גאוות הסממנים ודמויות האנטי סממנים

נתנאל קראוס, י"ט באדר תשע"ו,

קשה לסלוח
קשה לסלוח
צילום: Thinkstock

על ספינת האנטרפרייז קשה מאוד לגלות משהו פרטי על האנשים שפוסעים לצידך. לכאורה כולם לובשים טייצים, אולם בפועל ישנם תגים קטנים, צבעי החולצה, כלים טכנולוגיים, זקנים, צבע עור ואורך שיער. בכל מסגרת קיימת ישנם סממנים מבדילים. אין מקום בו לכולם קוראים "בוב" ולא ניתן להבחין ביניהם. משתנים פיזיים מוקנים לנו מראש ללא יכולת בחירה אך מרגע בואנו אנו מתעטרים בסימני זהוי. תחילה לא מבחירה ולאחר מכן מתוך בחירה חלקית כאשר אנו מייחסים את רצוננו לרצון מעגלים חברתיים.

יש שמתגאים בסממניהם, יש שמתכחשים להם, יש שכורעים תחתם. מחקר מרתק הראה שסממנים משפיעים עלינו פסיכולוגית עד כדי כך שחובשי משקפיים ראו טוב יותר אילו חשבו שמדובר במשקפי מותג. ג'יפ ספורטיבי יכול לנפח אגו, להעיק על צנוע שנאלץ ליסוע בו (כן, יש כאלה..) ולהכריע הייטקיסט מובטל בשל העלויות. קשה להתייחס לג'יפ כאל מכשיר המנייד אותנו מקצה לקצה. לשעון כמציג שעה. לבגד כמחמם, לבית כחלל מגורים וכן על זה הדרך.

פאות, זקן, ספר קודש, ציצית, כיפה, וכן סממנים קשים יותר לזיהוי כגון חיתוך מלל ומחוות. סממנים לא רציפים המופיעים בנקודות זמן מסוימות כגודל אתרוג וטיסות לסקי כשר. 
בעולם הדתי אלו סממנים שדמויות מנכסות לעצמן במקרה הטוב מתוך בחירה ובמקרה הרע מתוך חוסר ברירה. חז"ל מתארים עשיית מצוות או המנעות מעשייה של מצוות בשל משתנה הגאווה - תכונה פחות מוערכת בקרב אנשי מוסר ומידה. תכונה אשר משליכה על הדרישה לקיום או חוסר קיום של מצווה רק מתוך חשש שהאדם יתגאה בעשייתו את המצווה או שאנשים ייחסו לו יהירות. לדוגמא, התדמות לתלמיד חכם בט' באב וחתן בקריאת שמע.


תראו אותי, אני נושא את "התפסן בשדה השיפון".

המעניין בעולם הדתי הינו ההבחנה בין אנשים הבוחרים להבליט סממנים דתיים ובין אנשים הבוחרים להצניע סממנים דתיים. המרתק יותר הוא בין הדמויות המבליטות לבין דמויות הבוחרות לסתור בגבולות ההלכה את הסממנים הדתיים. למעשה ישנם סממנים סותרים מקובלים וכאלו שאף לא נחשבים עוד סממנים סותרים.
יש אנשים המתגאים בפיאותיהם ובזקנם. יש אנשים שנהנים מכך שרואים אותם מתהלכים עם ספר בידם. סממנים אלו הופכים לצורת ביטוי, לסטייל, לתדמית. מיתוג עצמי בכדי להיתפס כחכם, כצדיק, כיודע דבר. נובעים מתוך השלילי, היוהרא.