מפ'תאום, סתכל כמה מתגרשים שם, איזה 50 אחוז, הלוואי על הנסדא"ק ככה, זה חיים זה?!
שיעור סדנא. עוד מינוח חביב שנכנס לז'רגון המרצים שמשמעו, יעני, אתה עם מסכך. אז אנחנו עובדים, עשרות קליקי עכברים נוקשים במרחב, מזגן זקן מטרטר ברקע, מרצה או שניים מסתובבים בין לבין עם ביקורת בונה או "בונה". בכללי יש אוירה טובה, מידי פעם שמים שירי ילדות ברקע, מפטפטים, מתייעצים. מול המסך, איכשהו, נדמה שהשעון מתקתק קצת יותר מהר.
עמלק. פתאום הזכירו את עמלק.
אחת הבנות מהכיתה שואלת "מה זה עמלק?". ואם זה בכלל בעברית, הרי היא יודעת רק עברית. צוחקת. ומה זה הדבר הזה.
עמלק...
סנסציה. עוברת לי מחשבה בראש, סימנים ראשונים לכך שהצלחנו למחות את זכר עמלק! לרגע נבהלתי שאחת הבנות תתחיל להסביר לה שעמלק זה ההוא שביציאת מצרים..., והרעיון שמוביל... ושאנחנו מצווים למחות את זכרו.
"אויש אז למה סיפרת לי עליו?".
טוב זה לא קרה. ההסבר לא הגיע. אמנם זכור לי גל מלמולים ומספר דל של צחקוקים בזעיר אנפין. דבר שהוביל לסנסציה טרנסצנדנטלית נוספת – או יותר נכון פרדוכס. אנחנו מצווים לזכור למחות. משהו פה לא מסתדר.
בכל אופן, איזה קטע. לא לדעת מי זה עמלק?


העולם האחר.
יש עולם נוסף, ממש לידנו, ברחובות בהם אנו פוסעים מידי יום, בסמטאות הקטנות. רב-תרבות ענפה הנסתרת מעינינו, ביודעין או בלא.
מרחב אינסופי של חוויות. תרבויות. קסם. אווירה עשירה. מקום בו ליצירתיות אין גבולות. החשיבה פורצת אותם.
עולם השופע מותרות חברתיות. בו אנשים מתלבשים לרוחם. פונים לאשר ליבם חפץ. קוטפים מכל המוצע. מריחים, טועמים. מתנסים. אלפי דרכים ומורי דרך לפסוע לצדם, להכיר. לחשוב. לשמוע. לקרוא. לראות. לגעת. לטעום. לעשות.
כמה שתרצה. מתי והיכן.
עולם הנקי ממצפון.
איך זה בתור העולם החילוני?



יש עולם נוסף, ממש לידנו, ברחובות בהם אנו פוסעים מידי יום, בסמטאות הקטנות. רב-תרבות ענפה הנסתרת מעינינו, ביודעין או בלא
נכון. כשהייתי בתיכון קיבלנו תיאור מעט שונה.
אז תואר הוא כמפתה ואפל. עולם נגוע היבריס, מושחת ומזוהם. אוי גוואלד, טפו.
ברם, רוב הציבור החילוני לא חי את חיי הבליין התל אביבי אם כי חיי משפחה מסודרים.
תגידו, "מפ'תאום, סתכל כמה מתגרשים שם, איזה 50 אחוז, הלוואי על הנסדא"ק ככה, זה חיים זה?!". ובכן, לצערנו גם במגזרנו החביב הנתון עולה. אך אם כבר מדברים בזה, ראוי לגנוז את השימוש בהוכחה זו רק בשל שאין הרבה בין גירושין לאיכות החברה. במיוחד כאשר האשם האמיתי לגירושין הגואים היא כמובן – האישה. אין זה המחסור באמונה אלא אותה המצאה בשם פמיניזם. כיום אישה לא חייבת להשפיל ראש ו"להסתדר" עם הבעיות שלה בשקט בעצמה. היא מפרנסת, הרבה פעמים מרוויחה יותר (אבל גם מבזבזת יותר, כן..). עצמאית. מעניין, על כל פנים, לצפות בהיררכיה החדשה הנוצרת במשפחות כיום.
נגלוש חזרה לעניינינו.


מודעות.
שבת? נוסעים לים.
עמלק? מה זה.
כשרות? עזוב'תך, תן ביס.
יום כיפור? אופניים, בלוקבאסטר.
כל פעם מחדש אני נופל בזה, לא מאמין איך יהודי לא מכיר, לא מבין. אבל למה שיבין מה שלא מכיר. מודעות. כאן הכל משתלב. המלחמה האמיתית, לה ההתבוללות היא בסך הכל "פועל יוצא".
הם חיים שם. מוקפים בעולם מספק, גם מבחינה רוחנית. ואילו היהדות זה עוד משהו. משעמם, "מוכר". שחור לבן. תן להם גלימות כתומות בתאי. מדיטאציות למרגלות הגנגס. מוזיאונים פוסט מודרניים בברלין. תעיף אותם על איזה מנזר  בטיבט. לפסוע בגינת חצץ יפנית. לשתות תה ירוק בכפר סיני.
יהדות? ראיתי, שמעתי, מטר מהבית שלי בית כנסת. אני עכשיו בטרקים בלאוס בלי פלאפון לחודש, נרים טלפון כשנגיע לבית חב"ד.
בית חב"ד, הממ...

