שלום לידידות

רונן ריזק, ו' בכסלו תשע"ו,

שלום לידידות
שלום לידידות
צילום: אתר

 

פעם האמנתי בידידות.כזו שכיום מגדירים אותה אפלטונית.היום כבר לא.למעשה כבר במשך שנים כבר לא.אם לא הבנתם אני מתכוון לידידות בין אישה לגבר.אין מכאיבה ממנה.תמיד אחד מהצדדים מצפה יותר מהשני.מעבר להיבטים בעייתים בקשר מסוג זה,שאין כאן המקום להרחיב עליהם.אחד מהצדדים תמיד הוא סוג של ריבונד,כמו בכדורסל.או אם תרצו, שומר מסך.שומר על הגחלת של הצד השני בעוד האחד נפגש עם אחרים או סתם תקופת יובש או התאוששות מקשר קודם.נא למחוק את המיותר או כל התשובות נכונות.לא מעט פעמים הידיד נדרש לפתח יכולות של פסיכולוג.הרבה סבלנות ואמפתיה.לפי מילון ספיר ידידות היא רעות,חיבה או חברות.לפי ההגדרה הזו בכולן נכשלתי.

אתם בטח שואלים מאין כל גלי המרירות שצפים להם.אז אספר לכם.אני זוכר את היום בו נכנסה לחיי.היה זה בבית הספר היסודי.ברגע שראיתי אותה חשתי שמחה גדולה ותחושת התרוממות,מה שנקרא פרפרים בלב.הייתי אומנם צעיר בשנים אך בוגר למדי לגילי.המשמעות הייתה שיכולתי לחוש דברים בעוצמה רבה יותר משאר בני גילי.אני חושב שקוראים לזה אהבה.אבל בצורה הכי טהורה שיכולה להיות.מרוב התרגשות שגדשה את ליבי,חשתי להוציא את הכל במכתב מפורט המתאר את רגשותי.כמו כן,דאגתי לעטר אותו כראוי לבני גילי ולצד המקבל, על נייר מושקע למדי.בהפסקת האוכל שרבבתי את הפתק לתיקה וצפיתי בשקיקה בסתר מרחוק,לידע את אשר יקרה.

היא קראה את המכתב,חייכה קלות וכאילו היה מדובר בפתק שולי השליכה אותו אל הפח.באותו רגע הרגשתי איך כל האוויר יוצא ממני ואת רעש ליבי המתנפץ לרסיסים הייתי בטוח ששמעו למרחוק.הייתי בטוח שלעולם לא אתאושש.הרגשתי כל יום כאילו אני הולך על שברי זכוכיות.שברי הלב.

אך את נבכי הלב לא ניתן להבין,יש לו את דרכיו להחלים.למרות שהבטחתי לעצמי לעולם לא לאהוב אף אחת כדי לא לסבול כך..מחייך לעצמי במרירות, שהרי רק כמה שנים קודם לכן הצהרתי שאני לא אוהב בנות,בתמימות של ילדים.

לא יכולתי להתרחק ממנה לאורך שנים.מרוחק מעט,מדחיק את הדחייה.העיקר להיות בקירבתה.ידעתי שלא פגעה בי במכוון אלא בתמימות של ילדים.ומצדי הסכמתי להיות דמות המשנה.הידיד.עד כמה אנו מוכנים לטשטש את עצמנו רק לא לאבד את נוכוחותו של מישהו יקר.היכן הגבול עובר בין שימור לאיבוד העצמי לעולם לא אדע.הייתי עמוק בתוך זה.סובייקטיבי מלדעת.

השנים חלפו להן,התמדתי להיות בחייה,מצפה לרגע בו הקשר יתפתח לשלב הבא.הכרתי אותה יותר משהכירה את עצמה.אך היא לא נתנה ליבה לרמזים המעודנים שהושלכו לאוויר.ייתכן שבחרה להתעלם מהם.כנראה כדי לא לקלקל את הקשר.תמיד יש את המתח המשולב בפחד,חלילה שלא לעבור לשלב בו הידידות הופכת ליותר. אם המעבר נכשל,אין לאן לחזור.נוצר סוג של ריק,תהום שאין ממנה דרך חזרה.

שוב ושוב מאזין לה איך יצאה עם זה והאחר ואיך זה לא הצליח.תמיד אמפתי וקשוב.עמוק בתוכי דוהרת מחשבה בהירה אחת.מה איתי?אני ממש מולך,את לא רואה? מסתבר שלא...מסגרות החיים שלנו נושקות בהקבלה,לעולם לא נפגשות.שנייםה הולכים ללמוד מקצוע זהה.כל אחד נמצא במקום אחר.רב הדומה מהשונה.אך הריחוק הוא בלתי נמנע.היא עדיין מתייעצת פה ושם לגבי בחור זה או אחר.אני זורק לאוויר אם שנינו לא נשואים עד גיל 30 מה את אומרת שנתחתן.היא מחייכת אלי.איני יודע את משמעותו של חיוך זה.כנראה שלעולם לא אדע.באותה שנה היא התחתנה.

בפעם הבאה שאנו מדברים היא מזכירה בחור אחד,נשמע שזה קשר רציני.היא מעלה ספקות.שוב פעם אני נקרא לתפקיד.הידיד לעת צרה.הפעם יכולתי להתערב.להלחם.לומר את אשר על ליבי.אך אני יעצתי לה להתאזר בסבלנות.לא להשליך הכל.כולנו בני אדם ועושים טעויות.כף זכות.בתוך תוכי ידעתי שהמאבק על ליבה כבר אבוד עבורי.היא אוהבת אחר.מי ייתן ותמצא אושר עמו.ככה זה כשאוהבים צריך לדעת לשחרר.גם זו אהבה.

כשהזמינה לחתונה,התייצבתי.אתם בטח חושבים שאני נהנה לסבול.בשלב זה זה כבר לא היה סבל.זו הייתה סגירת מעגל.הלב כבר סופג הכל.בורא עולם נותן לו את הכוח.מרפא ומשכיח עוצמות של רגשות.האהבות הופכות להיות דהויות.משהו חדש נוצר.השלמה.תובנה חדשה נוצקה.סיום פרק בחיים של אי בהירות בו היטלטלתי בין הידוע לנסתר.הסוף לתקוות שווא.התחלה חדשה,בה השמש מפציעה מעט מבין העננים.החלטה שבה אומר סופית שלום לידידות.שלום ולא להתראות.אני בעד חברות אמיצה.בין אדם לרעהו וביני לאשתי לעתיד בעז״ה.קשר בונה ומכיל בתוכו את כל מה שצריך.כל העוצמות.הכל כלול.כל השאר הוא מחוץ לתחום.

הנה יש את הקרן.קרן הידידות.אמנם זו קרן מסייעת אך כל קשר בינה לבין ידידות הוא רק בביטוי המילים ומבחינה שיווקית.עוד דוגמא טובה לכך שאין באמת ידידות של אמת.תמיד מישהו רוצה יותר ממה שהשני מוכן לתת.

.

 

פינת מעניין ת'סבתא

בני היקר, מה זה ידידות? אצלנו היו רק ידיות בבית...