נאומו של רה"מ בנימין נתניהו אינו מפתיע, לצערנו. אמנם רה"מ דיבר על יהודה ושומרון כערש ההיסטוריה היהודית, אך כמה משפטים לאחר מכן הוא דיבר על הסכמתו לוותר על ערש זה כדי שהערבים יוכלו להקים מדינה נוספת. חסרים לנו מנהיגים עם האמונה והאומץ לומר שארצנו היא ארצנו וזה סוף פסוק, בלי להתנצל, בלי לסייג ובלי להשאיר פתח לשינויים.
באמת האמונה היא המפתח. בעיניים של העולם הזה בהרבה מצב אין מוצא. איך נעמוד מול כל העולם? איך נעשה את הבלתי אפשרי?
אבל כשיש אמונה הכל אפשרי.
הכרזתו של דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בניגוד לכל הסיכויים ונגד רצונם של המעצמות היתה בגדר מעשה אמוני (למרות שהוא הגדיר את עצמו כחילוני.
ההחלטה לצאת למבצע אנטבה גם היתה פעולה אמונית. מי האמין שאפשר לשלוח כוח צבאי קטן למדינת אויב מרוחקת מעל 1,000 ק"מ כדי לשחרור את שבויינו ולחזור בשלום?
מי חשב שאפשר היה לשלוח שמונה מטוסי קרב דרך מדינות עוינות כדי להפציץ את הכור האטומי בעיראק ולחזור בשלום?
כל אלה הם מעשי גבורה הנובעים מאמונה (גם אם היא מוסתרת) -- אמונה בצור ישראל ואמונה בצדקת הדרך של העם יהודי.
שתי התכונות האלו היו חסרות בנאום של בנימין נתניהו: האמונה בנצח ישראל והאמונה בצדקת הדרך. גם אם יש לחץ בינלאומי, מנהיג אמיתי לא יכיר בזכותם של אחרים על ארצנו. אנו נקראים יהודים בגלל חבל ארץ בשם יהודה. ואם מנהיג מוכן לוותר על יהודה ושומרון, ארץ התנ"ך: חברון, בית אל, שכם, שילה ואלון מורה, הוא בעצם נוטל את הזהות של עם ישראל שהוא קשור לארצנו שניתנה לנו ע"י בורא עולם.
צפריר רונן ז"ל, איש פורום נהלל, איש ארץ ישראל, יהודי בכל מאודו, אמר את הדברים האלו בצורה הכי חזקה ומשכנעת בנאום שהוא נשא בכנס ירושלים לפני למעלה משנה. צפו והעבירו הלאה.
טוען...