שוב זה קורה. גוף משכנע את המשוכנעים. מראה להם כמה 'ההם' הם לא, כמה הם סתם, כמה לא אמיתיים או לא אכפת להם. שהם מנסים לדחוף לכיוון שלהם בלבד. הם לא אובייקטיבים. הם לא יודו על האמת. אתה רואה. אתה רואה?! אין להם בושה..

כן אה. ממש. בואו נעשה את זה הפוך ונראה איך הם יגיבו. אם הם לא יסננו דעות שונות. אם הם לא יפסלו דעה שונה. לא בלי סיבה, כמובן. יהיו להם נימוקים. בדיוק כמו שלהם יש נימוקים. רק שהנימוקים שלהם נכונים.

הנוחות הזו

כל פעם מישהו אחר מצטדק מול מישהו אחר. מנסה להראות כמה שההוא לא כזה מציאה. ואיפה הוא נופל. אם אתה מסכים איתם, אם אתה מתרצה מהר, אז כנראה שנח לך עם ההסבר שלהם. ודי לא נח לך עם ההסבר של ה'ההם'.
פרשנות של מציאות לעולם אינה אובייקטיבית. כל אחד רואה את המציאות אחרת. מודד אותה לפי הערכים עמם הוא מזדהה. אבל פה זה לא נגמר.
מסתבר שאנשים גם בוחרים לקרוא תכנים שנח להם איתם. ימנים יקראו דעות של ימנים. שמאלנים יקראו דעות של שמאלנים. הימנים יגידו לימנים למה הדעות של הימנים הכי טובות. השמאלנים יגידו לשמאלנים למה הדעות של השמלאנים הכי טובות. כל צד יזלזל בצד השני ויעמיד אותו על טעותו. למה בעצם... ושבתכלס הם... ואם היו לומדים היסטוריה גם הם היו קולטים ש... אתם לא קולטים את זה אתם, הא.

קריאה סלקטיבית היא קריאה נוחה. שום איזון לא מופר. ערכי חיים אינם מתערערים. שום צד לא זז לקראת השני.
בבחירות, כדוגמא, כל נבחר אופציונאלי משקיע את מירב הכוחות בתחזוק קהל המצביעים שלו. הסיכוי שהוא יצליח לשכנע את הקהל הנגדי כל כך נמוך. אפילו רק לגרום להם לשים לב למסר שלו זו משימה קשה. לכן מסרים מתומצתים במאמץ לכדי משפט בן 5-3 מילים, שתי צבעים וצורה גיאומטרית. כמה שיותר פשוט. כמה שיותר לעיס.

אמת?

אדם בוחר לו אמת ללכת עמה ושם נחתם הגולל. יש שחושבים ומהרהרים והחברה קצת מקשה עליהם. תחליט איפה אתה עומד. אם אתה ימני אז אתה ימני. אם אתה שמאלן אז אתה שמאלן. אם פלורליסט אז פלורליסט. תהיה טוטאלי. אל תחשוב. אל תנסה לבחון את המציאות או לנסות להבין את העולם. לא בגלל שאין לך סיכוי. בגלל סיבות אחרות. גבריאל גארסיה מרקס, בתחילת הספר "מאה שנים של בדידות" מתאר דמות יציבה שנופלת לתוך רצון לנסות ולראות דברים בעולם. הדמות משתגעת כלפי חוץ ככל שהיא מחכימה, ככל שהיא הופכת מודעת לסובב אותה. תיאור קיצוני למציאות קיימת. מה זה אומר. כמו למשל אנשי מדע למדנים שככל שלומדים מודים בנואשות שיש יותר ויותר שאלות. אולי לאו דווקא נואשות אלא השתאות וסקרנות. אנשי מדע ממוצעים לעומת זאת יתפארו בהישגים ויציגו כלפי חוץ את המדע כמוחלט. גם יש רבנים שמציגים את הבנתנו בתורה כמוחלטת לעומת רבנים שמסייגים את ההבנה שלנו. זה תלוי גם בקהל השומעים. לא כולם מסוגלים מנטאלית או מוכנים לקבל מנהיגים שמקרינים הססנות או חוסר ידע.

איזו היא מחלוקת

"...אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (אבות ה', י"ז). הרב קהתי מביא שאחד המדדים לבדיקת מחלוקת לשם שמיים היא לבחון אם בקבוצה החולקת רוחשת אהבה. 250 אנשי עדת קורח התאחדו כנגד משה בעוד כל אחד התאווה לכהונה גדולה. ביניהם שררה מחלוקת והמשותף ביניהם היה אך ורק מחלוקתם על משה. לפי המקור של קהתי ("נועם אלימלך" על פי "מתנת אבות") הלוגיקה פשוטה:
- צד חולק-א' מאוחד כנגד צד חולק-ב'.
- פרטים המרכיבים את צד חולק-א' לא מאוחדים בשאר הנושאים.
מסקנה: המחלוקת של צד א' אינה לשם שמיים.

עכשיו באו נציב צדדים חולקים ונבחן באם מחלוקתם לשם שמיים.
- דתיים לאומיים: המממ...
- חילונים: אההההה...
- חרדים: ממממממ...

אפשר למדוד מגזרים פנימיים וגם שם התוצאות יהיו כך.
- כלפי חוץ מגזר-א' חולק על מגזר-ב' וכלפי פנים אותו מגזר בעצמו במחלוקת.
מסקנה: מעניין לשאול אם יש מישהו בפלנטה הזו שחולק לשם שמיים. כאילו בטוח שכן, השאלה מי.

פרו פלסטינאים מצדיקים את הכתבות החד צדדיות שלהם כשהם מנפנפים בכתבות של "הארץ"

ברגע שהתחלתי לספר הוא הזדרז לומר שהוא כבר מכיר את הנושא

אנשים שלא יודעים ומשחקים לא אומרים תודה. הם בעיקר מקטרים שהם כבר יודעים ולא נותנים קרדיט עבור מידע חדש