אז תסביר! אומרים.
לך תסביר. מה זאת אומרת?!
ואנוכי קמעא משתומם. כי נכון. מצד שני, אפילו אני כבר הספקתי לראות שהסבר מינורי יכול לעשות יותר נזק מאשר שתיקה, פי כמה. לא עוד אלא שיותר מ"איך להסביר" יש לדעת "מתי". ואם זה לא מספיק אז בכלל תנסה להבחין מתי הסבר הופך להערה חלילה. אז אתה מוצא פישרים/יות מהמסגרת הסרוגה מרצים עד אין קץ לבחורים/ות עם פי עשר ניסיון חיים.
ולמי אכפת שמפי רבך אתה מדבר, מה את מבינה? אני קרעתי חצי אסיה.
פעמיים!


בכלל לא מדברים על אותה הסקאלה. שתי תפיסות שונות, כל אחד בעולם שלו
תסביר...
היא נוגעת. תגיד לה שאסור.
הוא אוכל אל-תשאלו-מה. תגיד לו שאסור.
הוא מדליק אור בשבת. תגיד לו שאסור.
בכלל לא מדברים על אותה הסקאלה. שתי תפיסות שונות, כל אחד בעולם שלו.
אז בוא ואני-החכם-מכל-אדם אסביר לך, מתוקי. אתה לא מבין. אתה לא מודע. אתה לא משהו. אז תן לי שתי דקות מזמנך, אפשר לחשוב מה כבר יש לך לעשות.
אני ואני ואני.
היי רגע לאן אתה הולך?
נזכרת שחבר מחכה לך?
אז אולי דקה? אפילו חצי!
לאן למהר.
אז אולי מחר אם תעבור? הדוכן שלנו פק"ל כאן! 
חבל... ממש הרגשתי את הניצוץ שלו בהתחלה. ראיתי לו בעניים. כנראה שמשהו כיבה אותו.
בפעם הבאה אני אסביר לו.

כן, ציניות.
אבל ציניות לשם שמיים. רק בשביל להבהיר נקודה.
בפעם הבאה, בלי נדר, רשימת קריאה למי המוכן להרחיב ידיעותיו למען מודעות.
שיעורי בית:
1. להרהר במושג צניעות.
2. כיצד ניתן להפוך מידה סבילה זו לאקטיבית?
3. לכתוב ולמחוק בשתי שכבות טיפקס כותרת בשם "שיווק יהדות".

'התדרדרות בצבא' שווה, אם לא פחות, להתדרדרות ביציאה מן הישיבה לאזרחות
ראשית כל מרכין אני ראשי בפניכם. אשרכם ומה טוב חלקיכם. על כל פנים אנסה לסגור את הפוסט הקודם (בלתי אפשרי, ובכל זאת...) במספר נושאים חופפים.

ל-1 [לגבי הקולא]:
"...אני לא מסכימה בכלל עם ה"קולה" שעשית לעצמך...".
ובכן נתחיל בכך שאני לא עשיתי לעצמי קולא, אלא כפי שציין מר שלוש נקודות (תגובה 19) זו הלכה.
להלן תשובותיו של הרב שרלו:
הרב שרלו 1
הרב שרלו 2 [לא לפספס את התגובה הראשונה ותשובת הרב]
כמובן שישנם בעלי דעות, אף נחרצות, שונות. לדוג':
חב"ד
הרב שמואל אליהו
באם מישו יתרעם בהשוואות אי אלו בין הרבנים, אני רק רוצה לציין שבשביל לדעת הלכה לא צריך להיות פוסק הדור.

שני אנשים. האחד מקפיד ומחמיר על עצמו. מהדר כמה שיותר. מתאמץ, משתדל. נו, אתם מכירים את החבר'ה האלה. פשש...
והשני הוא כזה, נאמר, שונה. רואה מקרה ואתה כבר יודע לאיזה כיוון הוא נוטה. להקל פה, להקל שם. לך תדע מה הוא מחפש. חיים קלים?
טוב, קצת מעצבן לקרוא להם אחד ושני כל הזמן. נקרא להם בשם מממ... נבחר איזה שם מעניין. או הנה!
הלל ושמאי.

