משיגענעס מקלידים בתוכנו

נתנאל קראוס, י"ג בתשרי תשע"ז,

צילום: נתנאל קראוס

על פרופיל הטוקבקיסטים מלפני עידן האינטרנט (שזה לא מזמן...)

פעם לא היה אינטרנט. פעם לא הייתה אפשרות להפיץ תכנים שלא אמורים להפיץ בכזו קלות. אם איזה משיגענע רצה לבזות מישהו אחר היה עליו להשקיע כסף וזמן כדי להדפיס את מחאותיו. הוא היה צריך להסתובב עם דלי, דבק ומברשת, להרים מגבי רכב, לדחוף לתיבות דואר. הוא היה עומד בפינת רחוב עם שלט מקרטון ברמות גימור שונות ומטריד את העוברים ושבים. וכל זה למה, כי פעם הסינון במערכות תקשורת ההמונים היה קיים, הייתה לו משמעות. שומרי סף היו מחליטים, בין אם לטובה או לרעה, על בחירת התכנים שיופצו.

רוב המשיגענעס, בלית ברירה, היו נוהמים בד' אמותיהם. הם היו גוערים על קירות ביתם ועל האנשים שעברו מספיק קרוב לידם. כל המטרידים, הקנטרנים, הצינים, המרירים, אלו שלא מרוצים, הכועסים, הליצנים, המוזרים, המרושעים ועוד רשימה ארוכה שאפשר לכלול בה את מי שלא נעים לעמוד לידו בתור ארוך, בהמתנה לאוטובוס שמתעכב, בחדר המתנה מול טלוויזיה שמכוונת לערוץ חדשות.

טוקבק
כל שנדרש הוא דיקט טכנולוגי. צילום: unsplash - Andrew Neel

היום זה שונה. למשיגענעס יש פתחון פה. הם יכולים - בעילום, בתדמית נורמטיבית, בשפה מתיימרת ודי בקלות - להפיץ את הכאוס האישי שלהם. לא קשה להישמע חכם היום. מספיק לחפש אחר ציטוט תומך או נתון היסטורי במנוע חיפוש. אין צורך להעמיק במורכבות כי הרוב ממילא יסתפק בכתוב. הכי קל זה לעצבן, להכעיס להתעמת. הרבה יותר קשה לגרום לאחר לאהוב אותך, להבין מורכבות, לאתר את נקודות האור ולעודד. קל לבקר, קשה לתקן.