מצוות שהחברה גרמא

נתנאל קראוס, כ"ב באייר תשע"ה,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
 
כיצד אנו מעדיפים מצוות ועברות על פני מצוות ועברות. האופן בו נתנהג תלוי בקרב מי אנו נמצאים. מצוות שהחברה גרמא. מה מוציא את הפרט מן הכלל, ומי יכול להשאר שייך. ולבסוף - איך ערכי אמת מוחלטים נטמעים בעולם חברתי יחסי.
 
פעם, בפאנל שנערך בערב שבועות בעיר נתניה, העלה אחד מן הדוברים שאלה. הוא השווה בין שתי עבירות, אם זכורני היטב אחת מהן אכילת חזיר והשניה אכילת עוף שלא עבר שחיטה כשרה, ושאל אם היפוטתית היינו צריכים לעבור על אחת מהן מה היינו בוחרים לעשות. באופן גורף הרוב המוחלט ימנע מאכילת חזיר. הדובר הסביר שדווקא אכילת חזיר במקרה זה פחותה בחומרתה. ועדיין, גם אחרי שאנשים שמעו זאת, גם במקרים היפוטתיים, כנראה שהיינו מעדיפים להימנע מן החזיר.

אי אפשר למדוד מצוות, לפחות ככה מלמדים. המעשה הבודד לרוב אינו המשתנה היחיד, גם למכלול וליחסיות יש משמעות. יש הבדל עצום בין אביון הקונה דג יקר לארוחת שבת ובין אמיד שקונה את אותו הדג. בין אדם שגונב יהלומים ובין אדם שגונב אוכל, אף שהפעולה זהה. בפועל אנו מייצרים מן סקאלה של חשיבות. יש מצוות שנעריך יותר מאחרות ויש שלא ייחשבו כלל. גם ישנן מצוות מוזרות וכן מצוות שאנו מרגישים אי נעימות לידן. הרבה מכך הינו סובייקטיבי, אך הרבה גם משותף.

ישנו יחס נוסף ומאוד מעניין לפיו המאמין מבדיל בין מצוות המשרתות את סגנון חייו לעומת מצוות שהן אמנם דברי אלוקים חיים מצד אחד אך מצד שני אינן תורמות לו ולכן ייבחר המאמין להתעלם מהן, לעבור עליהן, במחשבה ובמעשה. יחס שנובע משני גורמים. האחד הינו אותה סקאלת חשיבות של מצוות. סקאלה אשר  משתנה בין מגזרים ומיקרו תרבויות תת-מגזריות. הגורם השני, הצורך שלנו בקטלוג. הנוחות שאנו מוצאים בסדר. מי איתנו, מי נגדנו, מי נחשף לאיזה מידע קודם. לבן האדם אין אמת מוחלטת. מול אחד יאמר האדם כך ומול שני יאמר אותו אדם דבר אחר. על א' ינסה לעשות רושם ועל ב' ינסה שלא לעשות רושם. מול ג' ינהג בצניעות ועל ד' יתנשא. ליד ה' יראה רציני ומאופק וליד ו' ירשה לעצמו להשתטות. האדם כיצור חברתי הוא יחסי. המבחן האמיתי לכל מעשה הוא לבחון כיצד פועל המאמין כאשר דמות שהוא מעריך ניצבת בקרבתו בשעת מעשה.



נראה כמו שפן אך למעשה זהו איש בתחפושת.. ששש...

קל מאוד להאשים, לומר שהנה הוא מצד אחד עושה כך אך מצד שני הוא גם עושה כך. הנה, כאן הוא טוב וכאן הוא רע. פה הוא נוהג כמו משוגע ושם הוא לומד תורה. פה שומר על צניעות ושם פונה לאנשים בשפה בוטה. החיים מלאי סתירות, מה גם שבני אדם אינם נמדדים באופן שווה. שוב יחסיות, כזו שלפעמים מסוגלת לשמש גם כתירוץ להתנהגות קלוקלת. איך אפשר שאדם יעשה באופן עקבי עבירה מובהקת ובמקביל לכך יעשה מצווה אחרת באדיקות. איך אדם מבחין בין חשיבות של מצוות. בלי להתהפך בקרבו מן הסתירה, בלי לראות בעצמו פסול. 

