- דבורה זה כשר?
- דבורה דבורה?
- דבורה.
- לא.
- ודבש?
- דבש כן, כשר.
- וגמל?
- גמל?!
- חלב גמל.
- נאקה.
- כן.
- לא.

- מותר למחוק את שם השם?
- אסור. אולי בשינוי...
- יש מצב שזה מותר?
- סוטה.
- איך קראת לי?
- מה?!

- חילול שבת.
- חס וחלילה.
- לגמרי?
- לחלוטין.
- נסעת פעם בשבת?
- ובכן,
- הא?
- כן.

- שרפו מסגד.
- כל הדתיים האלה..
- האלה?
- המתנחבלים.
- וואו..., אתה יודע שלא כל המתנחלים דתיים.
- כן, ממש.
- הייתי בישוב כזה.
- אבל איזה 99% דתיים.
- דתיים לאומיים?
- כן.
- אה... קצת יותר משליש.
- לא...
- כן, כן.

- מכיר את יוסי מארלוזורוב? הוריד את הפרופיל באלגנטיות. משתמט.
- כל החילונים המשתמטים האלה.
- לא, יוסי מארלוזורוב.
- כל התל אביבים האלה.
- מארלוזורוב.
- כל הארלוזורובאים!
- יוסי, בן אדם, יוסי.
- רק הוא?
- אממ...

- שני חרדים ירקו על ילדה.
- זה ספורט לאומי ידוע.
- מה.
- לירוק על ילדות בנות 8.
- כל החרדים האלו.
- רק שניים.
- רק שניים תפסו. תחשוב כמה לא תפסו.
- או החטיאו, או שלא היה להם רוק באותו הזמן.
- ואם רק היה להם.
- מה.
- רוק.
- כל החרדים האלו.
- כל החרדים האלו.
- כמה אמרת קודם?
- שניים.

- כל החרדים הללו.
- והחילונים.
- אבל במיוחד החרדים.
- לא שלנו גם לא חסר.
- אז גם הדתיים האלו.
- ואתה.
- אה?! חצוף!

לבוא, להתיישב על הכיסא. להשעין את הסטנדר מעט לאחור. להחליק יד על העץ, יד שנייה לאורך עטיפת הסקאי הכהה. לפתוח את הגמרא. להריח את הדף. לנסות להתמקד בתוך התוהו של הלימוד, לנגן. אצבע נצמדת לגמרא, אצבע על רש"י. שורה, פירוש. אגדה, מחלוקת. סיפור. אני כבר מתחיל להתגעגע.
זיכרון, אשליה במידה מסוימת. זו לא היה טופי כל הזמן. קל להתגעגע מרחוק. לכווץ שגרה של שנים לרגע נוסטלגי בן מספר שניות. ועדיין, אם הייתה לי האפשרות לחזור על זה. לשבת שוב את אותם שנים, מול אותם דפים, לצד אותם אנשים ובפני אותם רבנים. בדיוק. הייתי אומר בטח, שכן. אבל זה אני.

בפעם הראשונה שישבנו יחד ליד שולחן שבת הבנתי שיש פה משהו מעניין. זווית שלא פגשתי בעבר, בטח שלא במופגן. כלומר זה לא נדיר שאנשים מתלוננים על זוטות. יותר מידי שמן באוכל, פחות אוכל, יותר מידי אוכל של אחינו וכיו"ב. אוכל הוא עיסוק מהותי, נ.צ. בין סדרים. יש שמתעסקים במוטיבים מהותיים כגון קו הישיבה, סדר הספרים שבמדפים על פי חשיבות כלשהי, שיעורים שיש להדגיש או לבטל, וגם יש מי שמחלקים ציונים לכל דבר שזז – "זה אני לא אוהב את זה", "אני לא חושב שצריך בכלל ללמוד את הספר הזה". בין אם שמים לב, בין אם לאו, מתקיימת עוד מימי ראשוני המלומדים סוגה של תת-כביכול-תלמידי-חכמים. דבר שעלול להתעצם בימינו באופן טבעי כאשר פותחים, כמעט ללא הבחנה, את עולם הישיבות לכל דורש.

אל דאגה, הכל בסדר. המצב המוכר נשאר על כנו בזכות נורמה של מותר ואסור. מודעים לגבולות לא כתובים, שהרי ישנם דברים שאפשר לומר ויש שלא. ניתן לא להסכים ולנפנף איזה "יש שם הרבה דברים בעייתיים". אבל במידה ותשמיט את תואר "הרב" מבן אדם שלמד קצת הרבבבה יותר משלוש שנים ומשהו, אז יפתחו עליך עיניים. ואם תרד על הכתבים שלו ותקרא להם שטויות אז... גם הגבות יורמו בחשד. מובן שייתכן וייכתבו דברים תמוהים אך באופן כללי האומה הישראלית משתדלת להקפיד על לשון נקייה.

