שאננותו המחזורית של עם ישראל

נתנאל קראוס, ט"ז בניסן תשע"ו,

צילום: נתנאל קראוס

בוקר. מוקדם מאוד בבוקר. הכבישים ריקים. התנועה זורמת. הנהג נוסע בשקט ללא רדיו. הוא מביט קדימה דרך משקפי שמש ספורטיביות ולועס מסטיק באיטיות. חוץ ממנו וממני כל השאר חיילים. גם בקו סמוך שאנו חולפים על פניו הרוב המכריע הוא חיילים. יושנים. שם, בקו השני, קורא אדם מבוגר את עיתון הבוקר, מתעדכן בכל מה שהורס את העולם ומתאזן על ידי הפרסומות שמהללות את החיים היפים.

בוקר. מוקדם בבוקר. סתם בוקר. יום חול המועד הראשון של פסח. השמש זרחה. היונים זוללות את השאריות הרבות של החמץ שעם ישראל השליך בגינות הציבוריות. חיילות מג"ב ומ.צ מבכות את העובדה שבאוטובוס הנ"ל אין נקודות יו.אס.בי להטענה. קצינה משתמשת בנייד האישי שלה כמראה ואחת מה-מ' צדיקיות נשענת על כרית עגולה של סמיילי בוכה. יום ראשון.

 

יונים נהנות מן ההפקר בימי הפסח. צילום: Viktor Kern

בוקר. השמש טיפה מעל קו העיניים. כאשר ממוצע הגיל הוא 20 הוילונות לא מורדים מטה, העיניים מצועפות , עצומות או מביטות החוצה מבעד למשקפי שמש מעוצבים שנקנו בדוכן באחד ממרכזי הקניות המצועצעים. אף אחד לא קורא עיתון. חוץ משני מג"בניקים. אחד שעבר על המבצעים ברשת חנויות חשמל ואחת שבחנה בעיון כל כתבה. היא ישבה כשחגורת נשקה בהצלב, עם מחסנית כפולה בהכנס, שרוולים מופשלים, והנייד שלה נח על המושב לצידה. אם היו צריכים לפרוק מהאטובוס ברגע זה היא הייתה הראשונה. מקדימה, מתוך שני החיילים שהורידו מעליהם את התבורים והשעינו אותם לצידם - אולי אחד היה נצרך להזכר לחזור לאסוף אותו. אם חלילה היינו צריכים לפרוק.

בוקר. זהו קו ישיר לבירת העם היהודי. חיילים נאספים מן המרכז, תחנה אחר תחנה. עלייה משונה לרגל. ירוקה, אפורה, מנומנמת. לוחמים עם כריות סמיילי צהובות שדאגתם הנוכחית היא אחוז הבטריה. דנים במגוון התזונתי במהלך חג הפסח. בחודשים הקרובים כל הצמחיה בדרך לבירה תצהיב. גשש מדופלם היה יודע להעריך זמנים מדוייקים יותר. כעת, מלבד למספר שדות ושיחים צהבהבים, הדרך התעטרה בירוק חי מעוטר בפרחים ואדמה חומה ולחה. לקראת החום הקרב מוכנים רק שורות הסברס האין סופיות שבין תחנת הרכבת ראש העין ובן שמן.

חצי יום עבודה בחול המועד. נסיעת בוקר על קו מהיר שזה זמן רב לא נסעתי בו. שיטת החיוב בכרטיס הרב קו השתנתה. מבני תעשייה נוספים הוקמו בסמוך לכביש 6. למטה, על הכביש, נהג חדש מתופף בקצב על ההגה באאודי זהובה. טנדר לבן גורר אופנוע ים שחור. הנסיעה מאמצת קצב אחיד. יותר ראשים שעונים לאחור. העיניים נעצמות.

פסח, החגיגיות מסתתרת מבעד  ליומיום. הקצב. המטלות. האחראיות. כולנו נרד מהאוטובוס וכל אחד ילך למלאכתו, למשימותיו. בירושלים שאינה עוד אגדה, בישראל שאינה בגדר חלום. לא אגדה, לא הגדה, לא סיפור. כן דרך, כן מקום, כן עשייה. עשייה שהיא רק לכאורה מנותקת מההקשר. האדם הפועל מתקשה לראות את התמונה הכוללת. התמונה בה הוא מזמין יוגורט עם חלבה, דבש ובננה במחיר מופקע ב-"ארץ ישראל". גם בתור "לכאורה" בלבד הרי שזה בעוכרנו - אותו ניתוק מהקשר. ואז מגיע ליל הסדר, המכנה המשותף הרחב ביותר, שוב. ה"וואו" הגדול הוא שאין פה שום "וואו". כל יום שעובר מחזק את  תחושת השאננות של ה"מובן מאליו".

הגענו.
ירושלים.
בוקר טוב.
וואו.
קצת עצוב שזה נשמע ציני.
אך בעיקר משמח, 
שזה כבר כל כך לא חלום.