יום השואה. בירות, איחולים ו"חבילות נופש"

נתנאל קראוס, א' באייר תשע"ו,

צילום: נתנאל קראוס

על חגיגת החיים דווקא ביום השואה, זקנה שחובטת עם תיק יד בנאו-נאצי, והתנגדויות לא הגיוניות למסע פולין.

בירה וזכרון
בקבוצה מקומית ברשת החברתית נערה שאלה אם ידוע למאן דהו על בית מרזח הפתוח בערב יום השואה - היא רוצה לחגוג את זה שסבא שלה ניצל מן השואה על ידי שתיית בירה. מעניין לראות שאלה כזו, השאלה כלל אינה עוסקת במוסר אך התגובות כן. חגיגת החיים על ידי שתיית בירה היא עניין של בחירה אך על כל אופן לחגוג את הצלתו של הסב זה דבר יפה שאפשר לעשותו בכל אחד מימות השנה גם כן. יום השואה נועד לזכור את מי שלא שרד. את מי שהועמד בשורה ונורה, מי שהושלך לקבר אחים, מי שהורעב למוות, את המשפחות שנדחסו ברכבות משא, פוצלו על הרציף, מי שנחנקו. את מי שניסה לשרוד ולא עלה בידו. את זה עושים, מנסים, עד כמה שבכלל אפשר לעשות, ביום השואה. לחרוג באופן אישי מן הזכרון הקולקטיבי באופן פומבי מבטא את הביטוי השלילי של הלגיטימיות התרבותית והלא מאוזנת לאינדיווידואליות. או שבסך הכל מדובר במי שמהווה מקרה פרטי ולא מייצג של נערה שכמו רבים אחרים מעדיפה, בצדק, להמנע מכאב.

wałbrzyski, Poland. 
צילום: Beata Ratuszniak

כמעט חמש שעות נסיעה דרומה מוורשה. לא בשביל זה באים לפולין.

איחול ליום השואה
נע קדימה ברחוב, שקוע לרגע בשליחת מסר על ידי תדרים בלתי נראים במכשיר שאין לי מושג קלוש איך הוא עובד ולמה. משמאלי עולה קול במבטא בן מיעוטי מורגש, "יום שואה שמח גבר". רק שניה, הנה, ועוד נקודה, שולח. סימונים קטנים מאשרים לי שליחה. מביט לשמאלי. רכב כסוף, הדובר אשר התייחסות לצבע עורו גוררת תיוג כגזען הפנה את מבטו אל תחתית מושב הנוסע בחיוך מעושה. כף ידו מסתירה את פיו ואפו אך ממתאר לחייו וההתכווצויות סביב עיניו ניכר היה שחייך. מומחה לשפת גוף היה יכול לומר שמדובר על ביטוי מבוכה אולם בהקשר הדברים ניתן להסיק שמדובר כנראה בבחור חסר השכלה שמאזין לקסטות של מטיפים המעוותים כל פרט היסטורי אפשרי כדי למצב את היהודי הסביר כמקור העיקרי לסבל המתמשך שלו - הכולל בין היתר חוסר הצלחה להמיר את הידע שניסו להעביר לו בתיכון להכשרה מקצועית, ואת העובדה שהוא לובש טרנינג שחור עם פסים ירוקים זוהרים.
פעם ראיתי תמונה ממצעד אי שם בשוודיה, בתמונה צועדים עם דגלים קבוצה של נאצים-חדשים, נאצים2.0. הצלם הקפיא את הרגע המדוייק בו נראית זקנה החובטת בקשת את תיק היד שלה בראשו של בחור קירח עם דגל. אמא שלה הייתה במחנה של נאצים1.0.
תיק היה לי אך אומץ כמו שיש לזקנות לא. אירוע שכזה מותיר טעם רע. העובדה שקיימים סביבך טמבלים שמבטאים טמבליות המבוססת על שנאה. יום אחד, ניתן להניח, הם לא יהיו פה. כשכאן יישארו רק מי שירצו לחיות יחד בשיתוף וכבוד. עם כל כמה שזה נשמע נאיבי. למזלי יום קודם ישבנו עם שני בחורים בעלי מבטא דומה בענייני עבודה והייתה פגישה נעימה מאוד וגם בבוקר עובד התחזוקה בבניין אחל לי בתיאבון כשאכלתי קצת דגני בוקר בטעם קינמון.
 
אישה מכה נאו-נאצי עם תיק היד שלה.
צילום מסך מויקיפדיה

האמת היא שהגברת בת 38. תמונות בשחור לבן ולבוש עושים את שלהם. 
לינק לתמונה בויקי. 

סעו לפולין
במיני סקרים לא מהימנים, תגובניות ודעות שונות מועלים תדיר שתי טענות כנגד המסע לפולניה. טענה ראשונה היא כנגד יציאה מן הארץ - אוקיי, פה אין כר עב לויכוח, למרות שבמקביל להתנגדות חיים ומבלים כמות נכבדה של יהודים בגולה. בין היתר נסיעה לפולין אינה בדיוק חבילת נופש בניס. הטענה השנייה היא כנגד פרנסת הגויים - טענה שלכאורה "יש בה" אך לאחר מחשבה דלה לא רק ש"אין בה" אלא היא מעט הזויה שכן על אותה הדרך ראוי שהמתנגדים לפרנסת הגויים כלל לא ייסעו שכן כל שימוש בדלק מגיע הרי לארצות ערב - אוטובוס, טרמפים, אף רכבים היברידים רחמנא ליצלן. גם שלא יקנו רכב המיוצר בחו"ל, לא מכונות כביסה ממותגים גרמניים, אולי גם לא ממותגים איטלקיים ושות', ובעצם להימנע מרכישת כל מותג שמיוצר בכל ארץ שאי פעם התנכלו בה ליהודים - כי מדוע להתייחס רק לשואה. למעשה, בגלל שאנו חיים בעולם גלובלי ולא במשק אוטרקי, כל פיפס שאנו עושים מפרנס נקודות שונות בעולם. אולי כדאי להוציא ספר הלכה שיורה אילו מותגים מאילו ארצות ראויים לרכישה. או שלא.

המסעות לפולין הם דבר אחר. להגיד שזה חשוב או נצרך רק מוריד מן החוויה הכאוטית שעוברים. לעמוד בבירקנאו ליד הצריף בו סבתך שרדה את השואה עם אחיותה. לעמוד ליד גל אפר עצום של יהודים במחנה במאיידנק, כשברקע בתי מגורים של אנשי העיר. לראות את שרידיה של הקהילה היהודית בעיירות שונות. לעמוד על הרציף בו יהודים חולקו לשני טורים, חיים או מוות. לנשום את האוויר בתא הגזים, לחוש את סימני שריטות הציפורניים בקירות, את הצבע הכחול של הגז שהצטבר בקירות. זה משהו אחר.
תסעו לפולין.