זה לא אומר שאין תופעות לוואי.
אנשים משתנים הרי, ולא עם הזמן, אלא בעקבות תכנים שחוזרים על עצמם. שינון מנטרות מביא לידי הפנמה ולבסוף, לאימוץ האידיאלים. אולי התהליך נשמע קר, שיהיה, על כל פנים ישנם אנשים בעלי חוש ביקורתי רגיש ובריא המבחינים בכך שגם בעולם הישיבה, האפוף ערפילי קודש, הנגעים עדיין קיימים. הם רק משנים צורה. וכשזה קורה בישיבה, או לחילופין, אם ההארה באה לאחר תקופת הישיבה אזי כל אותה חוויה מתחילה לקבל טעם של שאריות משבת ביום שלישי. וגם ריח.

ארוחת שבת אצל חבר של חבר. את החבר של החבר כבר יצא להכיר פעם כשהצטרפתי לשניים, ליום, בשביל ישראל. עשינו את נתניה-תל אביב בקו החוף, מאז התעופף הרבה מלח לעבר קירות הבתים. אך כעת שבת, ויש אוכל, ופיצוחים של מורנו לקינוח. גרעיני דלעת, גרעיני חמנייה מלוחים, פיסטוקים, אגוזים קלויים מתוקים ושלושת רבעי בקבוק "עלית הארק". לא שהיינו צריכים להגיע למשקה כדי לפתוח כמה עניינים על השולחן.
השניים, בחורי הסדר באקדמיה, לא בהכרח חיפשו קהל אך נתנו משוב אישי למאורעות שעלו בשיחה. על כל מיני בייני"שים וכאלה שהישיבה עלתה להם לראש יותר מידי. אלו לא היו המילים, וגם לא בדיוק הטון. קשה לומר. זה יותר מריח כמו ציניות וטיפל'ה מירמור מאשר לעג אבל גם זה מחטיא את העצם. אחר כך, בקור המבורך של ליל שישי בהרי ירושלים, מתחבק בתוך הפליז, שאלתי אותם מה הקטע. כלומר למה או איך ומה. למה הם יוצאים כנגד. אז בסדר, נגיד שהבייני"ש הזה קצת נסחף ביומרה נישתית כולשהי. נו. אז.

אבל זה גם לא הנושא היחיד, זה שאנשים מתפלצפים. הישיבה עצמה מעיקה עליהם, עכשיו שהם באקדמיה. עכשיו שלפתע העולם המסוגר ההוא כבר לא שם והם כביכול יצאו לרעות. לומדים ביקום מקביל שבו כל עולם הערכים הישיבתי בקושי מציץ מן החרכים. מבינים שהישיבה היא לא המציאות, אלא במובן מסוים – רסן.
מסתבר שלא כולם מוכנים לקבל את זה בשתיקה. להמשיך ללכת לפי הכללים ההם. במיוחד כשברקע מזמרים כל אותם "תת-כביכול-תלמידי-חכמים". לפרש את החוויה שבמפגש האישי עם שני העולמות כסתירה והתנגשות. לומר שהישיבה "פגעה", הזיקה. ואם הייתה להם האפשרות לחזור. לשבת שוב את אותם שנים, מול אותם דפים, לצד אותם אנשים ובפני אותם רבנים. בדיוק. הם היו אומרים לא.

מייל-בוגרים מהישיבה, אני פותח. דבר תורה קצרצר מראש הישיבה לפרשת ויצא. מה יעקב למד אצל שם ועבר? לימוד "הדרך הנאותה להתנהג בעולמו של הבורא מבחינה מוסרית". חיפוש מתמיד אחר "נקודת החיבור בין אישיותנו ועולמנו שלנו לעולמה הערכי של תורתנו הקדושה".
ואני? מנסה לשחזר את הסיבה הבסיסית שלי. הרי לא הלכתי בגלל החברים. כמעט ולא בדקתי ישיבות, גם לא את הישיבה שבה לבסוף למדתי. מוסר? בירור נקודת החיבור? והם, מה הביא את שניהם לישיבה?
אולי יש להגדיר מטרות. "אני מתכוון ללכת לישיבה כי...".
לא בגלל החברים, או בעקבות הלחץ של הרבנים.