מה? תתביינ"ש/י לך. ככה חשבת על הלל? חפיפניק?!
אני פשוט לא מאמין...
מדוע מזלזלים במי שמקל? וזו שאלה טובה, במיוחד, בספירת העומר.
ובכלל, למה לקשר זאת ליראת שמיים, אולי מדובר בתפיסת עולם? בנקודה זאת אני רוצה לתת קישור שבאמת נהנתי לעיין בו. דף ויקיפדי המשווה בין שתי האסכולות (וואו עומס קישורים...).
למשל, אם מעניין אתכם, תפיסת עולמי הינה שעל דרך הכלל מי המחמיר בימינו הוא בעל ידע לא מספיק בהלכה ומי שכביכול מקל בד"כ יודע אותה, או לכל הפחות בדק (להוציא רבנים. שם המניעים אחרים).
בנוסף, ומניסיון, לא מעט 'מחמירים' מסתירים את ההלכה מפני אחרים. זו הסותרת דעתם.
יאמר מי שיאמר- רוב המקלים הם חפיפניקים ודי לעטוף במיני מתיקא. אוקיי, רות קיבלתי, אבל אנחנו מדברים באידיאליזצית, וגם אני לא שאלתי אם באמת כל החרדים לומדים בישיבות...
מה גם שזה לא משנה, בשניהם.

לבת-אל (תגובה 4):
הלכה מורכבת ממדרג שלם של אסור-דחוק-בדיעבד-אפשרי-מותר-עדיף-מומלץ ועוד

"...הלכה הפשוטה הברורה"?
מצטער, כבר לא מכיר דבר כזה.
פעם, לפני שחוויתי שנה או שתיים בישיבה, גם אני האמנתי בקיומה של מציאות זו. אח"כ, כל סדר עיון הבהיר לי, שוב ושוב, שהדבר האחרון שאפשר לומר על הלכה- זה שהיא ברורה או פשוטה.
מחלוקת, דירוג, שקלא וטריא, זה מה שמרכיב את ההלכה. אח"כ סוגרים על הגדרה שלרוב אין עמה בעיות, וזאת מעלים על הכתב לציבור שמבחינתו מעוניין בשורה הסופית, כזו שתכניס סדר לדברים. אולם השורה התחתונה אינה בהכרח היחידה, וכאשר ישנה מודעות לתהליכים שמאחורי הקלעים אתה מגלה שהלכה מורכבת ממדרג שלם של אסור-דחוק-בדיעבד-אפשרי-מותר-עדיף-מומלץ ועוד. הפלא הגדול הוא שהרוב נוטים לחשוב שהבוחר באופציות הקרובות לאיסור עובר על איסור כשלעצמו. פלא פחות מפתיע הוא העובדה שרבים ממנהגי ציבור מעדיפים לשמור על שתיקה.


הלקסיקון החדש למתגייס הדתי
מוקדש למשה (תגובה 2):

בואו נוציא מהלקסיקון שלנו "התדרדרות רוחנית בצבא", שכחו מזה. באם יהיה מי שיתעקש אזי יש לומר שאותה 'התדרדרות בצבא' שווה, אם לא פחות, להתדרדרות ביציאה מן הישיבה לאזרחות.
למעשה, רוב החוזרים בשאלה שאני מכיר כבר עשו את הצעד עוד לפני שהתגייסו. היו שחתכו לגמרי והיו מי שחיכו. כאלו שהתלבשו יפה במסגרת של 'ראיתי את זה מגיע'.
הצבא אינו זרז אלא, אם כבר, מסגרת נוחה למי שבמילא רוצה בכך. זה הגיל, התקופה, היצרים הבוחשים. זו גם הסיבה לכך שרבנים יוצרים לחץ לחתונות מוקדמות, במעיין נעילת אופציות.

אישית, כן, עברתי בצבא חוויות מחשלות מבחינה רוחנית. בעברית קוראים לכך התמודדות. כמובן, גם לאחר שנופלים קמים, וחזקים יותר. נצרכתי להתמודד עם מצבים הלכתיים המיוחדים למסגרת הצבאית. כפי שחבר יקר ומרגלית בפומיה מתאר – עבודת המידות. ייצוגיות, לימוד קטן ועקבי, דאגה לחיי אדם (חובש, ובכלל שותף לשמירה על האומה). כל אלו רוחניים לא פחות מלימוד תורה, ומי שלא מצליח לחדור את העטיפה- הוא הוא המצוי בבעיה.

האמור לעיל, כמובן, לא מתיימר אף לחול על המתגייס ללא הכנה. 
אין צורך בהסדר דווקא או בשנה מכינה. גם חודש אלול אינטנסיבי יעבוד, מספר שבתות בישיבה/מכינה עם חברים, ובעיקר- דאגה ללימוד יומיומי במהלך הצבא, אפילו דקה ביום. תוסיפו לזה ביקור מידי חודש-שניים במעיין תורני כזה או אחר במהלך הצבא ויהיה טוב.
אגב, בטירונות גיליתי, להפתעתי דאז, שגם לחילונים יש תוכניות הכנה לצבא.

