גזענות, "אליטה" ושבטיות מודרנית

נתנאל קראוס, י"ב בניסן תשע"ה,

Israeli medical researcher (illustrative)
Israeli medical researcher (illustrative)
Flash 90

הצגה על גזענות כלפי עולי אתיופיה. מחשבה קטנה, בעקבות הבחירות, על מה הופך קבוצה ל"אליטה". והשבטיות הישראלית שהומרה לעדות.  

כל כך חזק.
יותר מידי רגיש.
כהה וחד. מצחיק, מאוד, יותר מידי.
עומדים ומביטים על רחוב צדדי בתל אביב לאחר צפייה משותפת בהצגה. שואלים האחד את השני אם מישהו יודע לאן כדאי לנוע כדי לחוות את העיר הגדולה, לחוש תל אביביות מלבד לבריזה הלחה שזורמת במהירות בין המבנים הישנים שעוד לא נכתשו והורמו לגובה רב יותר לאורכו של אבן גבירול. קליק בודד צפונה מהכיכר המלבנית, זו שיש בה פרמידת ברזל הפוכה של פסל מריר ואנדרטה דוממת למנהיג ירוי. שלושה עומדים, חצי מוכנים, חצי מעוניינים, מאופקים. רוצים לבלות, אך רק קצת, יש בית לשוב אליו ואוטוטו חג. בודקים את תעודת הכשרות במסעדה מוכרת ומבררים עם מלצרית חדשה על קיומו של צ'אי מבוסס חלב. לא שמים לב שהם אוטוטו מתפצלים לשלושה נתיבים הנושאים את אותו המסר. סיפור כואב וחי. מציאות. גזענות סמויה שההיסטוריה בנאמנותה הרבה מכסה בשיטתיות. טפח, שנה, דור.


דקות אחר סוף ההצגה.

אחרי רעידות אדמה באומה, כשהשיח הפוליטי חוזר לרחוש על אש קטנה, כשהחוגים מתכנסים פנימה ויוצאים לגיחות מנומסות יותר, או פחות דורסניות. מתאפשר לדון בצורה שפויה בשאלות מטרידות שהתלוו לרעידה. בין היתר תמיד ישנן שאלות שחשיבותן מוטלת בספק או שהן נתפסות כלפי חוץ כקנטריות משהו. דווקא בנקודה שכזו יצא להרהר מעט. על אומנים או אמנים, איך שיבחר מי להקפיד. מעניין כיצד נחשבה דעתם של ציירים המושכים מכחולי צבע ואנשי במה המשננים טקסטים וחוזרים עליהם מידי ערב. כיצד עוררו חימה וסער זמרים וכותבים, פורטי גיטרה ורושמי מילים. כיצד חלק נפנף בציטטותיהם, כיצד חלק בז לאמירתם, לעמלם ולכל יסוד קיומם. מדוע והאיך הם רואים בעצמם שלב עליון של קיום הקורא לעצמו אליטה שמנמנה וסלתא.

למה הם אלו הנחשבים לאליטה. למה אדם שכותב משפטים קצרים נקרא משורר. למה זמר שעולה ויורד בטונים. למה שחקן שממלמל מלל שכתב אדם אחר. למה הוא נחשב לאליטה. למה פניו המזוהות וקולו המוכר עוטפים מסר בהילה של חכמת חיים נשגבת כאילו רק נודעים בוהמיים משכילים לההין. לא לחינם אפלטון סנט משוררים, כשהוא דימה לעצמו את מבנה המדינה האידיאלית הוא לא ראה מקום למשוררים. לבעלי החידודים שסוחפים אחריהם קהל מעריץ. גורם העלול להפר את המבנה היציב של המדינה.

