שיעור תפילה 2-4 C

נתנאל קראוס, ז' בחשון תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
הקדמה:
ובכן נתחיל מימין לשמאל:
שיעור תפילה – המינוח שיעור, אינו ממוקם, בד"כ, לצד המינוח/הגדרה/מושג/שם העצם – תפילה.
זאת משום - מה לשיעור ולתפילה? פשוט יושבים ומתפללים. עוקבים אחר החזן. עונים אמן, משתחווים בזמנים הנכונים. שיעור?!
2-4 הכוונה לכיתה ב' [2 (-גימטריה)] ועד כיתה ד' [4 (-גימטריה)] בכלל
C - האות השלישית באלפא ביתה האנגלו-אמרקאי. מכונת בלעז כ- "סי" (סמ"ך בחיריק יו"ד שותקת) בעלת שתי צורות הגייה: כ-סמ"ך או כ- קו"ף, תלוי באות הבאה לאחריה לפי כללי הכתיבה/הגיה בשפה האנגלית.
מציינת בבית הספר את הרמה הנמוכה ביותר.
בד"כ תלמידי כיתות C הינם תלמידים טריים לחלוטין, שנה שניה, כאלו שהתקשו בלימודי קודש ושפת
לקחת ילד וללמד אותו שיר בסינית ושידע להגיד אותו כמו שצריך זה קשה, אבל זה בדיוק מה שהם עושים.
הקודש או מהסוג שמעדיף לחרופ ולהשלים שעות שינה ולכן נישאר ללא התקדמות בשלב הנמוך.
לענייננו.
בשעה 12:30, לאחר הפסקת הצוהריים , ילדי כיתה ג', כשאר התלמידים, חוזרים לכיתתם, מלבד שלושה.
אותם שלושה, שתי בנות ובן אחד, במקום לחזור עם שאר חבריהם לכיתה, מתיישבים מולי באולם ספורט.
"שיעור תפילה".
לשלושתם זו השנה הראשונה בבית הספר. לא, אם לדייק אלו החודשיים הראשונים.
בשביל להבהיר, בפשטות, מדוע שובצו השלושה בכיתה מיוחדת לכבודם, ובכן – לא היה להם מושג.
הם התחילו מאפס. בלי משה רבינו או אברהם אבינו. בלי ''מודה אני'' ו''שמע ישראל''. בלי מילה בעיברית. אפס.
בשיעורים הראשונים בכלל לא נגענו בתפילה. רק סיפורים – בריאת העולם, אדם וחוה, שלושת האבות ומספר התפילות כנגדם, שנים עשר השבטים, יציאת מיצרים. כשהזכרתי את המילה שואה, באנגלית כמובן, הם הרימו גבות.
לאחר כשבועיים, שלושה, התחלנו "מודה אני" ו"מה טובו", שרים.
אחת מהבנות, ילדה פשוט מבריקה, אבל מה..., צינית ברמות מטורפות, תמיד אמרה איזה מילה – טודר (שורוק, צרה). כששמתי לב לזה, נאמר לי שהכוונה לסוג של מורה פרטי, לשיעורי עזר. הם די נעלבו מההפרדה, ות'כלס אפשר להבין, הרי כל יום הם רואים את החברים שלהם הולכים לכיתה שלהם ומתפללים ואילו הם- לא.
הם קיבלו מורה מיוחד בשבילם, בגלל שהם לא יודעים להתפלל.
"בדיוק, אתם פה בשביל ללמוד להתפלל כדי שתוכלו, אפילו עוד השנה, להצטרף לשאר הכיתה" ניסיתי את כוחי , אבל ילדים יותר חושבים על כאן ועכשיו מאשר על רווחים עתידיים.
עברו מספר שבועות והגענו לשינון בע"פ, עם מעט טעיות פה ושם, של "מודה אני", "מה טובו", "אדון עולם"(בשתי מנגינות) ו"שמע ישראל"+פרשת "ואהבת".
יום אחד, לאחר השיעור, ישי אמר לי שהוא שמע אותנו מתפללים/שרים ונורא התלהב שפתאום הם יודעים בע"פ "מה טובו" ו"אדון עולם". זה מדהים, אמר, איך שכבר הספיקו ללמוד.
למען האמת אני חשבתי שהקצב איטי מידי, אבל כשחשבתי על זה הוא פשוט צדק. לקחת ילד וללמד אותו שיר בסינית ושידע להגיד אותו כמו שצריך זה קשה, אבל זה בדיוק מה שהם עושים.
אין..., הערות כאלו ממש מחזקות.
אבל לא פה קבור הכלב.
מספר ימים לאחר מכן, בשעה האחרונה אני מלמד את כל כיתה ג' חומש.
אני ממש לא זוכר איך זה התחיל, אבל איכשהו התלמידים התחילו לדבר על תפילה. אולי זה הייתי אני שהעיר או אחת הבנות שסיפרה שלמדו איתי מנגינה ממש כיפית ל"אדון עולם". בכל אופן, כדי להוכיח, התלמידים שלי (אוי, אני כל כך גאה) התחילו לשיר את המנגינה שלמדנו. שאר כיתה ג', שיודעים להתפלל, אך לא הכירו את המנגינה שתקו.
ואז, אחת הבנות, שכבר יודעת להתפלל ברמתה ומתפללת עם שאר הכיתה, רצתה להכניס קצת לתלמ
ואז כבר הייתם צריכים לראות אותי. כמה שאני התמוגגתי מאושר, הקראוס הכי מאושר בעולם!
ידים שלי, שלא יתלהבו כל כך, בגלל שהם, "הותיקים", יודעים יותר, והחלה לשיר "אדון עולם" במנגינה הרגילה.
היא חשבה שהם לא יכירו את המנגינה.
הייתם צריכים לראות את הפנים שלה כשהתלמידים שלי הצטרפו אליה בלי שום היסוס ושרו איתה.
את הפנים שלה?! הייתם צריכים לראות את הפנים של התלמידים שלי!!. כעבור רגע שאר הכיתה הצטרפו ל"אדון עולם" כיתתי.
כמה שהם שמחו. צוחקים בהנאה תוך כדי שירה.
דווקא אז נפל האסימון. פתאום הם ראו, בלי הסברים מיותרים שהם כבר יודעים חלק. יודעים כמו כולם.
ואז כבר הייתם צריכים לראות אותי. כמה שאני התמוגגתי מאושר, הקראוס הכי מאושר בעולם!!