המפלצות שבארון, אימל'ה...
"...הגעת לצבא - החוש הדתי הבריא שלך התקהה...".
בכל הנוגע לקיהוי רגשות, כן, זה קיים. אבל זה לא התקהות רוחנית. למען האמת התהליך הנוכחי הוא סוג של התבגרות או/ו התפכחות.
הפעם הראשונה שנסעתי בשבת היית ממש טראומה. אתה מרגיש כאילו... כאילו... רגע בעצם לא קרה שום דבר. הלילה יורד. סניף נמ"ר בטח התרוקן. שינה בשבת תענוג. אתה עם חבריך לסיור. יוצאים מן ההאמר, מחלצים כמה עצמות ומתחילים לתצפת. המפקד, מילואימניק מדליק, מגיש לי עכבר. לזרוק מבט. "מבצעיות", אתה אומר לעצמך. לוקח נשימה ו...
'קליק'.
היער נצבע בירוק. כוכבים זוהרים. הירח שמרצד בעיני השועלים. הים השחור המתגלה כצמרות עצים עד לאופק.
'קליק'. הלילה שוב עוטף.

כאן האמונה מתאזנת בקורטוב שכליות. אמנם חוויות שכאלו מוחקות לך פחדים מעננים שחורים, ברקים מדויקים, ידיים שמיימיות שיכפכפו אותך, אבל זה בסדר- זו תורה מהגננת לא מסיני.
קהוי רגשות זה לא נפילה רוחנית. אתה "פשוט" חי בידיעה שהשמיים לא יפלו אם תדליק את האור בשבת, מצד שני אתה גם לא תעשה את זה כי אתה שומר שבת. אתה יודע שהשמיים לא יפלו (לפחות לא בדקה הקרובה) אם תחזיק, מתוך חיבה, יד של בחורה אבל אתה לא תעשה את זה כי –בדיוק- אתה שומר נגיעה.
עד כאן מבלי לערב השלכות עתידיות הרות משקל. זו נקודה שכדאי להפנים, קחו דקה, תחשבו על זה.
...
זהו מספיק, ועכשיו לנקודה האחרונה.
קהוי רגשות זה לא נפילה רוחנית. אתה "פשוט" חי בידיעה שהשמיים לא יפלו אם תדליק את האור בשבת, מצד שני אתה גם לא תעשה את זה כי אתה שומר שבת


השוקת השבורה.
הכי כיף להאשים את הצבא בהתדרדרות רוחנית, כאשר בפועל הדבר דומה לבעל שוקת שבורה המאשים את מִנהל המים (בטח יש דבר כזה) על אספקה לקויה. על קצה המזלג, משום שגם בנושא זה ראוי לעסוק בהרחבה, אך לעניינינו, ישבנו פעם החברים ודיברנו על סדר היום בישיבה התיכונית.
באופן מזעזע נמצא שאף לא אחד מאיתנו ידע גמרא בסוף י"ב, למרות שכולנו, מידי יום, בילינו כחמש שעות מולה.
חמש שעות!
שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה.
חמשה ימים בשבוע = 25 שעות.
בערך חמישים שבועות בשנה, נעשה ג'סטה לארבעים. נכפיל. ועכשיו כפול ארבע שנים.
שתיקה רועמת בסלון. פתאום אני שומע מכיניסט, מסורתי, וזה שמגדיר עצמו אתאיסט, שואלים למה לא למדו שעה גמרא ביום ובשאר הזמן מחשבת ישראל, תנ"ך. 
אם הצבא הוא מראה, אזי המשתקף מולנו מעיד שהחינוך בתיכון הדתי-לאומי זקוק למקצה שיפורים.

מתחיל להסביר לה שאני דתי ולא... ונמרח בהסברים ולה אין אפילו מושג קלוש מאיפה נפלתי. נותנת בי מבט כאילו אני לוח מלא בנוסחאות של אינטגרלים
כן, אני יודע, נושא רגיש. תיבה נוספת שמפחיד להתעסק בה מאימת עליהומים מאשר הם. אבל, בפינה זו, בפורום איכותי שכן מסוגל להתעמק בסוגיות גם אם הם עלולות לנגן על עצבים תורניים, מעוניין אני לגעת באיסור מזווית טיפ-טיפונת שונה.
לא להרעיד סיפים ולהתיר אסורים. חלילה לי.
כן להקציע זיזים שנדבקו לגדר.

הגדר.
איסור נגיעה. מי לא מכיר, מי לא שמע. כולם בצעירותם מתמרמרים. בשלב מסוים לומדים להעריך את הגאונות שבדבר. ההתמודדות, האיפוק. האישיות המתעצבת בעקבות אותה שליטה עצמית נדרשת. ההערכה מנגד.
זה קשה, זה לא קל. המתחים המתעוררים בך. רכבת הרים שלוקחת אותך בלולאות של 4 ג'י ועפה מהמסילה. פי כמה כאשר אנו חיים בחברה מערבית. כשהכל כל כך קרוב ונגיש.
במרחק נגיעה.

שתי מסורות מבית.
האחת חסידית והשניה מן יהודֵי העיירה. פעם אחת העזתי לשאול את הצד החסידי אם אצלם, אהמ..., נגעו? שומו שמיים מה שחטפתי על הראש. כלל לא הבינה איך אני חשבתי לשאול דבר כזה. אופס.
כששאלתי את המסורת השניה לגבי הנושא, התשובה היית מעניינת יותר. כמובן. לא כיוונתי לחיבוקים וכהנה אלא לאותם נגיעות קטנות. להסב תשומת לב, להרגיע.
כן- היו.

