היסוי קולות, ערכים חשודים ויציקת מטרה

נתנאל קראוס, ה' בתמוז תשע"ה,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

תוך כדי חיפושים אחר משדר טלוויזיוני עבור מטלה לימודית נתקלתי, איך לא, בכמה פרסומות מעוררות השראה, אך זה לא העיקר. מפה לשם הגעתי לסרטון נוסף שכותרתו "אנשי רוח מדברים על מלחמת לבנון השנייה". רק הכותרת לכשלעצמה מגרה את יצר ההשכלה שבנו. הממ.. להקשיב לדברי חכמים, לשמוע מה יש לאנשי רוח נבונים לומר. אז הקשבתי. זה בסדר שיהיו דמויות בעלות דעה ביקורתית. זה קצת מוזר שלא היו אנשי רוח בעלי דעה שונה, שם באותו הסרטון. כאילו מישהו אסף במכוון נושאי תארים בעלי דעה מסוימת, והציג בפנינו מקבץ חד גוני כאשר הוא מכריז "אנשי רוח" ולא ממקד באומרו "אנשי רוח בעלי דעה איקס מדברים על...".
 


לא רוצים? לא צריך..

פעם השתתפתי בסדרת מפגשים בין ימנים ושמאלנים. הימנים מאזור ירושלים והשמאלנים מאזור תל אביב. הימנים כולם דתיים למעט אחד שבא ממשפחה מיוחסת אך לא נושא כיפה לראשו, והשמאלנים אנשים טובים ואידיאליסטים, לא כל כך דתיים, כאשר חלקם הרכיבו לעצמם מעין יהדות. מן המפגש הראשון יצאתי נרעש למרות ההכנה שקיבלתי מראש. אתה קודם כל צריך להרגיש את הפער לפני שאתה מנסה להכיל אותו באופן תיאורטי. ככה זה. ראשית אינך מסוגל להאמין איך מישהו לא רואה את המציאות כמוך, לאחר מכן אתה חושק שיניים וסופג את הזלזול המנומס שמופגן כלפיך ואז עוד כמה שלבים עד שלבסוף אתה מפתח עור של פיל. השלב האחרון הוא שלב מתון יחסית לשלבי הכאוס שמשתוללים לאחר הזלזול המנומס. שלב בו אתה מבין שמצד אחד צריך לשמור על הגשר הקיים ולהיות מנומס אך מצד שני עליך לעמוד איתן. 

כשזה מגיע לפוליטיקה זה אף פעם לא פשוט. בלתי אפשרי לנהל ויכוח. הרגש מציף כל סביבת דיון, מלבד אולי סביבה מבוקרת עם טיימרים וחליפות. כשזה מגיע לפוליטיקה אף אחד לא מצליח להתנסח כראוי, להביע תפיסת עולם שנבנתה במשך שנים לכדי משפטים ספורים. זה לא עובד ככה. 
במפגש הראשון דיברו על יהודה ושומרון, ושפשוט צריך להחזיר וזה בכלל לא נראה להם מעשה כואב או קשה. זה סתם עול. נעשה חצי-חצי ויהיה שלום. נעשה חצי-חצי עם כל מיני ניירות וטקסים. ויהיו שם גם צלמים ועיתונאים וטרנזיטים עם אנטנות. חלק מהם לא הגיעו מעולם ל"חצי השני". מעבר לקו, להר, לערפל. הם חושבים שזה לא מוסרי לסמן שם שבילים או אפילו סתם ללכת למכולת בשביל לקנות קוטג', ובטח לא מלפפונים כבושים.

מה קובע את ערכו של דבר-מה בעיני המתבונן. למה משהו עבור מישהו מסוגל להיות בעל ערך יסולא מפז ועבור אחר שוויו אפסי ואף שלילי. אף כשזה מגיע לחיי אדם - ערך שאפשר בוודאי לומר עליו שהוא אבסולוטי - גם אז אובדנו של יחיד יכול להסב צער רב ואילו היספותם של אלפי אלפים עלולים להסתכם בדפדוף נוסף בעיתון. מה הופך מה לחשוב. מהו ערך. מהי המהות של הערך. דברים אינם חשובים סתם כך. אנשים פועלים בכדי להשיג דבר מה או כפי המתואר בקלישאה: לכל אחד יש מחיר. לכל אדם יש פרמידה של ערכים, וכאשר ישנה התנגשות בין מה למה - הערך כבד המשקל מכריע. מה חשוב לאיש "הימין", מה חשוב לאיש "השמאל". מה פתרונו של כל צד לתרחיש הגרוע ביותר. נאמר, אם נמסור חצי ארץ וזה לא ילך. האם יהיו מי שיאמרו "לא נורא, ניסינו.. ממילא לא היה פה משהו מרשים כמו ניו יורק או איזושהי עיר בירה אירופאית עם פסטיבלי מוזיקה ראויים. אז נעבור, מזל שהוצאנו דרכון ליתר בטחון". האם יהיו מי שיגידו "לא נורא, זה גם ככה לא היה מאה אחוז בדרכה של תורה. עם מנהיגים כאלו, עם חוזה שכזה. איך בכלל שומרי תורה הצביעו, איך שיתפו פעולה. בושה. בדיעבד. אז נעבור חזרה לגולה, מזל שהוצאנו דרכון ליתר בטחון". 
 


