ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה.
שלח לנו גשמי ברכה, טיפות של גשם, טיפה אחר טיפה.
האדמה מרווה את צמאונה, ואנחנו שמחים.
הבטתם פעם באדמה בזמן שיורד גשם?
היא שרה וצוחקת, יוצרת מגינה נפלאה ביחד עם הטיפות הזולגות, קולות הרעמים והדשדוש העליז של ילדים בשלולית.

הטיפות נושרות, מביאות לנו צמיחה ושגשוג.
שמחה האדמה כי מקבלת היא כוח חיים
שמח החקלאי, כי עכשיו יראה ברכה בעמלו  האדמה תתן פריה
שמח לו הילד הקטן בקפצו במגפיו משלולית לשלולית

שלח לנו גשמי ברכה, שלח לנו שמחה. אחרי הגירוש, אחרי עמונה, אחרי המלחמה, אנחנו זקוקים לקצת שמחה. עם כל מה שקורה לנו במדינה ועם ממשלה כזאת אנחנו זקוקים לקצת שמחה.
שלח לנו ברכה, שלח לנו אורה של תורה, כי זקוקים אנו לצמיחה רוחנית ולא רק לצמיחה גשמית.
אור תורה שיצמיח בנו אהבת ה', אהבת הארץ אהבת ישראל
ראיתם פעם ילד שמתחיל ללמוד תורה? הוא שמח הוא שואל, מרווה את צמאנו לדעת.
ואז ניצור מנגינה נפלאה, מנגינה של עם בארצו שקם לתחייה, ביחד עם שירת הלווים וקול לומדי הגמרא.

ותן טל ומטר לברכה. תן גשמי ברכה, תן אורה של תורה, תן לנו ארץ יפה, תן לנו שמחה, תן לנו אמונה, תן לנו אהבת אחים-אהבת חינם, תן לנו צמיחה ושמחה ותן שנזכה לראות בבנין בית קודשך.

הלכתי עם בת דודתי לעמונה.
עולות בשביל בשתיקה והזכרונות צפים.

איך עליתי בלילה בשביל החשוך.
איך אחרי שמועצת יש"ע סיכלה את הנסיון לפנצ'ר את השופל נ' נשברה והלכה, ואיך אני בעצמי נשברתי באותו רגע כשהיא הלכה, וכמה שמחתי אח"כ כשהיא חזרה.
איך בצר לי פניתי בטרוניה לפנחס וולרשטיין, ואת התקהלות רבתי שנוצרה כתוצאה מכך תוך 3 שניות בערך.
אני זוכרת את הצעקה שהדהדה בחלל, שם באולפנה רגע לפני שאת האפס, רגע לפני שעלינו. "אז איפה פה המאבק, איפה פה המאבק?" ואת הדממה הרועמת לאחר מכן.
אני זוכרת את הכל, את הדיונים על דרכי המאבק, את הרצון למאבק שלא יהיה אלים מדי, רצון שנרמס תחת פרסות הפרשים השועטים, את הדילמה שלנו, בבית, על הגג או ברחוב. הרב אליקים אמר שהבנות שלו בבית.
אני זוכרת את הלילה הארוך, מקופלות על השיש בבית מספר 3, אני נשענת על צ' כדי לא ליפול.
איך הכנו דליי מים, ואת הוויכוח האם זה מוסרי לזרוק בחזרה החוצה רימוני גז.
איך צ' מצאה שקית אחת של סודה לשתייה שחילקנו בין כל הדליים שיהיה לכולן.
זוכרת את האלות המתנפנפות מבעד לחלון, את השירים ואת הצרחות כשפרצו השוטרים את הדלת. את האזיקונים ואת הפחד.
את הסכם תאטרון הבובות שעשו עם הצבא שהסכמנו אליו כי בעצם אף אחת לא תכננה ללכת מכות עם יסמני"קים.
איך שפכתי בקבוק שלם של מים על המג"ד, וכמה שהוא התעצבן בגלל זה.
איך משכו אותי וגררו אותי עד שזרקו אותי לבסוף בחוץ על הברזלים.
איך השוטרים גילגלו במדרון את הבנות, צוחקים לכאב.
איך ברגעים הראשונים צ' עצרה אותי מלרוץ בחזרה ואיך הסתובבתי אח"כ סביב סביב מנסה למצוא פרצה בשורות השוטרים כדי לחזור בחזרה.
איך חיפשתי את החברות שלי אחרי שהכל נגמר, לראות שהכל בסדר איתן, אבל לא הכל היה בסדר.
איך נ' ראתה אותי מיד אחרי וחיבקה אותי, כשכל כך הצטרכתי.
איך עברתי בין הקרוואנים עד שהשגתי סיכת ביטחון ושקיות זבל, ואיך התחלתי לאסוף את הזבל במין הגיון מוזר כאילו כלום לא קרה, מנסה לא להתפזר לאלף חתיכות.
את הירידה הארוכה בחזרה מעמונה, את התשישות, את הכאב, את ההמתנה הארוכה לאוטובוס שיקח אותנו הביתה ואפילו את המנטוס שמישהו חילק לנו באוטובוס.
את הכל ועוד הרבה יותר.

חזרתי לעמונה, היה שם שקט, אבל הדים ממה שהיה נשמעו, המקום לא שכח את הזוועה.

אנחנו פוסעות, מוצאות דרך להגיע למתחם הבתים. סופרת 1, 2, 3. זה הבית שלי, מרימה שבר קטן של אבן ירושלמית. עברנו על שורת הבתים וירדנו חזרה.