בשו"ת סוללרי ציינו פעם את המקור לאיסור נגיעה – "אלוקים אמר". ואם הרב אמר שאלוקים אמר אז מי אני שאתווכח, אבל...
כאן נכנסים לנושא אחר, למען האמת די חדש. להבדל העצום שנוצר מהמוטציה השו"תית שהתעצמה בימינו. בעבר הרי, אם רצית לשאול את הרב שאלה מביכה היית צריך להמציא מיני תירוצים כמו: "חבר שלי רצה לדעת...", "נגיד היפותטית, אני סתם שואל, זה לא כאילו שאני...", וכו'. ברגעים נושנים שכמותם קרה הדבר- הרב היה עונה תשובה ראשונית שטחית ואז היה מתכופף בשקט ולאוזנך בלבד היה אומר, שתדע, את כל אותם פסקים סמויים עליהם תוכל לסמוך, באם תצטרך.
היום, לעומת זאת, כשהכל און ליין ומופץ בדפוס לציבור על גווניו, הפן האישי נמחק כליל. הרב לא מכיר את הקורא, מניעיו, ומאווייו ולכן נאלץ לנקוט במשנה זהירות. בוחר מה לומר ומה להשמיט. חלוצים בודדים בימינו מעיזים להגיש מדרג שלם של פסק [מן הראוי לציין את הסדרה "פניני הלכה"].

נושא נושק נוסף הוא ההבדל בין 'הלכה השלטת בתיאוריה' לבין ה'ראסמי', מה שקורה בפועל. לדוגמא: תה בשבת, אכילה לפני תפילה ועוד רבים וטובים עד כדי כך שלפעמים אתה ממש מופתע מהאקרובטיקה שפוסקים נוקטים. כאלו שבטח ובטח ניתן לסמוך עליהם ולא זאת ועוד, אין אף להצר עין לעומת ההולכים בדרכם.
ובאותו המשקל, לעניינינו, כיום נוטים לצייר תמונה ברורה לגבי האיסור. רב, אם ירצה לדון בנושא בצורה רחבה יצטרך להיזהר בלשונו, וכך נוצרת לה התמונה, חדה מידי.
בפועל, ואני לא רוצה לומר רוב, חלק ניכר מהציבור שלנו לא שומר נגיעה. כפשוטה.
למי שלא ידע. 

תם ונשלם השבח לבורא עולם, עד כאן ההקדמה. (לבעלי אלרגיה לעיסוק במחשבת ישראל אמליץ כאן על כוס מיץ תפוזים קר)
וכעת בנימה אישית.

הייתי מנסה לחייך במן התנצלות לאותם גברות. זה לא את, זה אני.

מאז ומעולם או לכל הפחות כאשר עלתה מודעות לעניין, שמרתי. שכנעו אותי.
בחלוף הזמן נתקלתי במצבים לא נעימים כאשר הושטו ידיים ואני התחלתי לקשקש (כך זה נשמע לצד השני) על כך שאני לא לוחץ ידיים לנשים. הייתי מנסה לחייך במן התנצלות לאותם גברות.
זה לא את, זה אני.

כנראה שהיו לו תכנונים שונים לגבי.
אני התגייסתי לצבא ומצאתי את עצמי מתפקד כחובש. בתחילת השירות, כאשר הוצבנו, ישבה ועידה של שלושה בייני"שים שהתחילה להציב לעצמם גבולות אדומים. האם אנחנו נמדוד דופק ולחץ דם לחיילות, בחורות סביב גיל ה-20, מה שאומר להחזיק את ידם. ומה על עירויים? הרי אם נתחמק מפתיחת וריד לבחורות אזי במקרה חירום נתקשה לפעול בשטח שכן יש הבדל עצום בין להעיף וונפלון לוריד של בחור מאשר לשל בחורה. ומה עושים כאשר בתורנות לילה, נופלים עליך בשלוש לפנות בוקר עם חיילת שצריך לאשפז בחדר סמוך, ובאחריותך, ללכת לבדוק לשלומה מידי פעם.
אני אגיד לכם מה קורה. תוך חודשיים, מקסימום, הרגש שלכם מתקהה כמעט לגמרי. אותו מתח ראשוני  נעלם, נחלש לזמזום זעיר, תזכורת מינורית. אתה פשוט עושה את העבודה שלך.

הזמן עבר. מיקרים שונים מתאספים. פתאום, בטעות, מתוך אינסטינקט להגיב ליד מושטת, אני לוחץ בפעם הראשונה יד למישהי. פעמים אחרי אני מסרב. ואז שוב זה קורה.
אתה מבולבל. מצד אחד בישיבה לימדו אותך כך ומצד שני, "בתכלס", נוצר מצב מאוד לא נעים כאשר אני מסרב ליד מושטת ומתחיל להריץ פלייבק של הסברים.
לבסוף עליתי על טריק. כאשר נפגשתי עם אנשים, ובכללם נשים, הייתי משלב ידיים מאחורי הגב או משאיר את הידיים בכיסים. זה לא תמיד עבד.
ואז טסתי לסן פרנסיסקו.

