום,חילופי זמנים של עצב ושמחה.

אני חושב שזה הזמן האהוב עלי בשנה,כאשר יום הזיכרון מתחלף לו ביום העצמאות, יום של זיכרון למי שנתן את נפשו על הארץ, אשר זיכרון למוות, אירואי ככל שיהיה,הינו עדיין כואב; מתחלף ביום של שמחה והודיה לה' יתברך על החסדים הגדולים שנתן לנו. ריגש אותי תמיד הזמן הזה –בו מרימים את הדגל שהורדנו רק אתמול ויוצאים לחגוג ברחובה של העיר.

שני הימים האלה הם ימי העם,ביום הזיכרון אני-אנחנו מתייחדים עם כל הנופלים שנתנו מדמם ע"מ שאנחנו נוכל לשבת כאן כיום,וביום העצמאות חוגגים כל החיים. בימים אלו אנו מרגישים את הקולקטיב המחבר אותנו כעם, או במילים אחרות את אחדות ישראל.

בשנה שעברה הרגשתי זאת פתאום בצורה חזקה,כאשר מצאתי את עצמי מסתובב ברחביי באר-שבע על מדים ומחפש איזה טקס להשתתף בו,למרות שלא הכרתי שם אף-אחד מן האנשים שהיו בטקס או מאלה שדיברו, הרגשתי שיש משהו גדול שמחבר ביננו-וזה עשה טוב.

השנה זה היה שונה אצלי בשני המקומות.

הראשון הוא יום הזיכרון שקיבל אצלי נופך אישי בנפלו של מאור הי"ד, מעכשיו בתוך כל הנופלים שאני מתייחד עם זיכרונם נמצא גם מאור ואיתו אני מתייחד באופן אישי, הפרטיות הזו הקשתה מעט את הכניסה לכלל ישראל, הכאב הכללי לבש צורה ופרצוף של כאב פרטי וזה מעט הוריד מגדלות היום.

גם עם יום העצמאות המצב שונה, תחושה מוזרה שמלווה דיונים בבית מדרשנו (הכללי), האם לומר הלל נוכח המאורעות מן השנה האחרונה שזה בא מתוך תחושה של ציבור נרדף אשר אין לו מקום בתוך הכלליות הישראלית.

וכך אני ניגש לאותם ימים כלל-ישראליים ופתאום מרגיש מנותק משהו, במקום לבכות ולהשתתף באבל הכללי אני מרגיש מרוחק מעט מן העם ומעדיף לנטות לכאבי הפנימי-פרטי,כאילו אין לי חלק בהם. ובאשר לשמחה- ניצב אני תמה על מה ולמה היא באה- מרוחק אני ממנה- מרוחק אני מהם- מהעם.

אני יודע שהשאלות שלי הן לא פרטיות וברוך ה' ששלח לנו מורי הוראה בדור הזה שמרגישים את הבלבול בציבור, בעלוני פרשת השבוע זה קיבל מקום מרכזי ואפילו יצאו גיליונות מאמרם במיוחד לשאלה זו,שבהם שבו והסבירו לנו רבותינו למה למרות הקשים עלינו עדיין לשמוח ולהלל את הקב"ה ביום הזה על הנפלאות שיש לנו בתקומת המדינה ועל- כך שה' השיב אותנו לארצנו.

הרבנים הסבירו בעיקר את החשיבות בהודאה לה' על הנס שנעשה בכך ששבנו מן הגלות והקמנו לנו בית   

לאומי, היו שם חילוקים בין העם והמדינה לשריה ויועציה שמהם אנו מאוכזבים אך בעם אנו עדיין מאמינים, ולמרות זאת משהו  חסר לי, עדיין אני מרגיש יותר בודד ולא מחובר- משהו השתנה כאן.

ולא כך היא, כי עדיין הננו עם יהודי-העם הנבחר,בנים של מלך-כולנו! וכולנו נמצאים בצרה הזאת וגם אם האחרים לא רואים זאת,זה עדיין כך. התשובה מגיעה בשיר של להקת "בין השמשות", על חבר שלהם שנהרג באחד מן הקרבות, בשיר מסבירים את ההבדל בין חייל של מלך בשר ודם שישר כשהוא נופל יש לו תחליף, אך חייל של מלך מלכי המלכים הוא משהו ענק ועצום ויקר וכשהוא נופל אין לו תחליף; כך גם מסביר ש"י עגנון בחיבורו הקדמה לקדיש, וכך גם למדנו באורות הקודש, על הייחודיות של היהודי, שבכול יהודי יש בעצם משהו מתוך כלל ישראל וכל יהודי הוא בעצם הכלל עצמו.

