שדות המרעה באנגליה של המאה ה-19 היו רכוש משותף. עובדה זו היוותה ערך כפרי חשוב לתושבים שנהנו משותפות זו. כל זאת בהנחה שמספר בעלי החיים לא עלה על כושר הנשיאה של האדמה. אם חלילה מספר אוכלי העשב יעלה הרי ששטח המרעה ייהרס, ומספר בעלי החיים ששדה המרעה יוכל לכלכל יצומצם באופן משמעותי.
באילו מבין הדרכים ינקטו הרועים - שימור השדות או הרס? אם אין הגבלות, והמניעים הם רווח, הרועים ידורבנו למקסם את גודל העדר. למקסם זו כזו מילה כלכלנית... על כל פנים התועלת האישית תטה ליבם מוויתור לטובת הכלל, מה שיוביל ליותר בני בקר בשטח, והלאה לעבר התוצאה הצפויה לצופה מן הצד: הרס הרכוש המשותף.
דימוי השדות המשותפים נכתב בשנת 1833, על ידי כלכלן מדיני אנגלי בשם ויליאם פורסטר לויד. 

"חורבן הוא הסוף שכל בני האדם דוהרים לקראתו. כל אחד פועל למען עצמו בלבד בחברה המאמינה בחירות השימוש בשדות המשותפים", מסכם חוקר הסביבה האנושית גארט הרדין את דימויו של לויד.
באנגליה של 1833 אלו שדות מרעה, באוקיינוסים דיג מופרז, ובמפעל התעשייה הקרוב זיהום סביבתי. הדימוי הציורי כמשל לבני אדם הפועלים למען עצמם ובתוך כך פוגעים זה בזה. עלות ונזקים המתרחשים מחוץ לשדה ראייתם, אולי הם אפילו לא מודעים לכך, אולי אדישים. 

מניעים לא חייבים להיות רווח כספי בדווקא. גם מעשים המסבים לך נחת על חשבון האחר יתקבלו בברכה. אל תיקח את זה אישית זה עסקים. אל תיקח את זה אישית זה אידיאולוגיה. אל תיקח את זה אישית זה רק בשביל לצאת מהסופר חמש דקות קודם.
מיקסום.
לא, לא מקסים.
מיקסום...

רצים במעגל.
תיאוריית המחזור הארוך מתייחסת לדפוסים חוזרים בהיסטוריה העולמית. על אותו משקל, וביחס לתיאוריה נוספת בשם "השערת העייפות ממלחמה", היסטוריון איטלקי בשם לואיג'י ד'פורטו ניסח גרסה משלו: "שלום מביא עושר, עושר מביא גאווה, גאווה מביאה כעס, כעס מביא מלחמה, מלחמה מביאה עוני, עוני מביא אנושיות, אנושיות מביאה שלום, שלום, כאמור, מביא עושר, וכך סובבים ענייני העולם". ראשי פרקים לתסריט הוליוודי.
כמובן שהמעגל גדול מכדי להבחין. לפחות לא עד שמבינים שאין זה שיח דומה כי אם אותו השיח!! ובהשלכה ממדינה לאדם הפרטי.

אפשר לקחת את זה לכיוון הפוליטי, עכשיו שאוטוטו מתעתדת לה מדינה פלסטינית, כלומר באופן רישמי, ואנחנו שבעיקר רבים בסוף נפגע בשדה המרעה, או שלא יישארו לנו דגי טונה. כביכול מבט מפוכח על עוד ויכוח מקומי שבסך הכול מיוח"צן מידי בCNN, וגם כנראה ממניעים תרבותיים ואחרים. אבל לא, לא בגלל שאי אפשר,
לא - כי ראש השנה.  

ראש השנה. "היי, השיח הזה מוכר לי מאיפשו". ברור שקרו דברים במשך השנה האחרונה. אנחנו יותר עייפים מהלופ הקודם, יותר מחושלים, יותר ניסיון. סימנו לעצמנו כמה בורות בדרך אך בסופו של דבר הנה שוב השיח. לא ממש משנה באיזה תחנה זה תופס אותך, תיכון, צבא/ש"ל, ישיבה/מדרשה, דשא/אוניברסיטה, עבודה, פנסיה, בית אבות. היציאה הבאה רק בעוד 365 ק"מ. נצא מהרכב נתרענן, נדפדף באיגרת הרמב"ן. נשאל כמה שאלות קיומיות כמו למה? מה? וננסה לתכנן דרך טיפה יותר טובה הלאה. אולי אפילו כזו שתוציא אותנו מהלופ, לעבר עתיד טוב יותר של אהבה ואחווה ושלום ורעות.