קרה מה שקרה. חוויות, מראות, והפקת לקחים של שיעור בן עשרה חודשים.
שתי סיטואציות אשטח בפניכם:
1. בימים הראשונים יצא כך וכל חבריי לדירה מלבדי הספיקו להכיר את שכנתינו. בחורה חביבה בשם קלאודיה שגרה ביחידה מתחת לדירה שלנו. יום אחד יצאתי מן הדירה והיא בדיוק יצאה גם כן. מסתכלים אחד על השני.
"היי אתה מהחבר'ה החדשים?".
"כן, היי".
"אני קלאודיה", הושיטה את ידה.
טוב מה עושים? מה עושים?? אתה מתחיל להריץ בראש, רגע היא בכלל לא יהודיה אז אולי זה שונה. נכנעתי, הושטתי יד, והיא מהר לקחה את היד שלה בחזרה.
"אה", נזכרת, "אתם לא לוחצים ידיים לבנות, נכון?". סיפרה שהשליחים של שנה שעברה הסבירו.
"או, אממ... נכון".
דיברנו קצת, היא הלכה לדרכה. ואני תקוע שם, לא מבין בדיוק איך זה קרה. גויה מסבירה לבייני"ש... 

2. מורה חדשה לכיתות ו'. גברת רצינית עם רקורד בין יבשתי מרשים למדי. יצא והיא הצטרפה לתורנות האוכל שלי ושל אחת הבנות עם תלמידי היסודי. אז אתה נחמד, מקביל פנים. וכשכל הדרדקים מתעסקים עם תיקי האוכל המאובזרים שלהם התחלנו לדבר. הא ודא, איי ובי. לא יותר מידי. היא נזכרה שלא עשינו היכרות של ממש אז היא מחייכת, אומרת את שמה, וכמובן- מושיטה את היד. אני מתחיל להסביר לה שאני דתי ולא... ונמרח בהסברים ולה אין אפילו מושג קלוש מאיפה נפלתי. נותנת בי מבט כאילו אני לוח מלא בנוסחאות של אינטגרלים שאח"כ התחלף לכזה שהיה מתאים במקרה והייתי מתחיל לרחף מולה.

בשלב מסוים לומדים להעריך את הגאונות שבדבר. ההתמודדות, האיפוק. האישיות המתעצבת בעקבות אותה שליטה עצמית נדרשת.

מאז אותה תקרית החלטתי שדי, מה נסגר. אני כתמיד שומר נגיעה אבל אם מושיטים לי יד אני לוחץ. לא לחיצת בדיעבד אלא לחיצת לכתחילה, כי ככה צריך. וכמה בנאלי שזה נשמע- דרך ארץ קדמה לתורה. ואם את/ה מעליב בת/ן אדם אז מה עשינו? במיוחד כאשר לחיצת יד היא בסך הכל אקט נימוסי.
מאז, כמובן, קרו עוד דברים, ובסביבה הסטודנטיאלית כבר הספקתי לחטוף וואחד צ'אפחה, טפיחות על השכם ושות'. אבל זה יכנס בעז"ה לנושא אחר שיעסוק במודעות.
אולי צריך לחשוב על איזה טי שירט מגניבה שתעביר את המסר בצורה ידידותית?! נחשוב על משו. 

נעמדים בחוץ, היא נשענת על מעקה האבן. אפשר להריח מכאן את הים.
השמש נוטה לקראת שקיעה. נחילי נמלים נעים על החול, נקודות שחורות זריזות. חבורת ילדים מתקרבת. יידיש על השפתיים, פאות ארוכות וחלקות של בלונד, שאטן וחום כהה. מסתכלים על שנינו. אני חריג בנוף המסוגר של אותו קילומטר מרובע, עליה בגלל הגיל.
אם תשאלו אותה היא עכשיו באושוויץ. שואלת אם אני זוכר. כן אני זוכר.
אני זוכר איך עברתי בין גדרות התיל לבד, מתחת לשמיים אפורים ושלג שכיסה לסרוגין אדמה חומה, רטובה. אני זוכר את עמוד השיש השחור, אות ומספר, שהוצב לצד ההריסות. שברי רצפת בטון גסה, שתי ארובות לבנים אדומות, מה שנשאר.
היא רק עוצמת עיניים לאט ומהנהנת, חוזרת על המילה "לאגר". אות. מספר.
זוכרת משהו אחר לגמרי.
מה. 