רשמיו של מארק טוויין ממסעו בארץ ישראל בשנת 1867   

מארק טוויין, בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" משנת 1869, מסכם בפרק ט"ז את דרכה האחרונה של קבוצתו בארץ ישראל - מירושלים לאוניה ביפו, במילים אלו:
"תם מסע עליית הרגל. טוב ערכנוהו כדי לזון את עינינו במראות-טבע מלבבים, שכן נוחלים היינו אכזבה - למצער בעונת שנה זו. ב"החיים בארץ הקודש" מעיר המחבר: 
"אף על פי שמרבית ארץ הקודש תראה חדגונית וסרת חן לאנשים הרגילים למעטה מתמיד-כמעט של פרחים, לנהרות שופעים ולפני קרקע רב-גוניים בארצנו שלנו, עלינו לזכור שחזותה בעיניהם של בני ישראל לאחר מסע מפרך בן ארבעים שנה במידבר הייתה בוודאי שונה לחלוטין.""
ובסופו של הפרק חותם טוויין את מסעו בארץ כך: "שוממה ומכוערת. וכי למה לא תהה כן? הייתכן כי קללת-שמים תנווה ארץ? ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. מקודשת היא לשירה ולמסורת - היא ארץ-החלומות."

המרגלים נכנסים לארץ וחוזרים משם. הם מתארים דבר מה מאיים וכלב קולט לאן הדברים פונים - אז הוא מהסה לפני שהם מספיקים לחתום את דבריהם ואומר שנוכל לה. כלב מצוטט ראשון. הוא מהסה. הוא לא ממתין. חורגים מהגימ"ל-גימ"ל, אז הוא זורק קסדה קדימה וזועק חדל. כלב אומר נוכל לה. הוא מסיט את ההקדמה הארוכה, הנכונה, זו שהחלה נוטה הצידה, בחזרה לדרך הראשית. מהסה ואומר שהמלחמה במהותה מוצדקת. שאנו לא הרעים פה בסיפור, שאנו נלחמים על קיומינו.
מהסה ואומר שזה לא סתם, שזה חשוב. 
מהסה ואומר שזה לא אגדה, אם תרצו.
מהסה מפני החשש והפחד.
לקרוע דפים באו"ם.
לומר "שמו"ם".

יש קולות שצריך להסות. קולות גוברים, עולים, שאף מקדימים דיבור נכון וחכם - ואז פתאום קולט המאזין באיחור לאן הדברים הולכים. במאבק על הרוח קיים משולש של של שני מומחים המצדדים בבעד ונגד, ומאזינים. קולות של פחד נקלטים מהר על פני השטח אך הטוב מושרש עמוק בפנים. כה עמוק שלפעמים נצרך זעזוע אמיתי כדי לחושפו. זעזועים שהאומה היהודית ספגה לא פעם.
 



עם סיפלי קפה מול הרים עצים ואבן, סיפר לי עולה על כך שבארץ מולדתו ישנם מנהיגי קהילות שביקשו מאישים שדיברו על עלייה לא לשוב לדבר כך באוזני חברי הקהילה. מנהיגים שאומרים לא לעלות ארצה מהר, מפני שעלייה צריך לעשות במסודר. כך הזמן עובר ואנשים מעמיקים שורשים בנכר. ילדים בבתי הספר, בית, עסק ושאר חובות ורווחים. ראשי קהילות שנותרים ראשי קהילות.

מרגלים. בעלי ערכים. רצונם הוא רצון. שאיפתם היא שאיפה. ואף אם השיח זהה - השאלה היא מה רוצה הוא לשמר, מהו חפצו - מהו המניע. האם המטרה היא אותה מטרה-משותפת או שמא לא. זו מחשבה מפחידה, לחשוב שיש מי שמדבר בשפתנו, מי שאנו רואים בו אח ואחות, מי שפועל למען מטרה זרה. זו מחשבה מפחידה מכיוון שכך נוצר כר רך לרעל הקרוי "חשד". כל דבר מתוקן ויציב בנוי על יושרה ואמון. עסק מצליח בנוי על אמון. אחדות, שיתוף פעולה, בניה. לחימה משותפת או נמנום בצל. פעולת ההיסוי זמנה הוא ברגעים בהם החשד מחלחל. אולם חשוב מכל - פעולת ההיסוי לעולם אינה פעולה בודדת. אל השקט שנוצר, אל המתנת המאזינים, יש לצקת תוכן והסבר - מטרה משותפת.