בסופו של דבר, אם נבחן את העולם בשחור ולבן יצא שכולנו לא דתיים במשהו. כולנו חיים עם סתירה. מבקר מן החוץ יכול לשמש כמראה, להצביע על פגמים בזמן שהוא עצמו לוקה בשכאלו. מחזיקים במכלול כמעט שלם, חלקי באופן שמשמר את השיוך לעולם האמוני באחוז כזה או אחר, אם אפשר כלל לכמת תפיסה אמונית לכדי אחוזים.

עד כאן הדברים די מובנים מאליהם, אין חריגים בנושא. כל שיש הוא שינוי בזויות של מאזני המשקל, וזה מספיק. מעניין הוא לנקוט השוואות בין סתירות שהמשמעות שלהן הינה חד משמעית. לקחת 2 מצוות ושני אנשים. דמות א' תקיים מצווה ראשונה ותעבור על השניה ואילו דמות ב' תעבור על הראשונה ותקיים את השניה. כלפי חוץ ייתכן מאוד ודמות א' תחשב לדתית ודמות ב' תחשב ללא דתית. למרות שהסך הכולל של שניהם הוא שווה, על אף שמי שעדיין נחשב לדתי עלול לעבור על מצווה חמורה יותר.



מתהלכים בעולם חברתי יחסי.

ערכי אמת המוטמעים לתוך עולם יחסי, חברתי, תלוי ומשתנה. מצוות שהופכות לערכי טאבו רק בשל הצורך הנואש שלנו בקטלוג. מול הקושי שלנו להעריך, להעמיק, לבחון באופן אמיתי. כך נוצר לו עולם של חטאים ברשות וחטאים שאינם ברשות. עבירות נסבלות שזוכות לאישור חברתי, אפילו דתי. כל עוד נשמר הטאבו, כל עוד הסדק נשמר כסדק, לא שבר. לא נבל ברשות התורה, לא כשר ומריח. פסול ברור שמתקיים במסגרת הטאבו, שעדיין שומר על השיוך בפעולת הקטלוג. מעשים שהם מצוות שהחברה גרמא.

פעם, בביתה של דמות רבנית מכובדת, ישבנו קבוצה קטנה במסגרת של שיח בין אנשי ימין ואנשי שמאל. כחלק מדיון על זהות יהודית הדמות הרבנית אמרה שייתכן מאוד ואדם שמן החוץ, ואולי אף הוא כלפי עצמו, לא מזוהה כדתי - מקיים יותר מצוות מאשר אדם המזוהה כדתי כלפי חוץ. כבר אמר ה' לשמואל בתהליך בחירת דויד: "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". זה נשמע יפה. אנשי השמאל, שהיו גם חילונים באותה העת, אהבו את התיאוריה.

לא לחינם הרמב"ם מונה עיקרים. הוא לא מצביע על מאזן מצוות גדול, לא כובד משקל המאזניים הוא שקובע. יש מספר עיקרים בסיסיים, איתם אתה בפנים, בלעדיהם אתה בחוץ. אולי אתה עושה יותר מצוות אך אם אין לך שום מכנה משותף, אם הפרקטיקה מנותקת מן ההקשר - אז זה לא זה. כל עוד אפשר לראות בך כמי שנמנה על העיקר - אז הינך בסדר.
כך שהמדד הדתי הופך ערטילאי אף יותר. בין חזות חיצונית מחד ליישום של מצוות מאידך הרי שעולה אבחנה נוספת. אבחנה של הקשר, של מסגרת. של שייכות.



איך מודדים שייכות?

באחת השבתות בתקופת סן פרנסיסקו הגענו לסנטה קרוז, עיר דרומית לסן פרנסיסקו. בתפילת שחרית ישבנו בבית הכנסת. התפילה לא נערכה כסדרה מפני שלא היה מניין. התפללנו כיחידים ובמקום קריאת התורה הרב דרש בפרשת השבוע. מתוך הרגל שנינו ספרנו את הגברים ולמעשה היינו בדיוק עשרה. עשרה אנשים, תשעה יהודים ואדם נוסף בעל חזות יהודית מאוד שנמצא בתהליכי גיור. הוא נראה שייך אך הוא עדיין איננו. מה הופך מי לשייך. לפעמים ממש קשה לדעת, לפעמים המסגרת האיתנה נראית כה חופשית, כה מכולתית. בפועל יש דברים שגם אם הם נדמים כרחוקים מאיתנו או אנו התרחקנו מהם, גם אם מוזרים הם לנו, גם אם קשה לנו להודות בהם - בסופו של דבר אנו יודעים שהם אלו שקובעים.