בתקופת תל אביב, יצא לי להכיר, ולמשך זמן מה, שחקן מבוגר שעדיין מופיע על במות ומסכים. הוא גר לאורך הטיילת, באחד מן הבניינים הישנים שעדיין עומדים מספיק קרוב לחוף. מתקלפים, חורקים ומריחים מלח ועיפוש קל של דבק נגרים יבש. חדרי מדרגות חשוכים, מעוררי חשד, ודלתות עץ ישנות שמאחוריהם גרים דיירי תל אביב הישנה וזוגות צעירים שמשכירים פינה מאת היורשים שלהם. הוא, שהיה שחקן עוד מגיל צעיר על במות גדולות, פיתח אופי מחתרתי, והיום הוא מחדיר בתלמידיו בוז מר למוסדות מוכרים כמו בימה וקאמרי. כאילו מדובר בתיאטרון לבורגנים, בידור קל, כמעט המוני. נטול מסר, ריק מקונפליקט שיפר את מנוחת ההמון מלבד לקתרזיס פעוט שיתמוגג במעבר תחת שלט היציאה.


כתבה היסטורית על מגדל אייפל.
הבחינו בעובדה מספר 3, בה מצויין כיצד ה"אליטה" הפריזאית מוחה בשאט נפש מפני המחדל הכיעורי, הלו הוא מגדל אייפל. 

התיאטרון שלו, הוא תיאטרון אחר. לא של היכלי תרבות, לא של אולמות מלאים. תיאטרון של אי נוחות וצמרמורות בחדרים קטנים. הצגה שכולה אמירה ומסר המוחים בנושאים שהחברה תעדיף להדחיק, נושאים שגם אם לא נרצה בהם - נוכחים. עיסוק בדמויות מוקצות, במעשים שאינם ייעשו, וגם במחשבה ועומק. זהו תיאטרון בעיניו, זו אומנות. לא מלמולים שנועדו לבדר, שאינם דורשים ממך דבר מלבד לכסף ומקלחת, אולי בייביסיטר. זו לא אליטה, כשם שפרפורמרי הקרקס אינם, והרי מהו השוני.

לפני הצ'אי, שני ההפוכים והמאפים, ישבנו בהצגה שמוצגת זו אך הפעם השלישית. באולם רחב, עם כסאות צפופים בטבורה של תל אביב, ערש התרבות, מגדל השן ואפשר להרבות בתיאורים וטפיחות על השכם שיטפחו על עצמם הטופחים. התיאטרון המציג אינו בן בית, הוא מן הצפון והערב רק משכיר אולם. ההצגה סיפרה על בחור מרמת אביב המעוניין לעזוב לאירופה ומראה את דירתו, אשר צמודה לדירת אימו, לשוכרת פוטנציאלית שהיא במקרה גם בת לעולי אתיופיה. אם השחקנית, משפחה וחברים ישבו בקהל. האם צילמה אותה לכל אורך ההצגה, יש להניח שהיא גאה. בסיפור, האם הפולניה והשכן שמקורו בצפון אפריקה מנסים לנפנף את הבחורה וכך מתרפד לו מצע מרופד ומרופש לבדיחות על הקהילה שאוזנו על ידי בדיחות פולניה ושאר עדות. בידור עוקצני, צבעוני. קיטור חם ששוחרר על ידי פרצים קומיים. ממחיש עד כמה ישנו עדיין המתח הבין-עדתי. השבטיות לא נעלמה, היא הומרה לעדות, לאנחנו וההם. הפער אמנם נסגר אט אט, כל אחד מאבד מהשבטיות שלו ונטמע בכלל, במכנה המשותף הנוכחי, אל המיינסטרים. כך בחזרה למיקשה, יחידה. תהליך שיעבור כל עולה, כל פעם בתורו, עם צבע עורו, מבטאו, מאכליו. שבטיות מודרנית.

לקינוח, סרטון המנסה לסכם בארבע דקות את ההוויה הישראלית הנוכחית על גווניה. 
הערת מנע קטנה: הסרטון מכיל את המצוי ברחוב הישראלי (ובפריים אחד גם החוף) כך שהוא אינו צנוע לחלוטין,
מי החפץ יראה או ידלג.