בשבתות אצל בבי וזיידי, כילד, חיכתה לי בבוקר צלחת זכוכית קטנה במטבח. זיידי היה מסדר עדשים משוקולד בצורות של פרחים או עיגולים צבעוניים. אם קמתי מספיק מוקדם הייתי רואה אותו ישוב לפני ספר רחב שמן ומרופט, מעביר זכוכית מגדלת עצומה מעל האותיות הישנות. הכיפות שלנו היו שונות. הוא ישב מול גמרא בת כמעט מאה שנה שהצילו מהנאצים עם כיפה שחורה לראשו, ואני זללתי עדשים משוקולד במטבח עם כיפה סרוגה על שיער פרוע מהשינה. 

החלטתי שאלך לישיבה בשביל לדעת ללמוד גמרא, לקרוא. לא מוסר, לא שום בירורים. אולי זה נשמע חלש, אבל בזמנו זו הייתה המטרה. במבט לאחור, הילד ההוא ,שזלל במטבח את העדשים שסבא שלו סידר, יודע עכשיו מה הכיפה הסרוגה שלו עושה על הראש. כשיש לו שאלה הוא יודע את מי לשאול ואיפה לחפש, מול דילמות יש לו אמות מידה לצעוד לפיהן, קצת יותר ספרים על המדף, וחוש מוסרי מעט יותר מפותח.  
בטח שלא התלמיד הכי מבריק בשיעור, אבל עם מטען יפה לקראת העשוי לבוא.

חמש שנים זו תקופה שתשאיר חותם.
לא משנה אם באים עם מטען לישיבה או מתכוונים לצאת ממנה עם מטען. אם יש מטרה או אין. אם זה בשבילך או לא.
חושב שהבנתי מה הם אמרו, ואולי מאיפה זה בא. ניסיתי גם לראות מה שהם רואים, ועדיין, קשה לי להסכים.
איך אפשר לעצום עניים מול העומק של המקור, להתחמק מן ההתמודדות, המאבק.
להתעלם מהרצון העצום והפשוט - לדעת מהי האמת.

אנחנו חושבים. שאנו יכולים להעריך תופעות ושאר דברים ששמענו או צפינו בהם. שמסוגלים להסיק מסקנות שייטיבו עימנו, או לכל הפחות יביאו לכדי פעולה אופטימאלית. גם יש לנו כלים לעשות זאת, חדר סימולציות באונה הקדמית המאפשר לערוך הדמיות. "שנלחץ על הכפתור האדום?". "איך מכניסים חמישה פילים למכונית?". "האם לשבור לימין עם אמברקס ב120?". מציירים דריפט הוליוודי עם קורטוב עשן לבן מהגלגלים האחוריים שמתרוצצים, שומעים את החריקה, הלחץ הצנטריפטלי, הפחד מהתהפכות.
כי אנחנו חושבים.

הזאפטה שערערה את נושא החשיבה נחתה במחנה קיץ בן שבוע ביבשת רחוקה. אחד מאנשי הצוות היה פסיכולוג במקצועו, אדם חביב, אם לשפוט על פי האווירה המתקתקה. יש לו תחביב מעניין, הוא אוהב להפנט אנשים.
יום שישי, ובצהריים מעדכנים אותנו בלו"ז המתעתד. תמונה קבוצתית לקראת שאבעס, כניסת שבת, תפילה וארוחת שבת לכל קבוצה בנפרד עם המדריכים בחדרים. ולאחר כל זאת, אחרי התמונה והכניסה והתפילה והארוחה הנחמדה עם המנות החמות שפוזרו בין החדרים. אחר כך, אמרו, יהיה מופע מעניין.

הזהרה קדמה למופע, בנוסח 'אל תנסו זאת בבית'. וסקירה על הדרך בה הוא, הפסיכולוג, הגיע לעסוק בהפנוט. אנשים על הבמה, תהליך הפנוט בן מספר דקות ואז זה קרה. הספקנות מיצתה עצמה באירוע עם קהל מוכר, ללא אנשים ספק שתולים מלבד התיכוניסטים והמדריכים שבמחנה. מה שקרה זה שכולנו עלינו על המושבים לשפר עמדות צפייה. שכיסינו את הפה בידיים, והתכווצנו לסירוגין. ועוד כמה דברים שעושים מי מן המתקשים להאמין שדבר מה אכן מתרחש.

