הלכתי עם בת דודתי לעמונה.
עולות בשביל בשתיקה והזכרונות צפים.

איך עליתי בלילה בשביל החשוך.
איך אחרי שמועצת יש"ע סיכלה את הנסיון לפנצ'ר את השופל נ' נשברה והלכה, ואיך אני בעצמי נשברתי באותו רגע כשהיא הלכה, וכמה שמחתי אח"כ כשהיא חזרה.
איך בצר לי פניתי בטרוניה לפנחס וולרשטיין, ואת התקהלות רבתי שנוצרה כתוצאה מכך תוך 3 שניות בערך.
אני זוכרת את הצעקה שהדהדה בחלל, שם באולפנה רגע לפני שאת האפס, רגע לפני שעלינו. "אז איפה פה המאבק, איפה פה המאבק?" ואת הדממה הרועמת לאחר מכן.
אני זוכרת את הכל, את הדיונים על דרכי המאבק, את הרצון למאבק שלא יהיה אלים מדי, רצון שנרמס תחת פרסות הפרשים השועטים, את הדילמה שלנו, בבית, על הגג או ברחוב. הרב אליקים אמר שהבנות שלו בבית.
אני זוכרת את הלילה הארוך, מקופלות על השיש בבית מספר 3, אני נשענת על צ' כדי לא ליפול.
איך הכנו דליי מים, ואת הוויכוח האם זה מוסרי לזרוק בחזרה החוצה רימוני גז.
איך צ' מצאה שקית אחת של סודה לשתייה שחילקנו בין כל הדליים שיהיה לכולן.
זוכרת את האלות המתנפנפות מבעד לחלון, את השירים ואת הצרחות כשפרצו השוטרים את הדלת. את האזיקונים ואת הפחד.
את הסכם תאטרון הבובות שעשו עם הצבא שהסכמנו אליו כי בעצם אף אחת לא תכננה ללכת מכות עם יסמני"קים.
איך שפכתי בקבוק שלם של מים על המג"ד, וכמה שהוא התעצבן בגלל זה.
איך משכו אותי וגררו אותי עד שזרקו אותי לבסוף בחוץ על הברזלים.
איך השוטרים גילגלו במדרון את הבנות, צוחקים לכאב.
איך ברגעים הראשונים צ' עצרה אותי מלרוץ בחזרה ואיך הסתובבתי אח"כ סביב סביב מנסה למצוא פרצה בשורות השוטרים כדי לחזור בחזרה.
איך חיפשתי את החברות שלי אחרי שהכל נגמר, לראות שהכל בסדר איתן, אבל לא הכל היה בסדר.
איך נ' ראתה אותי מיד אחרי וחיבקה אותי, כשכל כך הצטרכתי.
איך עברתי בין הקרוואנים עד שהשגתי סיכת ביטחון ושקיות זבל, ואיך התחלתי לאסוף את הזבל במין הגיון מוזר כאילו כלום לא קרה, מנסה לא להתפזר לאלף חתיכות.
את הירידה הארוכה בחזרה מעמונה, את התשישות, את הכאב, את ההמתנה הארוכה לאוטובוס שיקח אותנו הביתה ואפילו את המנטוס שמישהו חילק לנו באוטובוס.
את הכל ועוד הרבה יותר.

חזרתי לעמונה, היה שם שקט, אבל הדים ממה שהיה נשמעו, המקום לא שכח את הזוועה.

אנחנו פוסעות, מוצאות דרך להגיע למתחם הבתים. סופרת 1, 2, 3. זה הבית שלי, מרימה שבר קטן של אבן ירושלמית. עברנו על שורת הבתים וירדנו חזרה.

לא הפסדנו בעמונה. נכון תשעת הבתים נהרסו, אבל הרמנו ראש, נלחמנו על ארץ ישראל, לא נתנו שיהרסו בתים בארץ ישראל סתם כך. נפגענו, אבל התחזקנו. בזכות עמידתנו האיתנה בעמונה נדחו צווי ההריסה על מאחזים אחרים.
נוער יקר, בכל מקום שאתם, כל מי שהיה שם ונלחם כי ארצנו חשובה לנו ואנו מוכנים למסור עליה את הנפש. כל הכבוד לכם, עלו והצליחו, התחזקו, ה' עמכם.

עמונה תשס"ו, ללא מורא.

--------------------------------------------------------------------

ואיך עכשיו בלא ברכה לראש השנה? אומרים שנה טובה ומתוקה. ונשאלת השאלה, מדוע מוסיפים את המתוקה? האין די לנו בטובה? אלא שטוב זה דבר מוחלט, שאיננו תמיד מסוגלים לראותו, מתוק לעומת זאת זה משהו שתלוי בהרגשה שלנו. לכן שהשנה תהיה טובה אבל גם מתוקה, שנרגיש את הטוב שהוא טוב.

בברכת שנה טובה ומתוקה מדבש.