שלח תשלח

בני בר יהודה (וולף), י"ב באלול תשע"ה,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ככל שהקיץ קרב לסופו, טיפס מפלס החרדה של שלומי ביחס הפוך למפלס הכינרת היורד.

כן, כן: אחרי חצי שנת אבהות טרייה לעולל מתוק שעוד לא עונה לשם גורי, הגיע הזמן להפקיד אותו בשעות היום במעון המקומי.

אלישבע אשתו הרגיעה אותו שמדובר במקום נעים, שהמטפלות מקצועיות ונעימות לילדים, ושזה רק לחצי יום.

שלומי שאל אם היא לא רוצה להמשיך את חופשת הילדה ושהוא יעבוד יותר קשה.

המבט הנזפני היה נחרץ דיו כדי להבהיר שלא, ממש לא.

"ואתה צריך ללמוד לשחרר", היא אמרה לו. "ממש כמו הדג ההוא בסרט על נמו".

זה היה הצד הפחות נעים בחופשת הלידה, הוא חשב לעצמו. לאלישבע היה המון זמן לראות סרטים (מצוירים בעיקר), והיא התחילה לפתח כל מיני תיאוריות על איך בונים סיפורים כאלה, ושמאחורי כל הצחוקים והדאחקות הם בעצם מלאים במסרים שנועדו לשעשע או לעורר מחשבה אצל ההורים שנגררים עם הילדים שלהם לקולנוע. טוב, לפחות זה ככה בטובים שבהם.

מדי פעם, כשהוא היה מגיע עייף מן העבודה, היא כמעט הכריחה אותו לשבת מול המחשב לצפות איתה במשהו שהיא אהבה. "לחפש את נמו" היה אחד הסרטים האלה. על דגיג קטן שיש לו אבא חרדתי בגלל טראומה קודמת (איפה יש לדגים טראומות, הוא שאל את עצמו כשנאבק בעיניו הנעצמות), ואז הוא מורד בו ויוצא בעצמו לים הגדול, נלכד בידי בנאדם וגורר את אבא שלו להרפתקה בלתי רצויה בעליל כדי לחלץ אותו. הסוף טוב.

"אתה מבין?" אמרה לו אשתו במבט המחנך הזה שלה, "אם אתה לא תתן לו להשתחרר בעצמו, בסוף הוא ימצא את עצמו בים שוחה עם כרישים, ממש כמו נמו".

שלומי כבר היה חצי רדום בשלב הזה, ובאותו לילה הוא בעיקר חלם על גורי משתעשע עם כרישים מצחיקים לכאורה, שמתווכחים ביניהם באנגלית (במבטא אוסטרלי, כמו בסרט) באיזה סוג מתכון כדאי לבשל את התינוק עסיסי הזה. וגורי צוחק איתם ועושה את כל החכמות שלו, והוא מנסה לצעוק לו שישחה משם מהר כי זה נורא מסוכן, אבל הפה שלו מלא מים.

ידע הוא כוח, כך אומרים כולם. צריך פשוט לשאול ולברר. מערכת השאלות והתחקיר שהוא ביצע במעון המקומי שלהם לא היתה מביישת שום עיתונאי צמרת או סוכן של שירות חשאי. לזכותה של מנהלת המעון, היא התייחסה לכל החרדה שלו בסבלנות רבה. הוא רק קיווה שהיא סבלנית באותה מידה גם עם הילדים שתחת אחריותה. אבל לך תדע.

בכל השבועות שלפני פתיחת המעון, שלומי היה קולט בחדשות ידיעות מדאיגות על מטפלות או גננות שמתעללות או מציקות, והאם צריך או לא צריך לשים מצלמה במעון או בגן, ומה עושים אם הילד בוכה ואף אחד לא שם אליו לב, ואיך, למען השם, הוא יוכל להיות בשליטה מוחלטת על גורלו של היקר לו מכל?

התשובה המצערת היתה שכנראה אי אפשר, ומתישהו גורי ייפגע ממישהו, אפשר רק לצייד אותו ביכולות ובכישורים להתמודד עם זה הכי טוב שאפשר, לקוות לטוב ולהתפלל.

 

וביום הראשון למעון הוא הכניס את גורי בעצמו למעון. רק לוודא שהכל בסדר.

מטפלת התינוקות היתה נחמדה וחביבה, והציעה לו לקבל את התינוק לידיה.

שלומי היסס קצת.

ואז הוא ראה שמהתקרה למעלה תלויה בובה של דגיג מוכר. נמו.

והוא נזכר שבסופו של דבר הוא החליט לברוח לים הגדול כי אבא שלו היה כזה לוחץ.

ובסוף בסוף הוא ידע איך לפתור את המצב.

עם קצת עזרה מאבא שלו.

אז שלומי מסר את גורי לידיה של המטפלת.

מזל שביום הראשון זה רק לשעתיים-שלוש.