שנה טובה וחג מקסים.
לא, לא מיקסום.
מקסים...

יושבים בישיבה היררכית. הבדלי מעמדות המתבטאים במושב רך או פלסטי ותאורה מלפנים או מאחור. שולחן מהווה חוצץ, מסך מוסתר מן האחד. מכבדים את הכללים, לא מייחסים במפורש משקל לתנאים הקיימים אבל יודעים שהם שם. השיחה חצתה את הטפל ונגעה בעיקר, מה שלא קורה בדרך כלל, ואם כן אז בסוף כשכבר מאוחר ונותרו רק מסקנות מעושות. ככה שזה משהו.
מדברים, אמצע משפט ו...
הפרעה. צריכים משהו קצר, מראה מקום.
יוצא. מראה. חוזר.
מתיישב על הפלסטיק, מסתנוור מן ההילה המלאכותית. ו... המשפט ממשיך.
מרשים. כאילו לא קרה דבר. לא הפרעה, קטיעה ברצף, רוגז. הוא מעל לכל אלו, נמנע מלהקדיש לכך מעבר לנפיפת זבוב.

יש אנשים שמשכללים תכונות, ובאופן מדהים.
נגיעות כביכול מינוריות באינטראקציה הבין אישית, ועם זאת כה מעשירות את החוויה. קוטעות את ההווה המנומנם, ואף מספקות את ההיסוס שיוביל להטיה הרצויה.   
אוחזי עניים, קוסמים, מחליקים קלפים מנטאליים, וכל זאת כבדרך אגב. כאילו טבעי.


שמחה שאנחנו פה אך נרדמת מחוסר עניין. שיחות חולפות מעליה. חדשות, סיפורים קטנים על ההוא שם ואלו שפה. "רק שמה ראש", אומרת. "רק עוצמת עניים". "אבל מקשיבה, תמשיכו תמשיכו".
הזכרתי שמיטה. מנסה לספק את הסחורה, אולי בכל זאת. מספר שהייתי בשיעור אתמול, בלימודים. והמרצה שם העלתה את השמיטה כדוגמא לתעשייה ברת קיימה, כזו שלא רק מכלה.
מחייכת, אפילו מתיישבת, צוחקת על כך שעכשיו הפילוסופים רואים מה שאנחנו כבר יודעים. גולשת 70 שנה אחורה, אל הגינה שלה ואבא ששאל אותה אם בעבור הפטרוזיליה היא השקתה את הצמחים, שלא יהיו צמאים. ו...
מקשיב.   

הוא אוהב סירות? אז דברו בענייני סירות.
היא משקיעה במשרד? תתעניינו במשרד.
אוהב טרקים? שוחחו בטרקים.
דייל קרנגי כתב שככה מתחבבים על אנשים.
אההא.., הממ..., ואיך זה ש..., מה אתה אומר?
אחר כך יספרו עליך ועל השיחה הנהדרת. למרות שזה היה די חד צדדי, ולא החד צדדי המועדף עלינו.
המבקרים טופלים לצביעות, אך מר קרנגי הדגיש מראש שיש לבוא ברצון טוב. ובמקום להתמקד בעצמי, לנסות להסתקרן בנושא המעסיק את בן שיחי, כך שגם יעשיר אותי.

הקשבה למתקדמים.

"היי", אני אומר לו בשקט, "נגיע להופעה הבאה".
"כן. אני יודע למה אתה לא יכול להגיע. את האמת, אם הייתי יודע, אז לא הייתי קובע ככה". אבל קבע. ולא נעים לו עכשיו שכך, לכן הוא מתכנן לצום.
לא רק בגלל, אלא גם.


