יום אחד בשנה מותר

משה למפרט, ט' באב תשע"ו,

מתחם הר הבית במהלך הרמדאן
מתחם הר הבית במהלך הרמדאן
צילום: Photo by Muath Al Khatib/Flash90

בדרך כלל אפשר להכיר אותי כציוני לא רע בכלל, שאומר הלל ושמח ביום העצמאות וכל הדברים האלה.

היום, ליל תשעה באב, אני הייתי רוצה לכתוב כמה דברים אחרים.

רוב מי שנולד בשנות השמונים ואילך מדמיין את שיא הרשע בערך בגירוש גוש קטיף. הבוגרים יותר אולי זוכרים גם את אסון אוסלו (שהיה בערך כשהייתי בן 5, בגן חובה).

אבל האמת היא שהדברים התחילו עוד קודם. מרגע שאחינו היהודים הדתיים בחרו להישאר בפולין, בליטא ובגרמניה, התחיל להתבסס בארץ ישראל יישוב יהודי המונהג על ידי פורקי עול, גזלנים שעשו הכל, אבל הכל כדי להקים פה שלטון חילוני, אנטי דתי וגזלן.

ראשיו של השלטון הזה העדיפו "כסף בלי יהודים" (גיוסי הכספים בחו"ל למינהם) ומהצד השני - יהודים בלי כסף - צעירים הוללים שעזבו את פולין ורוסיה ועלו לפה חסרי הקשר כדי להקים את הקיבוצים שלהם שהיו פושטים רגל תוך שבוע אלמלא היו מסובסדים לאורך כמעט 100 שנה.

בסביבות קום המדינה, הנהגת היישוב הזה רדפה פיזית את מי שחשב שצריך לפעול אחרת מהם, הסגירו אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים ואף רצחו כמה מהם (ע"ע פרשת ידידיה סגל).

על אחרי קום המדינה יש מספיק תעמולה חרדית. לא כולה נכונה אבל קשה להתעלם מהעובדה שדברים באמת היו. סבי זצ"ל, הרב יצחק ארטין מראשון היה יכול להעיד עד מותו לפני כ-3 עשורים שבעצמו הציל לפחות שני תינוקות תימנים ש"נפטרו" בבית החולים בצריפין.

גם אחר כך לא היה חסר, החל מ"הוותיקן הזה" של משה דיין ועד לעוד כל מיני אנשים מפוקפקים שהצילו את עם ישראל משמד אבל בדרך דאגו להזיק ולקלקל בכ"כ הרבה רבדים שאי אפשר להתחיל לספור אפילו.

 

ויש כמובן עוד.

רוב השנה אני משתדל לא לעסוק בזה. יש לנו מדינה יהודית ושלטון שצריך (לתקן|להחליף|לשפר) וצריך להודות כשאפשר על מה שיש,
אבל פעם אחת בשנה מותר לכתוב גם על מה שהחבר'ה האלה עוללו לנו, ולא להתחמק מזה בשום צורה.