חיי קהילה וגסיסתה, ההבדל.

נתנאל קראוס, כ"ב בחשון תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
הרב ארגן סעודה שלישית דשנה מהרגיל, לכבוד טל. לכבוד חזרתו השבוע ללמוד בישיבה,
מדוע לפני שלושים ומשהו שנה היית קהילה משגשגת והיום מנין באמצע היום זה הישג, מה קרה?
בארץ.
קצת קרדיט: טל גדל בסן פרנסיסקו, במשפחה חילונית, אך אם תראה אותו כעת, בחיים לא היית מנחש. חליפה, עניבה, כיפה שחורה ומעליה כובע. המסלול שהוא עשה עד לנקודה זו הוא סיפור בפני עצמו.
הרב ביקש מטל להכין דבר תורה/פרידה ולאחר שטל התיישב הרב החל.
קהילה, על המושג הזה הרב דיבר, קהילה וגסיסתה של קהילה.
"כאשר באתי לסן פרנסיסקו", סיפר הרב, לפני כמעט ארבעים שנה, בתי הכנסת בעיר היו גדושים, מלאים. "והיום?" שאל, היום בתי הכנסת שוממים, בקושי מניין במשך השבוע, ולעיתים אף בשבת חסרים אנשים. מה גרם לכך? חינוך, אמר הרב, דאגה לעתיד.

מדוע לפני שלושים ומשהו שנה היית קהילה משגשגת והיום מנין באמצע היום זה הישג, מה קרה?

מה עשו בעבר? לא דאגו לעתיד, לא חינכו את הילדים כראוי שימשיכו, והדבר הבא שקרה הוא שהילדים עזבו, נטשו במקום להמשיך. כך בהדרגה התפרקו קהילות, בית כנסת זה ומשנהו, אחד אחד במשך שלושים שנה. זה דבר אחד לקיים מצווה, לעשות את שצריך, אבל אם לא חינכת לעתיד, אם לא דאגת להמשך אז פה זה יגמר, יעלם.

במחשבה לאחור, ממש כשאני כותב שורות אלו, אני נזכר בכל דברי התורה שנאמרו על השולחן באותה השבת. בשישי בערב כשכולנו (השליחים) אירחנו חמש עשרה חבר'ה מהתיכון, אז אני דיברתי. ובשבת בבוקר כשישי ואני אירחנו אצלינו שלושה חבר'ה שבאו לכל השבת, כאשר ישי דיבר. 
איך כל הדברים שנאמרו התחברו.


בשישי בערב דיברנו על קבוצה, כשאברהם מנסה להניא את ה' מלהשמיד את סדום ושואל אולי ישנם חמישים צדיקים בעיר ולאחר שה' עונה בשלילה אברהם שואל 45? 30? 20? עשר? ושם הוא עוצר, אברהם עוצר במיניין. כשהוא שמע שלא, אין שם עשרה, אין מיניין, אין קבוצה בתוך העיר, רק יחידים, אז הוא מוותר. אולי בגלל שמבין שגם אם היו שם יחידים אזי הם היו, בעבר. כי כשאין קבוצה אתה נסחף, ואם לא אתה, אז ילדיך.

בשבת בצוהריים ישי דיבר על מידותיו של אברהם – חסד, ויצחק – גבורה. גבורה? מדוע? כי, שלא כמו אברהם שהתחיל דבר חדש - לפסוע בדרכו של ה'. יצחק היה צריך להמשיך. וכמה שזה נשמע פשוט, דווקא זהו החלק הקשה – להמשיך,לא לפזול לצדדים, לא להשבר.
ואז, בסעודה שלישית, הכריז הרב , כאילו משלים את הפאזל, חינוך – החלק החסר שמקשר בין העבר לעתיד בין כוחה של הקבוצה להחזיק מעמד בסביבה עויינת ובין ההמשך שלה. חינוך.

להיות דתי בחוץ לארץ וברצינות, לבוא בעקביות לבית כנסת, לשמור על כשרות, שבת, עד כמה בנאלי וברור שזה נשמע. להיות דתי בחוץ לארץ זה ליגה אחרת לגמרי.
בארץ אתה חיי ומסביבך, גם אם בשלב מסויים אפילו לא שמים לב לזה, קהילה. וכאשר אתה לא תמיד מבין מה אתה עושה, חוק ההתקרנפות עושה את שלו. הקבוצה גוררת את היחיד, כך שגם אם אין את החינוך "הכי הכי" השרשרת תחזיק מעמד. אבל פה חינוך זה כבר מעבר לאופציה או אפשרות מועדפת, כאן חינוך הוא דרישה, חובה. הדבר שמבדיל בין חיי הקהילה לבין גסיסתה.

זה דבר אחד לקיים מצווה, לעשות את שצריך, אבל אם לא חינכת לעתיד, אם לא דאגת להמשך אז פה זה יגמר, יעלם.

בשבתות אני אוהב לבחון את האנשים אשר באים לבית הכנסת הקטן שלנו. ישנם תמונות, מדי פעם, כל כך חזקות. אני זוכר שבת אחת כאשר באו, מבית כנסת לא רחוק מאיתנו, מספר מתפללים, לאחר שלא היה להם מיניין, וביניהם נער ואביו בחליפות וכיפות סרוגות, הם לא בלטו מהשאר, פשוט באו להתפלל, שום דבר שונה, ועם זאת, פה זה סן פרנסיסקו, "סדום" של ימינו, הרב ציטט מפי גדולים. כאן מבין כל המבוגרים והזקנים שנישארו מהקהילה המפוארת, הדועכת, עומד בחור לצד אביו.
להיות דתי בחוץ לארץ זה ליגה אחרת לגמרי.

אותו חינוך, הרב אמר, אשר השפיע על טל, שגרם לו לעלות לארץ וללמוד בישיבה, את אותו חינוך טל רוצה, אמר הרב, להעניק בחזרה. לחזור לכאן בעתיד לאחר לימודיו בישיבה וללמד, לחנך. לגדל את הדור הבא.


-- טל ואני בחברותא, מספר ימים לפני שטס בחזרה לארץ --