אומרים שהזמן מרפא. ולא משנה מה קורה. דף עיתון ישן המצהיב והדיו שדוהה. אבל הוא לא, הוא אפילו לא הוא, הוא בסך הכל זה.
אנו אלו השוכחים, שלא מסוגלים להכיל. כל מה שתם ואינו, שכביכול לא חשוב, לא כרגע. מפיל רסיסי זיכרון קטנטנים, נסדק. חלקיקים ממהות גדולה הנעמדים בצידי הדרך, נעלמים באופק בעוד עלינו נכפה להמשיך הלאה.
אומרים שזה בריא, שהיינו קורסים ללא זמן המדף. רק שכעת עלינו להילחם, להיאבק על כל בדל עדות וזכר. אנשים וחוויות. מקור השריטות הקטנות שבגב היד.
וישנם ריחות נעלמים שמציפים אותנו בזיכרונות לא ברורים. מבט חולף, תנועה, שם מוכר. משהו שמנסה לצוף. מושיטים יד אך המגע מרפרף, לא מצליחים להגיע.
רגע.
מה.
מה זה היה.
בו ברגע רמזור התחלף. טלפון צלצל. זו התחנה בה יש לרדת.
עוד זיכרון טובע.


מקדש.
בעלון שבת רב פתח בשאלה. "איך אפשר להתאבל על משהו שמעולם לא היה לך, שאינך מרגיש בחסרונו ושאתה מרגיש שחייך מתנהלים מצוין בלעדיו?".
קצת מאולץ. קצת חוזר על עצמו. לפעמים גם מוזר. מעטות הן הנקודות בהן ניתן לחוש קמצוץ מן החיסרון. לפקוח עיניים, להביט סביב ולא להאמין. לא להאמין שאיך זה שכך. שאנחנו ש...  
מאות בשנים. העם הזה שעבר כל כך הרבה עדיין כאן. רק בגלל שמסיבה נעלמת מידי שנה הוא מתיישב על הרצפה ומקשיב לקורא המנגן בבכי עמום.
מנסה להיזכר.

אמירה במדינה בה ממוצע הקדנציות עומד על שנה וארבעה חודשים, כאשר רק שתי ממשלות עד עתה סיימו קדנציה במלואה
סטטוס. חבר רומז לקשר מידתי בין ההתנתקות למצוקת הדיור במרכז. קארמה.
מספר חברים הגיבו עניינית ב-"מ-ה ה-ק-ש-ר-?-!-?-!" והקבלות למטריקס, 1או 2 או 3. אך באופן כלשהו יש בכך דבר. אמנם אין בריא לחשוב בצורה זו, מן נחמה צינית, כמעט השייכת לטיפשים. "רעיון מעניין", הקלדתי, "לא חשבתי על זה ככה, יש בזה משהו..".
חושב.

התכתבות קצרה על פני כשלוש שעות.
בין היתר- "על מה אתה מדבר?!". המחשות על ידי חלוקת חצאי קרווילות לאנשי האוהלים. שלילת בָּרוּת ההשוואה בטענה שמדובר במצוקות שונות והאשמות בוטות בשנאת אנשי שמאל.
שנאה זה קצת כבד.

בנבואות זעם אין מדובר, ומן הסתם "אנשי האוהלים" ישללו חצאי קרווילות. בגלל השם או הקונוטציה. אבל בכל הנוגע לתקפות ההשוואה, ניתן למצוא מכנה משותף.
בית = בית. אדישות פוליטית דאז מול אדישות כלכלית בכותרות היום. אותה חברה תל אביבית שנפנפה לה דיירים מביתם שבגוש, זועקת בדאגה לביתם שבמטרופולין. מצוקות חופפות ע"י גורם משותף וקר - אדישות.
מחאה אמיתית וצודקת, מה לומר, הרי כיצד יעלה על הדעת לגור מחוץ לנחלת שבט דן.
מצד שני, מה כבר ניתן? אדמה היא אדמה. הרי אותן שורות שוכרים פוטנציאליים ממתינים לתורם מחוץ לבניינים הנושנים, חפצים בקסם המטרופולין, וכך הערך מיוחס. הביקוש הגואה לגור בענן הפיח לצד מציאותם של מי המוכנים לשלם - מכתיב מחירים.

האם יש אמת במחאה?
מבחינת המיקום - ישנם נ.צדי"קים רבים מן הרמה ועד אילת.
מבחינת המחיר המרקיע - אנו אלו המכתיבים, ובמידה וימנעו מלהשכיר, המחירים ייפלו.
עוד נקודה מעניינת הועלתה במוסף השבוע. פרשן ותיק הצביע על מגמה העשויה להזיק למוחים. בהנחה והרוח עלולה לסוב לטרוניות בנוגע לנכס כספי עתידי, במקום למצוקת אמת לדיור.