החלטתי שלא לנסוע לנתניה ולהשתתף שם בטקס,ידעתי שאם אני אסע ואפגוש את החברים, הטקס יהפוך להיות זיכרון למאור, ולא שאיני רוצה בזה, להפך, מאור ממשיך ללוות אותי בהרבה מאוד צדדים שאני עושה, אבל דווקא היום הזה, יום הזיכרון לכל החללים, הנופלים וההרוגים (ומאור הוא גם בחזקת הרוג בפעילויות האיבה וגם חלל צה"ל) אני  רוצה להשאירו כללי אצלי ולא להיכנס ולנופך פרטי, נשארתי ללמוד בישיבה לעילוי-נשמתו בתוך כל שאר החללים. בצפירה עמדתי וחשבתי עליו אך ניסיתי לחזור ולחשוב גם על השאר- זה קשה אך זה אפשרי רק כשמבינים שהמוות של מאור- הרוג על קידוש שם שמיים, שלא ברצונו ובבחירתו אך החלטתו של ריבונו של עולם שאנו רק בניו עושי דברו, הוא חלק מן אותו תהליך ארוך וכואב של הגאולה, ובתוך על החללים האחרים שבזכותם אנחנו כאן היום.

עכשיו, אחרי שהתכללנו ביום הקשה הזה, ושיתפנו אחד באבלו של השני, על גבי האבל המשותף ניתן לבנות  את הקומה הבאה של התקומה.

אני זוכר מקרה שקרה בשבט מעפילים, כשהלכנו מכות עם השבט שמתחתינו, אלעד המדריך נכנס אחרי  הכל לחדר ואמר 'או, סוף כל סוף מצאנו משהו שיצליח לגבש אתכם' וכנראה שכך הדבר, ורק אחרי אותו כאב משותף  שבו אנו מבכים שמאל וימין,מאמינים ושאינם, מכל הדעות והסוגים המרכיבים את ההוויה הישראלי-יהודית בארץ הקודש, כאשר אנו יוצאים מן הכאב הפרטי על האובדן ונכנסים להבנה  שיש כאן משהו גדול יותר, אפילו מאיתנו- נוכל לחגוג גם את יום העצמאות בשמחה גדולה על מה שיש לנו.

את הכאב, העצב, הכעס והבלבול על כך שאנו מרגישים שהעם חצוי ושרובו אינו בשאיפה לעשות את רצון אבינו שבשמיים נשאיר לימים אחרים, אחרי העצב של היום הזה אנו זכאים לשמוח במה שכן יש לנו מחר.

וב"ה שבשנה הבאה נוכל להמשיך לשמוח בשמה יותר כוללת ויותר גדולה, כאשר נצליח לחבר את עם-ישראל חזרה להי"ת.

עברנו דברים קשים יחד ועוד נכונו לנו תקופות קשות יותר, פתאום הבנתי שאין זמן לפירוד, אך יש לנו עוד הרבה עבודה כדי לגרום לחיבור האמיתי חזרה.

הפעם החלטתי לא ללכת לטקסים, אין לי כח שוב לשמוע את אותם קטעים, לחשוב על החורבן ועל העצב, על כל מה שהפסדנו והלך- הבכי הקולקטיבי הזה נראה לי מאוס במקצת- היה לי איזה רעיון ללכת לחפש איזה טקס אלטרנטיבי אבל לא היה לי מספיק זמן כדי למצוא משהו אמיתי שיעניין- נראה כאילו גם שם זה רק עניין של טרנד חיצוני והמוני שכזה. מה גם שיש את הבעיות ההלכתיות בטקסים העירוניים של הזמרות והרקדניות- ותמיד יש את ההתלבטות האם מותר להסתכל ואם לא אז איך להפנות את הראש, להוריד
סבתא תמיד אמרה שהיא עובדת כדי שלנו יהיה טוב, שאנחנו לא נרגיש את מה שהיא חוותה,
משקפיים או לעשות משהו בהפגנתיות, בכלל אני חושב שבטקסים שמשתתפים בהם תנועות הנוער על בנ"ע להודיע מראש שהיא לא משתתפת כשיש בעיות הלכתיות- עלינו לעמוד על זכותנו ולא להיגרר, אבל בינתיים כשהמצב הוא מסובך שכזה מבחינה הלכתית ולא נעים לא אישית מהבחינה החברתית אז לא ראיתי את מקומי שם.

