יום כיפור על החוף

נתנאל קראוס, י"ג בתשרי תשע"ו,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

שוב תקופה חדשה. תקופות זה דבר מעניין. כל מי מאיתנו ממסגר את חייו לפרקים, רק בצורה שונה. יש שמחלקים חייהם לפי מסגרות. יש שתולים זאת בהרכב הסובבים שמשתנה סביבם, בתקופות של מעגלי חברים, משפחה, קהילה. יצא לאורך השנים שחלוקתי האישית מובחנת על פי אזורים. גם אם באופיי אינני טייל גדול הזדמן לי לנוע בין מקומות. לפעמים לשעות ספורות באופן יומיומי וקבוע מתוקף עיסוק ולימוד. לפעמים לתקופות ארוכות יותר מתוקף רצון כזה או כזה. בכל אופן, בעת מעבר תקופה, במיוחד כשהיא חופפת באורם של אירועים נוספים, משהו מתחדש באדם. אולי אלו הפסיעות החדשות בנתיב הלא מוכר. היציאה מן השגרה המערערת קלות את הבטחון. אפשר להוסיף לכך עוד גורמים חשובים לא פחות כמו מרקם חברתי חדש שיש להשתלב בו, אחראיות שיש לשאת בה, התמחות שיש לרכוש ועוד ועוד. במבט רחב יותר הרי שהחיים בארץ מכריחים אותנו להתמודד. לא רק עם תורים קטסטרופליים ברשתות שיווק בתקופת החגים. לא רק עם חברה מסורתית עם מנעד רחב. לא רק עם היסטוריה שמדברת מכל קיר בו שלטים שהשלטון המקומי מקפיד לתחזק. החיים בכלל מכריחים אותנו להתמודד. החיים בארץ מכריחים אותנו להתמודד עם עוד כמה דברים שהחיים בחו"ל פוטרים אותנו מהם. למשל מביכור המבנה החברתי כקהילה גרידא. מבנה שהוא הרבה יותר נח ממבנה חברתי של מדינה. 
קהילה היא דבר מעניין. מדינה היא דבר מעניין. אפשר להסתכל על מדינה כעיין קהילת-על. אך הסתכלויות כאלו ניתן להניח לחברי מועדונים אקדמאיים בפנסיה.
באחרונה נתקלתי בפילוח אקדמי מעניין בנושא דת ומדינה. על פי הסטטיסטיקה המתוארת שם החברה הישראלית מתחלקת באופן גס ל20% דתיים וחרדים, 70% מסורתיים ו-10% חילונים באופן טוטאלי. האמת היא שאינני בטוח אם החלוקה היא ביחס ליהודים בפרט או גם לישראלים שיש להם קשר ליהדות דרך אב וסב שלא על פי ההלכה. אך באם ההכללה היא אכן רחבה יותר הרי שהניצוץ היהודי אכן מפעם בכולנו.

אז קצת התחלתי לספר על התקופה החדשה. ובכן. ישבנו במיזוג והיה נעים בפנים. היה קפה ומים קרים. ונטה הסתובבה בזמזום קבוע. מולנו, מבעד לחלונות הגדולים, אבנים קטנות נפלו  בין הפיגומים. בכלל כל האזור שוקק מנופים ועגורנים. פועלים חגורים ברתמות שעולים ויורדים לצד הבניינים העצומים ואנשים בחליפות שצועדים בסך מבעד לשילטי האזהרה והגדרות מפח שהוצבו סביב האתרים. הזמן תקתק והצורך האנושי לחלוק חוויה עלה. אז דיברנו על איך היה יום כיפור לכל אחד מאיתנו, גם למי שצם בין הארוחות. מסתבר  שהרבה אנשים באים אל החוף ביום כיפור. מתרווחים במרווחים ראויים של עשרה מטרים ומקימים מאהלים וציליות. יש כאלו שגם מביאים מקרר. משפחות. חבר'ה צעירים, אולי חיילים. אף אחד לא מפעיל מוזיקה באופן רועש. אף אחד לא פותח שולחן גדול ומנפנף על ערימות היסטריות של סטייקים מתובלים במלח גס ופלפל גרוס. גם נראה שהרבה צמים שם על החוף. מול האוויר הנקי שבא מן הים, מול תנועת הגלים העקבית. בצל. האמת, הוא אמר, הכי יפה זה שכולם מחכים עד ליציאת היום ורק אז מתקפלים ונוסעים.

אותו מאמר אקדמי שפילח את החברה היהודית בישראל הובא לטעון, כדרך אגב, ששני הקצוות - החילונים שבמיעוט והדתיים שבמיעוט - מתחרים על דעת הרוב - אותם 70% מסורתיים. כל מי שצם או חצי צם או לא כל כך צם או יודע שזה צום. כל מי שנוסע בשבת למשפחה כדי לשבת סביב השולחן. כל מי שעושה קידוש לפני צפייה בפריים טיים בטלוויזיה. כל מי שאכפת לו במידה כזו או אחרת מהשבת וגם חושב שיהיה נחמד אם גם יהיו אוטובוסים. כל מי שלא כל כך מחבב את הרבנות ובכל זאת יתחתן עם רב או בדרך דומה. כל מי שיעדיף לאכול במקום כשר. כל מי שגורם לנו לחייך באי נחת ולצקצק באופן טבעי בינינו לבין עצמנו.

בדרך כלל ביקורת היא ביקורת חיצונית. אף כשישנם מיני קולות שקוראים קריאות על חשבון נפש עצמי הרי שגם הם מפנים בעצם כל מיני אצבעות. נדמה שחסרים יותר סיפורים אישיים כמו חוויות משותפות והכרה. רק לשמוע. רק להכיר. גם אם לפעמים חומק לשיח צקצוק קל.
ניתן למסגר את התנגשות הערכים כ"מחלוקת". אתה חושב כך לראוי ואילו אנוכי חושב כך לראוי. כאשר המדד הינו מסורת די ברור מה נחשב לנכון או לא. וכאשר המחלוקת היא בתחום המסורת יש שיגדירו את המחלוקת כמחלוקת לשם שמיים. כאילו הריב הוא ריב לגיטימי. חכמים טרחו להזכיר שבמחלוקת לשם שמיים החולקים, בית שמאי ובית הלל, השיאו את ילדיהם. האם כל מי שטוען לכך שהוא חולק לשם שמיים אכן ירצה בכך?

לאדמו"ר הזקן, בעל התניא, מיוחס היגד מרתק על מחלוקות: 
"אין שלום יוצא מתוך מריבה, ובפרט ממחלוקת לשם שמים. רוב הצרות והתלאות נולדות ממחלוקות לשם שמים, הרחמן יצילנו מהן."
מרתק..