בנוסף, מלבד לדרישה פשוטה מצד המוחים, ישנם, מסתבר, אינטרסים נוספים.
ראשית, על פי היבט 'מדע המדינה' ישנו עניין בפיזור האוכלוסיה, שכן תקיפת אזור מישור החוף המאוכלס בצפיפות גבוהה תגרור עמה אסון כבד. מנגד הפוליטיקאי מעוניין לשמור על מקצועו ולכן עשוי לההין לדרישות.
שנית, ישנם שירותים כימיים במאהל! (לפחות בתל אביב ובצומת פולג, בנתניה). כמו כן הודפסו שלטים וחולצות. במוצ"ש מסעי הועמדה במה, סט מיקרופונים ורמקולים. האם ישנו מממן מאחורי הקלעים?
ושלישית...,
ובכן זהו. כלומר, בעינן שאלות מינוריות נוספות, כגון: מה כלל ניתן לעשות? מתי צפוי השינוי המיוחל – שנה? חמש? עשור? שמא מדובר בריקושט מפני צריכה מוגברת מצידנו, תו לא? ועוד...

השאלה הגדולה היא – על מילתו של מי ניתן לסמוך?
מידת השפעתם של בעלי הכוח בעולם המדיה היא כמעט אסטרונומית. קולם ישמע יותר, יסוגנן יותר, ישכנע יותר וישטח בפנינו פאזל עובדות מאיים שבהכרח נתקשה להתמודד עמו.
לדוגמא, כתבת תחקיר במוסף עיתון הארץ בסופ"ש האירה את צד הרפתנים באופן חיובי יותר, צד שנבלע בין הצהרות לייבוא שישבור את מחירי השוק, והורדת שכר הרפתנים.

בקיצור, מי יודע.
כרגע רוחשים מספר כוחות בניסיון לרתום את הגל האזרחי. אולי זה פוליטי, אולי אלו יחצ"ני הטייקון, אולי זו הסחה מפני נושאים אחרים. ואולי הגל יתנפץ אל החוף בסתמיות.
מה שחשוב, אמרו לי, "שיראו שיש פה אמירה". אמירה במדינה בה ממוצע הקדנציות עומד על שנה וארבעה חודשים, כאשר רק שתי ממשלות, עד עתה, סיימו קדנציה במלואה.
אמירה פה, אמירה שם.

70% מהעולם חיים בתרבות קולקטיבית.
30% חיים לפי תרבות המערב, המחנכת לאינדיווידואליזם
"יש קו לגברים בלבד", אמרה. היא קוראת מן המסך, מי ממכריה העלה את המודעה לפייסבוק. ובכן, עד עתה דובר על חצי-חצי, ככה שזה די חדש. היא מסתובבת, שואלת מה דעתי. מה דעתו של הדתי. נציגנו לענייני דת ופולקלור-יהודי. מול המסך בהמשך החדר…נתנאאאאלללל.
הכלל בהתקלות - וצריך לזכור זאת, כי זה חשוב ומניסיון - הוא לענות תשובה ניטרלית. אלא אם כן פשפשת כבר בנושא ויש לך ביט שאתה סגור עליו. אז את/ה עונה.
נקח את מעצרו של הרב דב ליאור, למשל. כשכל העסק תפס כותרות, ואחד ,מהמחלקה ליד, עקץ עם "ראית מה זה" והטיות ראש שונות. לי, מלבד מודעות דלה לאירוע, לא היה מושג במה מדובר, מה בדיוק כתב הרב, ומדוע נעצר. על כן, בשלב הראשון בודקים אם המצקצק העמיק מעבר לכותרות המשנה, ומתחילים לסייג. שזה בסך הכול כתוב בעיתון, והאם קראת מה הרב כתב? מה ההקשר?
עכברים על קביים, עם חדק.
מה לעשות, דמות הרב לא בהכרח מסמלת רעיון דומה לכולם. אלא אם כן הוא עושה משהו רע ואז הם יתנו קצת קרדיט, כלומר, יצקצקו בצקצוקים רעשניים מהרגיל.

70% מהעולם חיים בתרבות קולקטיבית.
30% חיים לפי תרבות המערב, המחנכת לאינדיווידואליזם.
תלוי איך מסתכלים על זה, אך באופן בסיסי כולנו קולקטיביסטים. רואים זאת בפרסומות העושות שימוש ב'עקרון העדר'. "כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה..." [קהלת ג, י"ט]. בגדי מותג אלפא נחשבים או, לחילופין, העם הצביע עבור מזגן ביתא. אבל כדי שתרגיש שאתה לא חלק מהעדר- בחנות המותג ימתינו מספר רב של פריטים שונים, ואתה תוכל לבחור בעצמך את הפריט הנדיר שיהיה אך ורק לך. זה עובד.