העדפתי להישאר בבית, לשמוע את הטקס הממלכתי ברדיו ותוך כדי זה לקרוא במדוריי הדעות השונים או בבלוגים ברחביי הרשת איך אנשים אחרים מתמודדים עם החורבן-שואה הזה.

בכלל אני יותר מעדיף לראות בשואה מקום של גבורה יהודית וזה מתוך המחשבה שצריך להתמקד בטוב ולא בנקודות הרעות, ויותר מזה זה התחושה שאיך אנחנו יוצאים מן העפר ומקימים מדינה- משואה לתקומה- נראה לי שההסתכלות על ההמשכיות על ההצלחה שלנו היא יותר נכונה וטובה.

הטקס נושא גוון פוליטי, והפרשנים כבר מחפשים את הציטוט של רה"מ בפועל (משהו מוכן להסביר לי את התואר הזה??.) איזה השוואות הוא יעשה או שלא- מה הלקחים שהוא למד ולאן הוא רואה שצריך להמשיך. במקומות אחרים עושים השוואות אחרות ויש המזדעקים מן ההשוואות האלו, הם טוענים שכל עניין הזכרון צריך להיות טכני בלבד, זכרון האבל, איני מסכים איתם, אני חושב שיש עניין בהשוואות- כדי שנוכל ללמוד מה זה אומר לדורנו.

השנה הנושא הוא צלם אנוש מול המוות- המוות תמיד היה דבר שעניין אותי, הייתה תקופה שבתור תחביב הייתי כותב צוואות ומנסה לראות את החיים בלעדיי, חז"ל טבעו את המושג "אשרי אדם מפחד תמיד" שכל היום רואה את המיתה מול עיניו. השנה המוות הוא מוחשי יותר- יותר מדאי אנשים שאהבתי עזבו את העולם ואיתם התחדדה שאלת המוות ויותר ממנה שאלת החיים- מה תפקידנו בעולם? מה מטרתנו כלפיי ריבונו של עולם? ולאן אנו הולכים?

בד"כ הצפירה זה הזמן שלי להתיחדות עם סבא נתן ז"ל, אני נזכר בסיפורים שאבא וסבתא מספרים על איך שהוא ברח משם ועל המסעות שהוא עבר, על איך הכיר את סבתא ואיך הקימו את ביתם בנתניה וגידלו את אבי ושני אחיו. השנה לזכרון נוספה סבתא ברכה ז"ל, סבתא לא אהבה לספר על מה שקרה שם, מדיי פעם רסיסי מידע, על איך היא נפרדה מאימא ואחותה הגדולה, על איך היו החיים בגטו ועל מה שהיא זוכרת מבית אבא שאותו היא עזבה בגיל 12 והתחיל את חייה הבוגרים שהשואה ביגרה אותם מהר...

אני חושב על סבא וסבתא ורואה את כל המפעל שלהם שזה המשפחה שלי, 3 ילידם, 16 נכדים, נינה ועוד כמה בדרך... סבתא תמיד אמרה שהיא עובדת כדי שלנו יהיה טוב, שאנחנו לא נרגיש את מה שהיא חוותה, תמיד הכל היה אצלה בשביל המשפחה לשמור על הליכוד בין האחים ובין הנכדים-הבני דודים. עוד דבר מסבתא: למרות המאמצים שרצינו לארגן טיול שורשים שם- בפויילין- לראות איפה הם ממש גרו ושהיא תספר לנו משם, סבתא לא הסכימה לנסוע- 'אני לא יורדת מהארץ' תמיד הייתה אומרת.

ועכשיו אני חושב איך עלינו להמשיך את המורשת.

לא להמשיך את מורשת הזכרון על העצב והפחד של היהודי הגלותי- אלא לזכור ולהמשיך עם אותם אנשים ששרדו אודים מוצלים מאש והקימו כאן בישראל את הבית החדש שלהם והם נתנו לנו את המדינה ובזכותם אנו חיים.