בטלפון היא אומרת שרואים שאנשים שוכחים איך זה היה אז, בשואה. זה יפה מידי, מה שהם אומרים

  
 
מכינים את הטקס באריאל. קוליסות עטופות בבד שחור נושאות כותרות על גבורה ואומץ. ילד שהבריח לחם, גם הוא.
טקסים. שירים איטיים, תאורה נוגה, תפאורה. אנשים עולים לאט לבמה ומספרים סיפור אישי.
בטלפון היא אומרת שרואים שאנשים שוכחים איך זה היה אז, בשואה. זה יפה מידי, מה שהם אומרים, מציגים. מה שמספרים לי.
היא תהתה פעם כיצד שרדה. רשמה על פתק קטן ובקשה שיעבירו אותו לעיתונאי שבא לאסוף עדויות.
"אני שואלת את עצמי איך נשארתי בריאה בנפש ובגוף? שעה שהייתי מיועדת להיות חלק מהפרמידות של המתים, לשם נזרקו יותר זריזים, יותר חזקים, יותר חכמים ממני. התשובה שלי על שתי השאלות היא: בזכות ההשגחה העליונה- שרדתי".


יום הזיכרון.
עומד בחלקה אקראית בבית הקברות הצבאי, לא הספקתי להגיע לזו שרציתי. צפירה. רחשי התנועה והדיבורים נאלמים. ציפורים מפירות את השקט, שיעול מרוחק. נמוגה בשלבים, היא מסתיימת. רב נושא תפילה. אל מלא רחמים. דום, נח. נציג הכנסת, השר אלי ישי עולה לדבר.
יום הזיכרון, שם, בצמוד לאבל של יום השואה מכניס לפרופורציות.
מילים שמנסות להשתתף בצער. קברים. חם. שמש. שום תפאורה. ללא אורות רכים, עמומים. סיפורים טריים שהזמן עוד לא הספיק לעבד.
חברים שתיארו לך מה שקרה בלבנון. מה זו לחימה, פחד.
רגע אחד וחברים שאינם.


אתה חוזר אל השלט ההוא, הילד שהבריח לחם. מנסה לדמיין איך הוא נראה, מנסה לחשוב מה עבר לו בראש. איך הרגיש החייל. אומץ? גבורה?
סצינות עוברות בראש. כיצד סיפורים נבחרו לשקף מציאות הזויה. אותם דמויות שנבררו, אמיצות ובעלות מטרה, מבין אלו שנשברו, שלא יכלו. 
מעדיפים לזכור זאת כך.

בית המקדש השלישי עשוי להיות שונה, אולי אף באופן חריג למדי. אולי גם לא יקריבו בו בע"ח
פסח הלך חלף בתרועות המימונה. נצנצים ובדים בוהקים, דרבוקות, סלסולים ומתוקים. עכשיו, כשכבר הכל מאחורינו, והמצפון לא יעיק עלינו כאשר שנה לפנינו, זה זמן טוב לצאת בהצהרות לא מבוססות לגמרי בנוגע לקטניות.
חלק קטן לא יאהב מה שאני עומד לומר, חלק גדול דווקא ייהנה מהרעיון, וחלק עוד יותר גדול בכלל לא יבין על מה המהומה. ובכן אז ככה – תוך מספר שנים, נאמר חמש לערך, יהיה מותר לאכול קטניות.
יהיו מי שיתנגדו, ככל הנראה, אך תוך דור-דוריים גם אותו זן עיקש יכחד.

הקושיות המוכרות מבית המדרש עולות שוב ושוב. אבל אני אינני מעוניין להיכנס לפלפולים בהילוך סרק. אני בא ליישר עניבה, למתוח צוואר, להביט, עוטה מייק-אפ, בעיניים בורקות היישר לעדשה. כאן אני בא לדווח מן השטח.
נתרכז לרגע בשתי קבוצות איכות המשתתפות בשמחת החג שעבר עלינו ברוב טובו.
הראשונה, ובה בני/ות ישראל היקרים, לא בהכרח לובשי כיפה או חובשות חצאית, אולם ככלל, שומרי מסורת הנם. כשר לא אומר להם הרבה, קטניות לא כל שכן, אבל מקפידים הם קלה כבחמורה והרבה פעמים גם ישקיעו מאמצים מנטליים ומונומנטליים כאחד על מנת לאכול כיאה לצו ההלכתי. "למה" חשקה תודעתכם? לרוב התשובה הניתנת היא שזה חלק מן התרבות. אם הייתי סציולוג ממונטווידאו הייתי טוען שהם חשים שייכות לקבוצה האתנית ומעונינים להשתתף במשחק. אני אישית חושב שזה יפה.

הקבוצה השניה דווקא כן חובשת כיפה, לגבי החצאית אני לא כל כך בטוח, ממילא היום גם זאת כבר לא משקפת יותר מידי. הם שומרים כשרות אך בכל הקשור לקטניות הם יודעים שזה "סתם". מקרה קמעא שונה מאחר שהמצפון ישנו מה שהופך את הקטניות לעסק מעצבן, מה שגם לא מפריע להם לאכול אותן בלב שקט, כמעט לגמרי.