כמובן, תפיסת המציאות תלויה בהשקפה.
כאינדיבידואל (שלא לדבר על אינדיווידואלית) - אוטובוס נפרד מעליב.
כקולקטיב – אפשר להבין. בהנחה שמדובר ביחידת עילית של תלמידי חכמים החפצים לשמור על קדושה. ייתכן שבמשרד לא נסכים על עניין הקדושה. אך ניתן להגיע להבנה היפותטית.כמו נאמר, חוקרי מעבדה המתנגדים לכך שבחדר השכן יריצו ערבי קריוקי בטמפו מזרחי כאשר הם מטפטפים חומרי חיטוי לתרביות חיידקים. או סטודנטים לקראת מבחנים המטרידים את חבריהם בבקשה להחליף עבורם סיסמאות לפייסבוק.

האינדיבידואליסט מחונך על ברכי המערב לעקרון ההכבדה וצריכה בלתי פוסקת

הלאה גלשנו לקומבינות החרדים. עם כל הכבוד, יודעים הם כוח קניה מהו. לארגן קווי אוטובוסים, חרמים ובכלל. בהחלט אפשר לקנא. ומנגד קורה, כמו בקומיקס טוב, וסנסציית הכוח מציפה כמה תאים.
חסרי טאקט, מובילי מאבקי-החרדים נוטים להיסחף, אם בשוגג או מזיד. חוטפים בראש מהציבור הכללי והתמונה מתאזנת.

הקוטג' היווה דוגמא לניפוץ הקולקטיב. כאחת הבדיחות הטובות של חצי השנה הלועזית.
המחיר הרי נקבע על ידי הצרכן, ואם מעלים מחיר וכולם ממשיכים לקנות אז מה עוצר את התעשיין מלהעלות בכמה אגורות. שוב ושוב, עד שהגרפים יחדלו לנסוק. ביזנס. אף אחד לא מייצר דבר לחינם.
חסרונה של מודעות כללית באה לידי ביטוי כאשר כל פרט חורק שיניים ואומר לעצמו שהוא יכול לספוג. האינדיבידואליסט המחונך על ברכי המערב לעקרון ההכבדה וצריכה בלתי פוסקת של מוצרי לוואי, מתקשה לעשות עניין מחצי שקל. להודות שזה קצת יקר ולהעיד בכך על חולשה כספית.  

האומנם ייתכן מצב ובו כולנו נכופף את השוק על ידי צריכה מתונה.
לחתוך חשבונות טלפון וסלולאר לחצי, לרכוש פחות בגדים, פחות גאדג'טים, פחות.. ולא משום שאנחנו לא צריכים את כל הדברים שאנו קונים. לא מפני שיש לנו ספרים בבית שעדיין לא קראנו או מציאותה של ספריה ציבורית. לא בגלל שיש בגדים גם מחוץ לחנויות-מותג ואפילו כמה בארון.
להפך. דווקא משום שאנחנו רוצים יותר.
בגלל שבמחיר של בקבוק קולה בסופר אפשר לקנות 3 בדרום אמריקה. שבמחיר של מנת מזון מהיר בארץ אפשר לאכול פעמיים ארוחה משפחתית בארה"ב.

עוד דג המדשדש במים רדודים, מספר לעצמו שבשבילו זה מספיק עמוק

בתור לא כלכלן, חושש שאולי זה לא יעבוד. שהחברות לא ימהרו לעודד קנייה על ידי הוזלת מחירים. שמא השוק יקרוס וניכנס למיתון. חברות יפשטו רגליים, המונים יאבדו את משרתם. אפעס, נו לפחות ניסינו. מצטערים. בפעם הבאה אנחנו בטח קונים.
כך שבינתיים אפשר שזה בסדר, שדווקא טוב שיש מי שמוציא סכומים אסטרונומיים על שטויות, משום שזה מעניק לי תפריט בעל היצע מכובד למדי, ומבצעים.

ואפשר שלא,
עוד דג המדשדש במים רדודים,
מספר לעצמו שבשבילו זה מספיק עמוק. 
דג מחיר.