הדס רגב המנהיגה של הנהגת הנוער פירסמה הודעה ראשונה בפורום בנ"ע בכיפה, לא שהייתי צריך את זה, שנתיים לועידה, שש שנים לועידה שלפניה, זה אירועים שזוכרים זה חוויה שנשארת איתך לנצח ובכל-זאת היום במבט לאחור- חוזר לכל העוצמה שהייתה שם ומחפש אותה היום- ואין...
הצעקה מי לה' אלי הדהדה בחלל החדר, על הפתקים היה רשום בצהוב על שחור (הרבה לפניי הכתום) ב"ה אני אבצע!

התכנסנו כשלוש-מאות צירים החג'דומטים הגדולים, רובנו (עשו איזו רשימה ונראה לי שמצאו שיותר מחצי) הכרנו כבר מלפניי-כן, נכון זה אף-פעם לא היה רשמי, אך היינו קבוצה שאהבה לדבר על בנ"ע ושאר בעיות העולם באינטרנט- כן באותו הפורום המצויין לעיל, אל אם ישיבות בנ"ע בכפר-הרא"ה במטרה לתקן עולם במלכות שד-י.

היה ניתן לחוש שם בעוצמה של החבר'ה הצעירים, בניצוץ שבעיניים שלהם באמונה שע"י הפתק שהם יצביעו העולם כולו יתהפך, היו ויכוחים בועדות, שלטים ניטלו ברחבי הכפר וזה לא התחיל באותו סופ"ש של פסח אלא חלק מקרנבל ענק שהתחיל חודש לפני, בשושן פורים, והסתיים בהצבעות וריקודים עד אור הבוקר בהיכל הישיבה.

במהלך ההצבעות הצטרפו לצעירים בגופם גם בצעירים ברוחם והיו שם כמו בכל מקום גם מעט פוליטיקות, אבל גם הם הגיעו כי הם האמינו שמכאן- מבנ"ע תבוא התשועה...

ההחלטות הדרמטיות היו האם לחייב רב לסניפים ואיך. (התקבל...)

החלטת הבר-מצווה שאמרה שבנ"ע (המדריכים של מעלות מעפילים) יחרימו מסיבות שלא צנועות (התקבל אך ללא הגבלה רשמית של כמה).

קריאה לרבני התנועה להחליט האם תנועה מעורבת זה לכתחילה או בדיעבד (נדחה ברוב זעום)

האם בנ"ע תנועה פוליטית (כן!).

והיו עוד אך זכרוני הקשיש בוגד בי.

אבל יעידו רבים ממי שהיו שם, שההתרחשות האמיתית לא נעשתה בהצבעות אלא במעבר בין החבר'ה, שהחליטו הפעם לא נותנים למבוגרים להחליט בשבילנו הפעם אנחנו קמים ומשנים. הצעקה מי לה' אלי הדהדה בחלל החדר, על הפתקים היה רשום בצהוב על שחור (הרבה לפניי הכתום) ב"ה אני אבצע!

רשימות של צירים שהתחייבו להמשיך ולפעול ביחד, עם מיילים וטלפונים, הסתובבו בין החבר'ה; וכן היה שם גם אחד עם מחשב נייד...

אחריי שנתיים ומה יש לנו?

נתחיל עם הטוב- הנהגת הנוער! כן וזה גדול! ויש מי שיאמר שכל הכסף שבוזבז שם היה שווה ורק בשביל שההנהגה הזאת תקום, בטח רובכם מרימים גבה או שתיים, בהרבה מחוזות עדיין לא שמעו על ההנהגה ועל גרעיניה השונים (שבמקום ללכת ולהתנדב בעצמם ולהעביר זקנה אחת את הכביש הם דואגים שגם אתם תצטרפו למעגל) אך היא כבר מתחילה להתעצב על עצמה ויש ניצנים- שבתות הרמת-רוח העם, מסע-המושבות, ובחג הקרוב העלייה לרגל לירושלים ביום ראשון. ההנהגה נתקלת בקשיים רבים, הנוער לא מבין למה הוא צריך "הנהגה" וקורא להם סנובים, המבוגרים חושבים שהם סתם צעירים ולא תמיד מתייחסים, אך יש קבוצה שנחושה להמשיך ולעשות ושכוייח להם!

ובכל זאת משהו חסר, איפה כל האנשים האחרים שהיו איתנו? מה קרה לכל הרשימות? אז לי יש תירוץ, כשהגענו לנתניה אחריי לילה ללא שינה לא היה לי את הכוחות לטפס על הגשר והעדפתי לקפוץ מעל התעלה התיקים מעט הפריעו לי, אז זרקתי אותם, זה היה תחילת הסוף של הנייד שלי והסוף של הרשימות שאני אספתי. אבל היו עוד רשימות, איפה הם?

