לאן אנו צועדים?

יום רגיל לאבא שלוקח את בנו לבדיקת רופא בירושלים, עיר הבירה. כך אמור היה להיות אתמול. קודם כל שמנו את פעמינו למרפאה ברמות. אמרתי לעצמי בסיפוק "בטח לא יהיו פקקים בכביש מהגבעה הצרפתית לרמות, זה מחוץ לעיר, מחוץ בלגאן". להפתעתי היה פקק, אבל לא בגלל המצעד ההוא. סתם משאית משטרתית שנתקעה בנתיב השמאלי. "טוב", נשמתי לרווחה כשעברנו את חסימה, "לפחות לא נאחר את התור כי הפעם יצאנו מוקדם".


במשך כל הנסיעה הקשבנו לדיווחים ב"קול ישראל" על ההכנות אחרונות ל"מצעד הגאווה". המונח הזה מקפיץ אותי כל פעם מחדש
לאחר סיום הבדיקה, היינו צריכים להגיע לבדיקה נוספת במרפאת לאומית ברחוב מסילת ישרים במרכז העיר. במשך כל הנסיעה הקשבנו לדיווחים ב"קול ישראל" על ההכנות אחרונות ל"מצעד הגאווה". המונח הזה מקפיץ אותי כל פעם מחדש. למה התקשורת הממלכתית במדינה היהודית צריכה לתאר מצעד של סוטי מין כ"מצעד הגאווה"? אורח חיים שהוא סטיה ושהתורה מגדירה כתועבה, מה פתאום קוראים לזה גאווה? התקשורת לא יכולה להתחמק ולומר ש"כך המארגנים קוראים למצעד". זהו תירוץ צבוע.

בחברון קראו המתיישבים לבית שנרכש כדין בדרך למערכת המכפלה "בית השלום". איך קראו לזה בתקשורת? "בית המריבה". למה? לאן נעלם הכלל שהתקשורת תשתמש בשם שבו משתמשים הקבוצה עצמה?!

זוכרים את נאמני הליכוד? נאמנים היו למצע הליכוד. נאמנים היו לשליחותם מציבור הבוחרים שהצביעו נגד נסיגה חד צדדית. איזה שם הדביקה התקשורת לנאמני הליכוד? "מורדי הליכוד", כמובן.

אבל כאן כשמדובר בקבוצה שמקדמת את השקפת עולמם של שליטי התקשורת השמאלנים, דהיינו התנהגות תאוותנית ללא גבולות, יש כלל! קוראים למצעד בשם שנתנו לו המארגנים. כמה נוח...

אה, אבל עדיין לא הגענו ליעדנו ברחוב מסילת ישרים, וכפי שהתברר, זו לא היתה משימה פשוטה. כבר בכניסה לעיר ובכל הרחובות בדרך ראינו בכל כמה מטרים קבוצות קבוצות של שוטרים. לפי הדיווח בקול ישראל השתתפו במבצע 7,500 שוטרים מכל רחבי הארץ.

מרכז העיר חסום ושומם

בדרך שמענו וגם ראינו חלק מהפגנות המחאה נגד המצעד. שמענו קינות, בכי ותפילות. לא היה לאל ידם כדי למנוע את המצעד המתועב בלב עיר הקודש. רוב הרבנים החרדיים הורו שלא להתעמת עם הצועדים ועם השוטרים וקומץ המפגינים שרצו לחסום את המצעד נבלמו בקלות ע"י כוחות המשטרה.

כשהגענו לפנייה לרחוב בצלאל, פתאום כל התנועה נעצרה. לא ידענו אם חוסמים את הפנייה לגמרי או מאפשרים את הכניסה רק לבודדים. כשסוף סוף הגענו לראש התור, הסברתי לשוטרת שאני צריך לקחת את הבן שלי לבדיקה רפואית (הראתי לה את המסמכים כדי לאמת את דברי), והיא נאותה לתת לנו לעבור. בהמשך נתקלנו בעוד כמה מחסומי משטרה שחסמו את הדרך ונאלצנו להתרחק לא מעט עד שמצאנו מקום חנייה. התחלנו ללכת ברגל במהירות כדי שלא נפסיד את התור אצל הרופא. במרכז העיר כל הכבישים היו חסומים. רחוב קרן היסוד – קינג ג'ורג' שבדרך כלל הוא כביש סואן, היה שומם. גם הולכי רגל כמעט לא היו. רק ראינו עוד ועוד שוטרים, כולל היס"מ, שחורי המדים. זה הזכיר לי את הגירוש, וזה הזכיר לי עוד כמה דברים.


יגידו שזו דמוקרטיה, יגידו שזה חופש הביטוי, אבל לא באנו לכאן להקים עוד דמוקרטיה. באנו לכאן כדי להקים מדינה יהודית עם ערכים יהודיים. וזה הדבר המרכזי
שבנו לארצנו לאחר 2000 שנות גלות כדי להקים שלטון יהודי בארץ. רצינו להקים מדינה כדי לקיים את המצווה ליישב את הארץ ולשלוט בה. רצינו שלטון חזק שיוכל להגן על עם ישראל מפני אויבינו המבקשים תמיד לכלותנו. והנה אותן זרועות שלטון שהקמנו מופנים שוב ושוב נגד העם היהודי: השתמשו בצבא ובמשטרה כדי להחריב ישובים, משתמשים בשוטרים כדי לדכא הפגנות ומחאות, מפעילים את מערכת המשפט כדי לרדוף את מי שמתנגד לגירוש ולמהלכים אנטי יהודים.

והכל מגובה על ידי שטיפת המוח של התקשורת הממלכתית שאותה אנו מממנים.

יגידו שזו דמוקרטיה, יגידו שזה חופש הביטוי, אבל לא באנו לכאן להקים עוד דמוקרטיה. באנו לכאן כדי להקים מדינה יהודית עם ערכים יהודיים. וזה הדבר המרכזי.

צורת השלטון היא דמוקרטית, המדינה יהודית. מדינה יהודית דמוקרטית. יהודית – זה ה"מה", דמוקרטית זה ה"איך". לא יתכן ש"איך" יבוא ויחריב את ה"מה".

היצור הזה הסתובב הרבה בין השוטרים ודיבר במכשיר קשר. האם מדובר בשוטר ב"אזרחי"?