תגידו, נו בסדר אז יש כאלו שמכבדים בלי לשאול שאלות. תאמרו, סתם חפיפניקים. ולמרות כל זאת האמת מחוונת בחדות, פלוס נורת אזהרה, לציבור אשכיינזי נכבד שאוכל קטניות מבלי להניד עפעף, קהילה המתרחבת מידי פסח גם בגלל חומוס על המצה.
חלקן התחתנו עם ספרדי, מה שהופך את זה לכשר. מנגד, ניצבים וניצבות, בנות עדת ספרד שנישאו לאשכנזי ונשארות נאמנות למסורת אמם ואשכנזים שנטמעו במסורת נשותיהם. וכמובן, ילדיהם של האחרונים, שכבר פיתחו את החידוש מבית למסורת בפני עצמה.


שתי שיטות בפסיקת הלכה.
האחת היא פסיקת אמת, פתרון הנצרך לתקלת מה.
השניה היא פסיקת חיפוי. עניין של מה בכך האמור להיות מותר ועקב מניע כולשהו הופך לדג. נאסר.
והנה ימים מספר לפני פסח האשמה בעלת כיסוי רבני עולה באתרא דאינטרנעטא. באופן מפתיע רב יוצא חוצץ נגד קטניות לאשכנזים.
בכדי לא להאריך בדברים אסכם את האירועים האחרונים.
אשכנזים, רבים ומתרבים, אוכלים קטניות בפסח.
רבנים מגלים סדקים בגדר הקטניות.
אממ... זהו.

האמת מחוונת בחדות, פלוס נורת אזהרה, לציבור אשכיינזי נכבד שאוכל קטניות מבלי להניד עפעף, קהילה המתרחבת מידי פסח גם בגלל חומוס על המצה

הבעיה האמיתית שמפניה הממסד הרבני וחבר נאמניו, עלולים לחשוש היא שאם אנחנו מבטלים מסורת אבות אחת, יתחילו להעמיד בתור מסורות נוספות.
מצד שני, למה לא?
אם כבר מדברים על אבות שפתחו במנהגים אז מדוע לא נברר מי הם בדיוק אותם אבות והאם באמת כל קבלה של מאן רבה דהו מחייבת באופן כה גורף.
בוודאי, ישנן מסורות שהן נכס של ממש. וזאת מפי שומר שש אשר במו עיניו חווה הולנדי המנשנש שניצל בתואנה - כי מה זו שעה.



עניין נוסף, עוד רעיון בנאלי ומוטעה המצטרף לאוסף טופח הנוצר ע"י כותבים שכנראה פולטים רעיונות לדפוס מבלי להעמיק ומתוך הנחה שאם זה יהיה כתוב זה יהפוך לאמת, כאשר הצרה היא שהם צודקים, ובעיני קוראים, באופן פסיכולוגי- אם זה כתוב בעיתון או בעלון שבת זו כנראה האמת למיתתה.
סתם כך לא הייתי מגיב, הרי אם אנחנו הופכים לעם שלם של בורים אז כנראה מדובר בהכוונה מלעיל ומי אני שאתווכח. מה גם שייתכן ומדובר בכותב נכבד בעל ידע אדיר בש"ס ופוסקים ואני הקטן לא השכלתי להבין את כוונותיו הנאצלות.
מאמר שהופיע בעולם, גיליון פסח, על קורבנות וכמה שזה חשוב ושיש רבנים שמנסים למסמס את העסק. מה שבאופן אישי הדליק אותי היית העובדה שהכותב קישר את מצוות הקורבנות למילה "סימפטית".

שוב, כמוני כמוכם, מי אני שאסתער במה שנכתב בעלון שבת, ולכן אשאיר זאת בידי הגדויילים.
1. קבלו אותם - חז"ל, שבפי הכותב נכנסים תחת ההגדרה של אותם רבנים שמנסים למסמס. ציטטה קצרה, ארבע מילים, מילה ראשונה מתחילה בקו"ף – "קורבנות בטלים לעתיד לבוא."
2. לגבי אותו נפנוף זועם כנגד השיוך של קורבנות לפאגאניזם – מורה נבוכים חלק שלישי פרק מ"ו. פרק יחסית קליט שאפילו אני הצלחתי להבין, פלוס מינוס.
3. מאמר לא מומלץ לחובבי סטייקים. חזון הצמחונות והשלום של הרב קוק. לא ארוך, מאוד מפתיע, מצפון מובטח. מצטער שאני הורס את הסוף, שם, לעניינינו, הרב נוגע בעניין הקורבנות.

באמת יכול להיות שהוא צודק וכל אותם מקורות מתייחסים לבית מקדש רביעי. בכל זאת, כרעיון למחשבה, ייתכן מאוד וכמו שבית המקדש השני לא דמה במלאו לראשון, בית המקדש השלישי עשוי להיות שונה, אולי אף באופן חריג למדי (עגול?).
אולי גם לא יקריבו בו בע"ח.
אולי גם נצטרך לוותר על השניצלים והגפילטע.
לא יודע.
מי יודע.
רק לשמור על ראש פתוח, לכל מצב שלא יבוא. שלא יתבעסו לנו פה כמה חבר'ה.