איפה החבר'ה מקוממיות שבאותה שנה היו בשמינית וחצי שנה אחרי-זה נדפו בישיבות?

איפה כל הצעירים שהבטיחו לדאוג ליישום כל החלטות?

איפה אני בכל הסיפור הזה?
ועונה החינוך את התשובה הברורה מי שחושב שלולא אותה עבודה חיצונית שמשפיע על הרגש הוא יוכל להתקדם בעבודת ה' הרי הוא טועה

התבגרנו, נעלם הברק מן העיניים, הבנו שהתהליכים הם איטיים וקשים, החלטתי (באופן אישי) להתמקד בלימוד במטרה לחזור משם לעשייה אחרת, הפסקנו להשוות אחרי הרגש..

האם זה טוב אני לא יודע, אבל בטוח שזה לא רע, זאת המציאות, העולם שייך לצעירים כי הם לא מפחדים מכלום, אך רק המבוגרים יכולים לעשות משהו עם אותו ניצוץ בעיניים, כן, הם צריכים אותנו (גם אני עדיין) בשביל שנדחוף אותם, אך לבד אנחנו סתם מתפזרים.

הבאסה הזאת של איבוד האנרגיות מזכירה לי את החברים שלי שפגשתי אותם אחרי כפר-מימון ושאר אירועי המאבק מהקיץ האחרון, ואותה הבאסה אחרי עמונה, וגם בחלק מהמקומות בעבודה על הבחירות, כאילו שם הרגשנו עוצמות של ה'ציבור' שלנו- ופתאום אחרי הכל שם זה נגמר...

אני לא פסיכולוג או סוציולוג ואין לי את הפתרון המושלם אבל נראה לי שמדובר כאן באירועים עוצמתיים שעובדים בעיקר על הרגש של האדם וכך הם גם משאירים בו פצעים, רגשיים בעיקר, ואז נשארת השאלה האם בכלל צריך את כל הרגש הזה?

למדתי השבוע בספר החינוך על פסח, יש כ15 מצוות שעוסקות בקרבן הפסח ובמצוות החמץ-מצה. בשורש המצווה כותב החינוך בכל המצוות שהוא הזכרון ליציאת מצרים, ובסיבה לכך שיש כל-כך הרבה מצוות לאותו עניין- צריך להבין את הייחוד של יציאת מצרים כאירוע מכונן ביצירת העם. ועל כך כבר האריך הכוזרי במאמר ראשון שבו הוא מבסס את עיקרי האמונה על יציאת מצרים ומעמד הר-סיני שבה אחריו.

אך בכל זאת שואל החינוך עוד שאלה למה המצוות הן כל-כך גשמיות, גם העיסוק הזה בקרבן הפסח (לעשות, לא להשאיר כלום, לא לשבור עצם וכו') וגם העיסוק בחמץ (להשבית, בל יראה, בל יימצא, לאכל מצה וכו') וזה בשביל לגעת ברגש- האמנם?!

ועונה החינוך את התשובה הברורה מי שחושב שלולא אותה עבודה חיצונית שמשפיע על הרגש הוא יוכל להתקדם בעבודת ה' הרי הוא טועה. אי אפשר לחיות בתוך עולם של טומאה ולקוות שלא להסחף אחריה, וכך גם להפך, שמי שייכנס לישיבה גם אם הוא לא ילמד כלום עצם זה שהוא יסתובב בתוך עולמה של תורה בסוף הוא יימשך (אני יכול להעיד אישית שזה יכול להיות תהליך ארוך, אך כל מי שמגיע לישיבה ולא שם מחסומים ללבו בסוף הכרח המציאות שהוא ייסחף...).

אז אולי כן היה שם משהו באווירה הזאת של החבר'ה בועידת 'יחד שבטי ישראל' שם נזרעו הזרעים, הנצנים כבר מתחילים להופיע בדוגמת הנהגות הנוער ועוד מספר פעילים שחזרו חדורי מוטיבציה לסניפיהם, אבל אולי יש עוד אנשים שמה שנזרע שם עדיין לא נפתח אצלם ולהם אנו מחכים.

אולי בועידה הבאה...