הוא גרם לקבוצה המהופנטת להלחם מן הבמה באויב בלתי נראה. נערים ערמו כסאות כמחסה, נערות זרקו רימונים. צועקים אש-אש-אש כעניין של חיים ומוות כאשר הפחות-אופטימיים מביניהם נפגעו מאש היריב. לאחר דקות של לוחמה אכזרית הוא הודיע להם שהיריבים הם לא יותר מארנבונים ורודים וחמודים. כמה בנות החלו בוכות, הן הרי מעולם לא ירו בארנבונים ורדרדים.
הוא גם העמיד שניים וגרם להם לקלל אחד את השני, בצורה מכובדת כמובן, בבריטית עבשה וצורפתית מימי הבניים. והם עשו זאת, אף מבלי להסס. לאחר מכן הקפיץ את הקבוצה למסדר צבאי רועם. ובקטע מלחיץ במיוחד – שלח את אחד המגודלים לתקוף את ראש המחנה. ושנייה לפני שהבחור התנפל על הצדיק הפסיכולוג אמר "עצור" והגולם דמם.    

לראות ולא להאמין ואז לראות שוב. במחנה השני המופע חזר. שוב עמדנו על כיסאות, שוב ידיים על הפה, מתכווצים במבוכה והשתאות. מדהים לא פחות היה סוף המופע, כאשר הצופים עטו על המהופנטים שטענו להיותם מודעים להכל, כלומר הם ראו ושמעו, והם גם זוכרים. רק שאין להם מושג למה הם עשו את כל זה, זה ניראה להם נכון, או ש...
מבולבלים.

החלטות על פי היוריסטיקה, בחירות לא רציונאליות. ואי שם, בין התאים האפורים, להקת ג'ינגלים במופע קאוורים על חברות ביטוח, חטיפים מלוחים, ורשתות שיווק. איפשהו שם, אנחנו גם חושבים שאנחנו חושבים. עם כל העודף הזה אולי נדייק יותר אם ננסח שאנו חושבים שאנו חושבים שאנו חושבים. ואולי בעצם נדייק יותר אם... אוקי, הבנו.
כן, כן, עובדים עלינו, כנראה, וקשה לשים לב לכך, כי הכל כל כך בידיים שלנו. שולפים מן המדף את המוצר. מקליקים. גולשים בסלולארי. אבל רגע, רגע... עוד פעם פרסום? לא דיברנו על השטויות האלו? כן.
אז נעביר הילוך. ואת כל הקטע הזה נשליך על התורה. 

התורה נתפסת כספר אמין ככלל. וכמובן שמעורב פה מטען רגשי גבוה. שניה, מה אתה מנסה לומר? שהתורה לא תמיד אמינה?!! – בדיוק, כזה רגשי. אבל בתכל'ס, לאחר שמקדישים תקופה קלה בלימוד מתחילים לשים לב שיש כל מיני תופעות מוזרות בכתוב. שמות משתנים. סדר אירועים. מיני גמרות שמציגות את אחורי הקלעים של התקופה. שיעורי תנ"ך שסוגרים קצוות בצורה כזו הגורמת להביט שוב בכתוב ולנסות למצוא את זה בפסוקים. מקרה פה, סיפור שם.
כך שלא, התורה היא ממש לא אמינה במובן המקובל. היא לא מאמינה בשקיפות אלא באה עם אג'נדה. בפועל התורה תעבוד עלינו באופן הכי בוטה ותגרום לנו לחשוב בדיוק להפך ממה שבאמת היה. רק לפני כמה ימים אברהם הלך לו לפני שאביו נפטר, אבל זה לא הפריע לכתוב לבצע את השינוי המינורי ולהפוך את סדר האירועים.

כמו בכל מאמר, ובאופן עקרוני התורה אינה יוצאת דופן, הכתוב לא נגלה באופן שווה לכל קורא. יש שיהנהנו לרמז דק לעומת אחרים שיעברו הלאה ללא שימת לב, אולי ימלמלו לעצמם בתחושת חוסר נחת, לא יותר. ככה זה, הצעירים שוחים ברדודים ואלו שלמדו לשחות קופצים ראש. עניין של מוכנות.
ואולי זה כל הקסם.

אמנם אפשר לגשת לנושא מכמה כיוונים. להאריך בדרגות של מוכנות, רמזים והסתר. אך אפשר שמהות העניין עמוקה יותר. אמירה חדה, כמעט מאשימה. הרי, בעוד שנוח לנו לדבר על הדברים הידועים, ישנם אותם חוקים סתומים נטולי הגיון. עשה וזהו, ללא שאלות. טעמי תורה שלא נתנו. ומסיבה טובה, אומרת הגמרא.

"ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כתיב (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב (מלכים א יא, ד) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכתיב (דברים יז, טז) לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב (מלכים א י, כט) ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו':" .