לא הפסדנו בעמונה. נכון תשעת הבתים נהרסו, אבל הרמנו ראש, נלחמנו על ארץ ישראל, לא נתנו שיהרסו בתים בארץ ישראל סתם כך. נפגענו, אבל התחזקנו. בזכות עמידתנו האיתנה בעמונה נדחו צווי ההריסה על מאחזים אחרים.
נוער יקר, בכל מקום שאתם, כל מי שהיה שם ונלחם כי ארצנו חשובה לנו ואנו מוכנים למסור עליה את הנפש. כל הכבוד לכם, עלו והצליחו, התחזקו, ה' עמכם.

עמונה תשס"ו, ללא מורא.

--------------------------------------------------------------------

ואיך עכשיו בלא ברכה לראש השנה? אומרים שנה טובה ומתוקה. ונשאלת השאלה, מדוע מוסיפים את המתוקה? האין די לנו בטובה? אלא שטוב זה דבר מוחלט, שאיננו תמיד מסוגלים לראותו, מתוק לעומת זאת זה משהו שתלוי בהרגשה שלנו. לכן שהשנה תהיה טובה אבל גם מתוקה, שנרגיש את הטוב שהוא טוב.

בברכת שנה טובה ומתוקה מדבש.

להבות עולות אל השמים
אדומות, בורקות, לוחשות סוד כמוס,
מאירות את האפלה בבוהק כתום
בזעקה אדירה שאף אחד לא שמע,
בלחישה כמוסה שהתנדפה ברוח.

להבות עולות אל השמים
הן אינן מבדילות בין הטמא לטהור,
שורפות בלי רחם את הקדושה.
החלום נשרף, מתפזר כעשן ברוח
בתי הכנסת נשרפים בלהבות.

להבות שעולות אל השמים.

זה היום, לפני שנה, בגוש קטיף, בחבל ארץ אהוב אליו נשבענו לשמור אמונים. נשרפו בתי כנסת קדושים, והזעקה שהיתה צריכה להשמע מסוף העולם ועד סופו התמוגגה גם היא ברוח, איש לא הזכיר את היום הזה. בתי הכנסת נשרפו, וכמו נשרפנו גם אנו ותפילותינו הרבות איתם. נשרף החלום ואינו.
האם הלהבות שרפו גם את הזיכרון?
כבר שכחנו?

למחשבה...

לרגל גיוסו של משה למפרט מהבלוג השכן, מוקדש לכל המתגייסים שחולקים את החששות שלו.

יהי רצון מלפניך אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו, ותחזירנו לביתנו לחיים לשמחה ולשלום, ותהי כל שליחתנו לשם שמים.
ותצילנו מכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רעות בדרך, ומפקודות גירוש, וממפקדים אנטי-דתיים, ומחילול שבת, ומחסור צניעות, וממוסר צבאי עקום וכל שאר מיני מרעין בישין הקיימים בצבא.
ותשלח ברכה והצלחה במעשה ידנו, ותן בליבנו את הכוח לסרב פקודה ועזור לנו שלא נצטרך לכך אלא שכל פקודותנו יהיו פקודות לשם שמים, וכל מלחמותינו יהיו תמיד באויב ולא באחינו, ותתנו לחן ולחסד ולרחמים בעינייך ובעיני כל רואנו ובעיני כל מפקדנו. ברוך אתה ה', שומע תפילה.

אתמול בשעת לילה נכנסתי לאינטרנט, רק להתעדכן ככה ולבדוק מייל לפני שאני הולכת לישון.
שם מוכר מופיע על המסך. קובי סמילג, אני פותחת במהירות את הידיעה, כן זה הוא, קובי מהצוות שלי ביחידה לקראת גיוס בכיתה יב'. אחרי הבכי וההלם הראשוני  נכנס לי לתודעה שצריך להודיע לצוות. התחלתי להתקשר, חלק עונים חלק לא, חלק המספר כבר  ממזמן לא מעודכן. אצל כל מי שעונה אותה תדהמה, הלב מסרב להאמין.

תמיד ידעתי שמפגש לי עם הצוות יהיה טעון. לא שמרתי איתם על קשר כי נוצר מצב שבו אנחנו משני עברי המתרס. הם כחיילים בידיעה שיציתו לפקודות גירוש אם יקבלו כאלו, ואני מהצד השני כ"מתנחלת" ו"פורעת החוק מעמונה".... אבל מעולם לא חשבתי שככה אחזור לפגוש אותם. מעולם לא עלתה בי באופן ממשי שאחד מהם אני כבר לא אפגוש יותר בכלל.

קו של שפיות זמנית, או אולי של חוסר שפיות זמנית? זה נורמלי להתנהג רגיל אחרי ששומעים שאדם מוכר נפל בקרב, התנהגות נורמלית עם חוסר איפוס כללי...  קטעי זיכרונות, מחשבות חלקן הגיוניות וחלקן לא, תהיות, ולמה בעצם לא כואב לנו על כל אחד שנופל, הרי כל יהודי הוא עולם ומלאו. הכל מתערבב. אבל זה חלק מהענין של המשחק הצבוע של הממשלה שלנו, לא?

קובי, אני מקווה שלפחות הרגשת שאתה נלחם בשביל ערכים שאתה מאמין בהם. גם אם אני חושבת שכל המלחמה הזאת היא בסכ"ה אחיזת עיניים אחת גדולה, אני מקווה שלפחות למעשיך כן תהיה משמעות.

יהי זכרך ברוך