עזרת הנשים

רונן ריזק, ט' בחשון תשע"ו,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

עומדת שקועה בתפילתה.רק שפתיה נעות.מחשבותיה נסות אל העבר.שבתות וחגים בהם הייתה עזרת הנשים מלאה.מבהיקה בניקיונה.זוכרת איך כילדה הייתה כרוכה אחר אמה.מביטה בה מתפללת.פה ממש מול הוילון,הוילון שדהה מלובנו.כמו אז גם עכשיו,תקופת החגים ועזרת הנשים מלאה.ניצבת היא לבדה.  

איך קוראים לך? מהבהב הקול במחשבתה.עבר והווה מתערבבים.

היא אינה משיבה,שקועה היא בשרעפיה.

שוב נשנית השאלה: איך קוראים לך?

היא מסתובבת אל עבר הקול ומבחינה בילדה.משיבה ברכות:תהילה.

הילדה מחייכת אליה בחזרה,מרוצה בעליל מהתשובה.

תהילה שבה לסידור שמול עיניה,אך המילים מטשטשות מול עיניה.הריכוז ממנה והלאה.

היא סוקרת את הסביבה הקרובה אליה.ספסלים טיפוסיים מרופדים בחלקם.מתיישבת במקומה. קרוב מאד לוילון.הוילון העוטף ומסתיר אותה מהשאר.את הכל הוא סופג אותו הוילון.טומן בחובו כה רבות.אותו הוילון המפריד בינה לבית הכנסת.וילון עזרת הנשים.

היא מתבוננת סביבה ורואה עוד נשים סביבה בעיקר עטויות כיסויי ראש שונים.הצבעים משתנים ומעט חושפים את האישיות שתחתיהם בין אם זה כובע או מטפחת.היא כל כך רצתה להיות כמותן.עטויית כיסוי ראש.פעם היא מדדה עם חברה,כאשר התכוננה זו לחתונתה.תמדדי היא אמרה ,זו סגולה לחתונה.היא חייכה אליה.הסתירה את דוק העצב בעיניה.הזיכרון מציף את עיניה.היא מסירה דמעה סוררת מעיניה.

למה את בוכה? נורית שאלה לאויר.

אני לא,מכחישה תהילה.

אז מה זה על הלחי שלך? שואלת הילדה.

סתם גירוי בעין, משיבה תהילה ומנגבת את לחיה במהירות.

מה את עושה פה לבד? שואלת תהילה.

אני לא לבד, משיבה הילדה ומחייכת חיוך רחב ,חם ותמים כמו שרק ילדים חסרי דאגות יכולים לחייך.החיוך שלה שובה לב אך תהילה לא מצליחה לחייך.מוזר לה החיוך למראה,כבר זמן רב לא עלה על דל שפתיה.היא שכחה שיש לה על לא מעט להודות.היא התרגלה כבר לשאת את צער העולם על כתפיה.היא שכחה שיש בורא עולם שאליו אפשר להעביר את כל בעיותיה,דאגותיה וצערה.הכל בצורה ישירה­­, בתפילה.שוב ושוב ושוב עד שתיענה שהרי שום תפילה אינה הולכת לאיבוד.אם לא אצלה היא תשפיע אצל אחרת בדיוק כמו שתפילות אחרות הועילה אף לה בעבר.

יושבת מכונסת בעצמה,עיניה מול הסידור.אך האותיות מטשטשות מול עיניה.מסתובבת לצדדיה ומביטה בחטף.שאף אחת לא תראה,שלא תיחשף הבושה.היא בין הבודדות שם ללא טבעת.השאר הינן צעירות מדי,אך אם גם הן תחצנה את סף הגיל הן תהיינה במצבה.מצב של אי וודאות.

רבונו של עולם,היא מתפללת,אני לא יודעת איך לשבור את המעגל.אני עושה השתדלות.יוצאת ומתאכזבת.יוצאת ומאכזבת.גם אם יש ניצוץ של תקווה להמשכיות ,לנביטת קשר הוא כבה מהר למדי.הטישו שבידיה לח לגמרי.

היא מתפללת להתחתן.מתפללת לשבור את הבדידות.מתפללת למציאות אחרת.מעל לכל היא מתפללת לכבוש את הקנאה.למה האחרות זוכות...יודעת שכך נקצב מבורא עולם,אך נגד התחושות זו מלחמה אחרת.מלחמה יומיומית של להרים את הראש,לא להתייאש.יש ומסביב אנשים נלחמים על החיים,להמשיך לחיות, לנשום ולשאוף.אצלה, המלחמה די דומה רק בלי הדרמה ובלי התמיכה מסביב.על זה היא מתפללת כה חזק.לא למות מבפנים.

כל כך עייפה.מרגישה כמו צל,חיה בין הצללים.העצב הוא נושא כליה.מתעורר לפניה ונרדם איתה.מסביבה אנשים נשים וטף.כל אחד שייך לקבוצה מתאימה.אך היא אינה שייכת לאף קבוצה.בחגים התקופה מאפילה מבפנים.התרבות הנשים בעזרת הנשים.נשים שהיא כה שונה מהן בהרבה מובנים.לא מצליחה להתחבר.חוששת ממבטי הרחמים בה.ממיעוט השווה של פני השונה.אז מייסרת עצמה במחשבות של אם...הרבה כאלו עולות בה לאחרונה.אם הייתי מתחתנת אז.אם היו לי ילדים אז כבר הם היו בגיל מסוים.את השמות היינו בוחרים יחד.אך היא לא מצליחה לראות את דמות בעלה.בכל הפנים שפגשה,אין בהם את דמותו.היא גם לא רואה את עצמה משתקפת בעיניהם.כל כך הרבה פגישות.כל כך הרבה שנים.כל כך הרבה דמעות.

לפתע נחשול העבר עולה בה.היא כבר אינה בושה בדמעותיה.בכייה הוא חרישי.רק שפתיה רועדות קימעה.היא בוכה את צער האלמנות.היא בוכה את האמהות השכולות.היא בוכה את כל הפיגועים.את הרציחות.כל ביטוי של עצב מציף את עיניה.היא כבר אינה יודעת אם היא מבכה אותם או את עצמה.הכל נשטף והיא חשה הקלה.הוילון מולה ספג את כל צערה.

תהילה חשה בנוכחות לידה.מרימה ראשה ושומעת את קולה.אל תבכי,אומרת לה הילדה ולוחצת את ידה.הכל בורא עולם יודע ורואה.את לא לבד.מעולם לא היית לבד.תהילה מתבוננת בילדה.מביטה בה היטב.היא מכירה את השיער הזה ואת הפנים האלו.עברו לא מעט שנים מאז ראתה אותם.היא מלטפת ברכות את השיער הרך.

היא מזהה כעת את העיניים האוהבות ואת הפה.מה שמך? שואלת תהילה.

שמחה,משיבה הילדה ונעלמת לאיטה.

תקווה חדשה מתעוררת .עוד יום של ניצחון על היגון.ניגון חדש החל בלב.

תהילה,לראשונה מזה זמן רב,מחייכת.

פינת מעניין ת'סבתא

בתי היקרה,זה הכל בגלל הוילון.אני אומרת לך.תפסיקי להתחבא מאחריו.הנה רותי סיפרה לנו שהבן שלה פנוי...